יום חמישי, 7 בפברואר 2013

עת משפחה


טוב נו, זה היה צפוי. בתחילת השבוע היא נפלה בגן ונפצעה. השפה התחתונה שלה התנפחה ונראתה כמו של מייק טייסון אחרי קרב לא מוצלח, ואנחנו קיבלנו את כל החבילה – בכי, דם על החולצה, ריצה לקופת-חולים, אחות, רופא, וצעצוע מתנה. אם היה ספק שזאת התינוקת שלי, עכשיו אין ספק – למרות שאישית, הייתי מעדיף שהיא תיקח ממני הרגלים חיוביים יותר, במקום את החיבה לייצר לעצמה פצעים מכות וחבורות טריות.

אם יש משהו שיכול לאחד משפחה, זה או חגיגות יום-הולדת או פציעות כאלו של ילדים. אני למשל, כמו שרמזתי כבר, לא נזקקתי למרד-נעורים כי מילאתי את מכסת הצרות שצריך לעשות להורים כבר בגיל 5 עם השבר הראשון שלי, ואז שוב בגיל 9, ושוב בגיל 12, וכשהרגשתי שידי עוד נטויה (כי שברתי אותה בגיל 13), אז ריסקתי לעצמי גם את הרגל.

אבל בעולם מבולבל כמו שלנו, צריך כנראה להזכיר לנו שאנחנו משפחה גם בלי אירועים כאלה, אז עשו מה שתמיד עושים כשרוצים שנבזבז כסף על מתנות-אשם – המציאו לנו חג: "יום המשפחה", שמתוכנן לחול ביום ראשון הקרוב, אבל כולנו נחגוג אותו בשבת, כי זה יותר נוח.
"יום המשפחה" הוא בעצם גלגול מודרני ומתוקן-פוליטית של מה שהיה פעם "יום האם", כי לא יפה להפלות לרעה את הגברים – או את הנשים, תלוי איזה אביר/ה של מאבק באפליות שואלים – ובהתאם לכך, ביום המשפחה נהוגה המסורת המשפחתית לקנות זר פרחים לאשתך, ולהתקשר לאמא שלך ולהגיד לה "יום אם שמח, מה את מכינה לארוחת החג?".

פעם הכל היה פשוט יותר. היה קל להגדיר מי המשפחה שלי – שני הורים, אחותי ואני – והיה ברור מה אוכלים בארוחה הזאת ובאיזו שעה להגיע. עכשיו העלילה קצת הסתבכה: לאחותי כבר מזמן יש בן-זוג וילדים, וגם אני זכיתי לאחרונה בתואר "אב-משפחה", שזה תיאור מאוד מרשים לכך שסוף-סוף התחתנתי, וכמעט בלי להרגיש, בבוקר חורפי אחד גם נולדה לי תינוקת. אבל למרות גילי המופלג, אני אב-משפחה די טרי, ועדיין לא לגמרי מבין בגינונים ובכללי הטקס. ואם זה לא מספיק, אז באותה עסקת חבילה קיבלתי גם עוד משפחה – המשפחה של אשתי. כל זה בעצם בא להסביר, בעיקר לעצמי, למי אני צריך להתכוון כשאני אומר "המשפחה שלי", למי אני צריך להתקשר בסוף-השבוע (באופן כללי, ובמיוחד השבוע), ותור מי למען-השם לארח את ליל-הסדר השנה.

זה נשמע כמו בלבול-מוח מיותר, אבל זה באמת מבלבל. כי בימים כאלה, כשמושג המשפחה וערכי המשפחה קצת מתערערים – ולראייה אפילו פוליטקאים מנסים לקרוא לי "אחי" – נוצרת איזו כמיהה למשפחה במובן הקלאסי שלה. אתם יודעים: טיולים רגליים בחיק-הטבע, ארוחת ערב שבאמת אוכלים אותה יחד ולא רק מצלמים אותה בטלפון הנייד, ואבא שנוזף בילדים שיפסיקו להרעיש וילכו לישון כבר, כדי שהוא ואמא יוכלו לעשות עוד כמה מהם.

והאמת היא שיש בי איזו קנאה לאנשים שלא מוטרדים מכל זה. אנשים שבשבילם הדברים האלה ברורים ומסודרים. אנשים שאוהבים לחיות כמו משפחת-סיטקום קלאסית, שבה לכל אחד יש איזה הרגל נפסד אבל ביחד הם מנצחים את הכל, ולא מתביישים להגיד שאמא מכינה את האוכל הכי טוב, ולדעת שאבא הוא זה שמביא את הפרחים והמתנות. כי בבסיס אני אדם פשוט, ובתוך כל האי-סדר הפוסט-מודרניסטי והאקלקטו-טכנולוגי אני בעצם צריך חוקים, מסגרת ומשמעות. ואני יודע את זה בעיקר כי באופן מאוד אנטי-מסגרתי, לקח לי המון זמן להגיע לתואר הנכסף הזה, "אב-משפחה", או בכלל להבין שאני רוצה אותו – מה שכבר עושה אותי אב-משפחה קצת חריג, לא ברור ולא מסודר.

אז כאב-משפחה טרי כזה, אני מקווה שאוכל ליצור לנו "ימי משפחה" לכל אורך השנה, גם בלי ימי-הולדת וקופות-חולים, ובינתיים אני מנצל את ההזדמנות להזכיר כאן לכל הגברים: אחים שלי, שלא ימכרו לכם סיפורים. ל' בשבט הוא יום האם, וזה בדיוק זמן מתאים לעשות לה הפתעה, ולהחליף את הנורה ההיא ששרופה כבר מכ"ג באלול. וכמובן גם לקנות לה זר-פרחים ולהגיד לה תודה.

2 comments :

Noga Shafer Raviv אמר/ה...

מה אומר רובי, ריגשת. משפחת גורדון המקסימה, שתמיד יהיו לכם ימי משפחה לכל אורך השנה!

רובי גורדון אמר/ה...

תודה יקירתי! גם לכם!

הוסף רשומת תגובה