יום חמישי, 13 בדצמבר 2012

צעצועיהם של בני-אדם



החיים, לפעמים, מגדירים אותך דרך מודעות הפרסומת שאתה מתעניין בהן. במקרה שלי אני מאוד נהנה לקרוא בעיון מודעות וקטלוגים של צעצועים, או לחלופין של מכשירים אלקטרוניים משוכללים יותר או פחות. ברוב הפעמים אני מסתפק בעונג שמעבירה בי הקריאה של המודעות והקטלוגים האלה, או בחיוך ההתרסה הקטן שעולה על פני ומתלווה לתחושת הניצחון האישית כשאני מצליח שוב לא לקנות טאבלט, למרות מאמצי השכנוע המאסיביים.

אבל אז תוקפים אותי רגשות האשם הצרכניים של העולם המודרני הזה. אני נכנס לחנות הצעצועים השכונתית לחפש מתנה קטנה וסמלית לתינוקת שלי, ומקווה להביע באמצעות המתנה הזאת את אהבתי, או לפחות לזכות בעוד כמה דקות של שקט עם הסמאטרפון שלי, עד שהתינוקת תחליט שגם בעיניה הסמארטפון יותר מעניין.

ברוב הפעמים אני לא קונה כלום, ופשוט יוצא מהחנות. הייתי רוצה לומר שזה בגלל שעולה בראשי התמונה העצובה של ילדים סיניים שמרכיבים את הצעצועים האלה למחייתם, או למה שאנשים כמוני מגדירים כמחייתם. אבל הדבר שבאמת עצוב כאן, הוא שכמעט תמיד ההדחקה מנצחת, והתחושה של "יש לה כבר המון צעצועים" יותר חזקה מהמחשבות על הילדים שאין להם.

יש לה באמת המון צעצועים. בחודש האחרון, לקראת יום ההולדת שלה, נאלצתי שוב ושוב לאכזב את כל אלה ששאלו מה לקנות לה במתנה, ולהגיד להם שאין לי מושג ושיש לה כל מה שהיא צריכה. הם כמובן לא קיבלו את דעתי, ובכל זאת קנו לה צעצועים חדשים, שבאמת היו מעניינים, ורק טיפ-טיפה דומים לקודמים.

אפשר להתווכח על מידת התועלת או הנזק שבלהפוך את עיצוב הבית שלך ממינימליסטי ולבן עם נגיעות צבע אמנותיות, לצבעוני חמוד ורועש עם נגיעות פלסטיק ואיקאה. אולי יש גם יתרון פדגוגי בעושר הגירויים הזה – זאת יכולה להיות הזדמנות טובה ללמד את התינוקת איך לסדר את כל הצעצועים יפה בסוף היום. אני ואשתי כבר שנה נותנים לה דוגמה אישית מצויינת בכל ערב, ואני מרגיש שממש עוד מעט היא תצליח בעצמה.

צעצועים – אחרי שאתה מוציא מהם את הסוללות כמובן – אמורים להקנות כישורי חיים שדרושים לילד כדי שיהפוך להיות מבוגר בריא בנפשו, בעל יכולות חברתיות נאותות, ודמיון מפותח – למשל כזה שיעזור לו לדמיין את עצמו קונה גאדג'ט אלקטרוני חדש.
ואכן, אנחנו לא נוטשים את הצעצועים כשאנחנו מתבגרים, אלא רק מחליפים אותם ליותר יקרים – אולי כדי שיהיה לנו תירוץ להתיחס אליהם ברצינות ולא לקרוא להם "צעצועים". אלא שהפרצוף המבולבל של התינוקת שלי כשהיא קולטת פתאום שיש לה יותר צעצועים מכפות ידיים, הוא בעצם אותו הפרצוף שלי כשאני פותח את הקופסה של אותו גאדג'ט חדש, ומקווה שאדע להפעיל אותו.

כי בסופו של דבר, מסתבר שכולנו ילדים, ואולי הצעצועים האלה של ה"מבוגרים" מיועדים לא כדי לבדוק בדחיפות, עוד כשאתה בשירותים, אם הגיע דואר-זבל חדש – אלא פשוט כדי לשמור בנו משהו מאותה התלהבות של הילדים שהיינו פעם. מצד שני, לתת צעצוע לילד שלך רק כדי להעסיק אותו ולקנות לעצמך זמן איכות עם הסמארטפון החדש, לא נראה לי כאחד הרעיונות המוצלחים בתחום ההורות. אז אני מרשה לעצמי לפעמים לעזוב הכל, לשבת לידה, עם הצעצועים שלה, ולנסות להרגיש כמוה שזה הגיוני לחלוטין להאכיל בובת כלב מספל ורוד ריק. וכך, לאט לאט אני מוצא את עצמי נשאב בחזרה לעולם החופשי והיפה הזה, שאנחנו נוטים לאבד בזמן מסויים כדי שלא יאשפזו אותנו. אני נפעם מעושר הצבעים והאפשרויות, עד שפתאום אני שם לב שאני חובש כובע מטופש ומדבר לאיזו עגבניה מפלסטיק, בזמן שהתינוקת כבר הלכה לחדר השני.

ושם, בחדר השני, היא משחקת עם קופסת קרטון ישנה, וכפית פלסטיק שקיבלתי במבצע עם הקפה בקניות האחרונות. את המשחק הזה אני כבר לא מצליח להבין, כי כאן כנראה באמת צריך דמיון של ילד. כל מה שאני מבין, בראש המבוגר שלי, הוא שבאמת קצת משעמם לשחק בצעצועים שנראים דומים יותר מדי לדברים אמיתיים, אבל בעצם אין בהם שום מקום לדמיון. ילדים מעדיפים דווקא את שתי האפשרויות האחרות: לגנוב למבוגרים את החפצים שלהם, או להתלהב מקופסת קרטון – שיכולה להיות כל דבר שהם יבחרו, ולעיתים קרובות גם להיות כמה דברים בבת אחת.

אני שוב יושב לידה, והיא מחבקת אותי כפעולת הסחה לצורך גניבת הסמארטפון שלי. כי בעיניה הוא הרבה יותר מהנה, או סתם יותר טעים, מהפלסטיק המנגן והצבעוני-מדי שקניתי לה. ואז היא מחליטה שהמחשב שלי חייב להיות משהו יותר מעניין מקישוא פלסטיק, אם אני כל הזמן מתעסק בו. והיא רוצה את הגיטרה שלי, ולא את הכאילו-גיטרה שלה. היא רוצה את העט שלי, ולא את הצבעים שלה. ואחרי כל המאמצים של הדודים והסבתות, היא יכולה להתלהב מאריזת הפלסטיק של המתנה, יותר מאשר מהמתנה עצמה.

ובסוף אני הרי אכנע, ואקנה את הטאבלט ההוא מהקטלוגים שאני אוהב כל-כך. ואני יודע שלא יעבור הרבה זמן עד שהתינוקת הזאת תהיה מי שצריך לבקש ממנה שתסכים שגם אני אשתמש בו, וזה יהיה מאוד בצדק – כי היא תעשה בו דברים הרבה יותר יצירתיים וחשובים מלקרוא אתרי חדשות ולבדוק שאין דוא"ל חדש. אבל בינתיים אני מצליח להתאפק מול הפרסומות, ומצליח להתעקש בכל-זאת שיהיו לה צעצועים קצת פחות משוכללים. גם כי מגיע לה עדיין להיות קצת ילדה, ובעיקר כי אני מאמין שהצעצועים הפשוטים והלא כל-יכולים האלה, הם שיהפכו אותה ליותר-יכולה.

תגובה 1 :

אלירן זדה אמר/ה...

טור ענק! אפשר להגיד שהבעת פה במילים בדיוק את מה שכולם מרגישים ולא יודעים להסביר , ההתלבטות בין להנות באמת כמו שרק ילד יכול או להכנע לנורמה ולתכתיבי החברה ולהנות בדרכים יותר "בוגרות" וסולידיות .
אני אומר לעזזל עם תכתיבי החברה בואו נקנה כולם חוברות ציור וצבעים ,לגו ואיזה דלי פלסטלינה ונעשה חיים כל עוד אנחנו בחיים

הוסף רשומת תגובה