אחרי שבוע מתוח של אזעקות, רקטות, ורעש מאיים של פרשנים בטלוויזיה, התיישבתי לכתוב קצת על הפחד. הספקתי רק ללגום מעט מהקפה, ואז הופרה השלווה הזאת עם הדיווח על הפיגוע באוטובוס בלב תל-אביב.
אבל לא היינו צריכים את הפיגוע הזה כדי לדעת שבחזית הדרומית, ובעורף כולו, מתנהלת מלחמה. ואני כותב "מלחמה", כי בשנים האחרונות משתדלים לברוח כאן מהמילה הזאת – כנראה בגלל שמפחדים ממנה. ולא שחסרות כאן תקופות של לחימה, רק שתמיד משום מה קוראים להן "מבצע". אפילו "מלחמת לבנון השניה" התחילה כסתם מבצע, ונזקקה ליחסי ציבור ולוועדת חקירה ממלכתית עד שזכתה לעלות בדרגה.
בשבוע שעבר, כשנשמעה האזעקה בגוש-דן, הנחנו בזהירות את ספלי האספרסו בצד, לקחנו את התינוקת ועלינו למקלט. זאת לא טעות – מתוך מוזרות ארכיטקטונית וטופוגרפית, המקלט שלנו נמצא דווקא בקומה הראשונה של הבניין, ובכל זאת הוא עדיין תת-קרקעי. יש בזה אולי סמליות מסויימת, אבל כשהתותחים רועמים והפחד גובר אין זמן לסמליות, אז הבטחתי לעצמי לחשוב על זה כשאפשר יהיה שוב לשתות כאן קפה בלי רגשות-אשם.
בין קירות הבטון המאובקים חייכנו חיוכים של נימוס אל השכנים, והעמדנו פנים שאנחנו מקשיבים להם, בזמן שהם העמידו פנים בדיוק כמונו – וכולנו בעצם חיפשנו באוזנינו את קול הפיצוץ העמום שיבשר שהכל בסדר ואפשר לצאת. אבל בטלוויזיה המלחמה המשיכה, ובכירי הטרוריסטים מעזה אמרו (ממקום מחבואם, כמובן) שהם עדיין לא מפחדים למות.
מלחמה היא באמת דבר מפחיד, במיוחד כשאתה בעורף, והנשק שלך הוא רק הבטון וחוסר-האונים. טעמנו רק מעט מזה כאן, ואנחנו רק יכולים לדמיין מה מרגישים אנשים שחיים תחת איום מתמיד – לדמיין אבל לא להרגיש באמת. אנחנו יכולים רק לקחת את התינוקת בזרועותינו מהר, ולדמיין איך זה לעשות את זה מדי כמה דקות, באמצע הלילה, ועם הרבה פחות זמן לחשוב על הדברים, או להתלבש בצורה מכובדת ואופנתית.
אנחנו מקווים שהילדים כאן לא הרגישו בזה. הם לא עוסקים בדקויות. העולם מובן להם במושגים פשטניים של טובים, רעים, טילים וגולים. אנחנו, המבוגרים, אומרים שהפשטנות הזאת עוזרת להם להגדיר את הפחד, ואולי להתמודד איתו. אבל אנחנו, המבוגרים, אומרים את כל זה כדי להתמודד עם הפחד בעצמנו. כי אנחנו עושים בדיוק מה שהילדים עושים, וכל ההבדל הוא שאנחנו יודעים לקרוא לזה במושג המקצועי "הדחקה".
כי האמת היא שאם רק רוצים, בכל רגע בחיים אפשר וראוי לפחד. כל אדם שעובר מולנו ברחוב עלול לפגוע בנו. כל מטר שאנחנו עוברים בנהיגה במכונית הוא נס. וכל רגע שאנחנו מתעלמים מכל זה הוא רגע של חיים שנקנו בזכות אמונה עיוורת. בבחירה בין "העיקר לא לפחד כלל" לבין "אשרי אדם מפחד תמיד" אנחנו בוחרים לספר לעצמנו שאנחנו בכלל לא פחדנים, אלא זהירים – כמו שהקמצן מספר לעצמו שהוא רק מחושב וחסכן. אלא שמי שלא יודע לפחד, לא יודע גם מהי אמפתיה ועכבה מוסרית, ולכן אנחנו מקפידים לפחד רק כשיש לזה הצדקה אמיתית – כמו דאגה ליקרים לנו, או כסף ששילמנו מראש עבור כרטיס לסרט אימה בקולנוע.
כשאתה צעיר אתה באמת מפחד בעיקר על אחרים. אתה מתקשר להורים מהמוצב בצבא כדי לברר האם הם בסדר, וכשאתה כבר בבית הפחד הגדול ביותר על עצמך הוא שיקרה לך משהו ויגלו איזה אתר אינטרנט מביך נשאר פתוח אצלך במחשב.
אבל כשיש ילדים בבית, זה משנה את כללי המשחק. ולא בגלל שמותר פתאום לפחד, אלא בדיוק להיפך - בגלל שדווקא כשאנחנו יותר דואגים ועמוסי חרדות, אסור לנו להראות לילדים שאנחנו מפחדים ונבהלים, אפילו מקול של אופנוע שנשמע כמו אזעקה. למעשה, הפחד הכי גדול של ההורות הוא לאבד את התדמית החזקה שיש לנו בעיני הילדים שלנו.
כשחזרנו מהמקלט, שיחקנו עם התינוקת כדי להרגיע אותה, וגם כדי לגלות שהיא זאת שמרגיעה אותנו. כן, ילדים משפיעים על החרדות שלנו גם בכיוון ההפוך: במילה אחת, או חיוך תמים וקטן, הם יכולים להשכיח לרגע את הכל, ולהמיס את כל צרות העולם.
החיים שלנו הם מורכבים, ויש בהם הרבה סוגים של פחד, אבל אנחנו זקוקים לכל הסוגים האלה. הפחד הוא כלי הישרדותי של כל יצור חי – וכשתיגמר המלחמה, נוכל אולי לחזור ולפחד מדברים פשוטים ויומיומיים יותר, כמו דקירות ורציחות על רקע חניה או סיגריה.
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה