יום חמישי, 28 בפברואר 2013

חו"להנפש


בדרך ליום עבודה בלוד אני כמעט מתפתה לצאת במחלף הקודם, והיותר נכון, ולטוס קצת לארץ יותר זרה. מאז אותה התרגשות בתולית של הטיסה הראשונה הספקתי לצאת מהארץ כל-כך הרבה פעמים, שכבר לא שמתי לב כמה מזמן בעצם לא עשיתי את זה. אפילו המנהג הזה של לבוא לנמל-התעופה לאסוף מישהו שחזר הפך כבר נדיר יותר, משהו ששמור לדור הקודם, שבאמת התרגש כשהדוד מאמריקה הגיע לכאן לתת לנו לטעום קצת תחושת שייכות לארץ.

אבל לי אף-פעם לא היה דוד באמריקה. כשהייתי ילד נאלצתי להסתפק רק בדוד שהיה לו דוד באמריקה, ובנסיעה לבקר אותו באולם הטיסות הנכנסות, שהיתה כמו טיול של ממש לארץ זרה ונחשקת. באותם ימים – וזקני כביש 1 עדיין זוכרים את זה - נסיעה לחו"ל היתה אירוע מכונן, שעצם הדיבור עליו היה מרגש כמעט כמו עיצובו הייחודי של שוקולד הטובלרון שהוענק כמתנת ניחומים לנשארים בארץ, וסיפורי החוויות שלו נשארו לזמן רב, כמעט כמו הדבק שנשאר בשיניים מאותו שוקולד.
בעידן הרחוק ההוא, לפני שנסיעה לחו"ל היתה יותר זולה מנופש בבית-הבראה ישראלי, נמל התעופה בלוד היה קטן ואינטימי כמו הטרמינל של טיסות הפנים שלו היום. את ניחוח החו"ל שלנו ספגנו בעיקר מהסיפורים של אותם דודים, או מתמונות בערוץ הטלויזיה היחיד שהיה, ושכבר אז הסתפק בסרטי ארכיון לא מעודכנים – כי מי בכלל ירגיש בהבדל.

ועדיין, גם היום כשנוסעים למדינה אחרת – ואני לא כולל בהגדרה הזאת את טורקיה ויוון שהן בעצם מושבות ישראליות כבושות – מרגישים את היופי המפעים הזה של הנוף הזר. בחו"ל דברים תמיד נראים טובים יותר, וזאת הסיבה שאנחנו מוכנים לשלם על מוצרים ישראליים בדיוטי-פרי מחיר שנקוב בדולרים, להצטופף בין דוגמיות האוכל במטוס, ולהתאפק עם יצר ההתחכמות שלנו לכמה דקות בביקורת הדרכונים. כשראיתי בפעם הראשונה, למשל, כביש אגרה בחו"ל, אמרתי לעצמי "איזה דבר כביר זה. בישראל בחיים לא יהיה משהו כזה". ואז פתחו את כביש 6, ואני מקלל אותם על המחיר המופרז שלהם בכל קיץ, כשאני משתמש בו.

בחו"ל אנחנו גם תמיד מרשים לעצמנו לעשות דברים שלא נעז לעשות בארץ, כמו עבירות תנועה בפירנצה או ביקור במוזיאונים של אמנות קלאסית בפריז. כי כמו שאומרים: 'מה שקורה בחו"ל נשאר בחו"ל' – חוץ, אולי, ממגבות, ברזים וכמה צוללות קרב, שאנחנו דווקא כן לוקחים הביתה, כי מגיע לנו אחרי כל האנטישמיות הזאת שסבלנו מהגויים ומפקחי התנועה שלהם.

ואת כל זה מקפידים לצלם כל הזמן. פעם היינו שולחים גלויות, שיגיעו אחרי שכבר נשכח את הנוף. ואז היינו נפגשים לערבי שקופיות מתוך תחושת שיתוף גורל אמיתית עם אלה שנשארו בארץ, ולא כדי להוציא להם לשון. היום אנחנו שולחים לחברים אלפי תמונות בזמן-אמת, עוד כשאנחנו שם, רק כדי לגלות שכולם צילמו פעם בדיוק את אותה התמונה – כי כולם תמיד מצלמים את אותם הדברים, מתוך איזו תחושת שיתוף גורל או משהו.

אני מודה, גם אני בחו"ל עשיתי כמה מהדברים הכי פרועים בחיים שלי. למשל להצטלם כשאני מחבק פח-אשפה בגלידריה באיטליה, רק כי הוא מעוצב כמו גביע גלידה. אבל נסיעה לחו"ל צריכה להיות באמת בריחה מהחיים שדוחקים בנו – נסיון לתפוס כמה ימים של מציאות אחרת. לכן ההנאה הגדולה ביותר עבורי היא דווקא לא להיות תייר, אלא להשתדל להרגיש שאני חי במקום שאליו הגעתי – לשתות את הבירה המקומית, לשבת בבתי-קפה שבהם יושבים אלה שלא מדברים אנגלית, ולצקצק בלשוני כשאני שומע מישהו מתלהב בעברית כמוני מהמחירים הגבוהים מדי בסופרמרקט הזר.

כי מסתבר שאת הישראלים אפשר לפגוש בכל מקום. ניסיתי אפילו ללכת לאיבוד בין סמטאות ונציה ולזחול במערות באיי הוואי, ותמיד הגיע הרגע הזה, המשחרר ומלחיץ בו-זמנית, שאפשר לעבור לדבר בעברית – הרגע שבו כיכר במילאנו הופכת פתאום לכיכר-מילאנו, ולונדון הופכת ללוד.
ואז אני שואל את עצמי, מה הטעם? וזה נשמע מתנשא ומתבכיין, אבל כדי להרגיש ישראלי אני לא צריך לעמוד בין הצעקות של שלמה וציונה באיזה תור לצ'ק-אין בטרמינל נידח באירופה, ולכן אולי גם כדי להרגיש תייר אני לא באמת צריך להתחנן לאיזה מלצר צרפתי שיודה שהוא יכול לדבר איתי באנגלית. ובכלל, מה הענין הגדול עם החו"לים האלה, והקור המוגזם הזה שלהם, והמבטים האנטישמיים שלהם, והמזכרות הקטנות והמיותרות האלו – שלא משנה מאיזו ארץ נביא אותן, הן ממילא יהיו מתוצרת סין.

וכך, מדי פעם אני לוקח את הנפש שלי לטיול בחו"ל, בארץ. אני יושב בבית-קפה ציורי בצפת, או אפילו פחות ציורי בגבעתיים, קונה את הטובלרון במכולת השכונתית, ומנסה לחשוב איזה מין חו"ל היא ישראל לאנשים שבאים לבקר בה מחו"ל. איך היא נראית למישהו שמצפה שהכל יהיה חדש ויפה בעיניו, איך היא נראית למי שלא רגיל להתעלם מכל מה שמאוס בה, ושלא יודע האם נהוג לשלם כאן על הקפה מראש, או כמה מטבעות צריך להשאיר כטיפ למלצר.
ואחרי הקפה הזה אני נוסע לעבוד, רענן כמו אחרי מקלחת פנימית. ומישהו עם רכב נוצץ יותר חותך אותי בפקק של מחלף לוד, ובבת-אחת נשטפת ממני המקלחת הזאת, ואני כבר לא מרגיש שזאת כנראה התרבות כאן, ומעניין לחוות ולספוג את זה – אלא שאני ישראלי בדרך לעבודה, שלא הספיק אפילו לצפור למניאק ההוא שחתך אותו בכביש, במחלף אחד רחוק מדי.


2 comments :

ריקי אמר/ה...

משעשע כמה זה נכון :)
אהבתי!

רובי גורדון אמר/ה...

תודה רבה!

הוסף רשומת תגובה