מבצע הכרות

את אשתי הכרתי במהלך מסע קניות של כלי-בית ורהיטים לארמון החדר-וחצי-בלי-מזגן שלי. זה היה ב"הום-סנטר". גילגלתי את העגלה העמוסה שלי לכיוון התור הארוך והמתיש – ושם, בקופה מס' 4, היא ישבה וחיכתה לי, או לפחות לכרטיס האשראי שלי. שם הבנתי ששום קניות לא יהפכו שום בית לארמון, אם לא תהיה שם נסיכה כמוה.
זה סיפור יפה, אבל אם תשאלו את אשתי, היא תגיד שזה לא היה ולא נברא, שהיא בכלל אף-פעם לא עבדה כקופאית, שבתקופה הזאת היא בכלל גרה בירושלים, או שקר אחר כלשהו. בכל פעם שקצת משעמם לנו, אנחנו חוזרים שוב לויכוח הזה, ותמיד נהנים לגלות שאנחנו עדיין לא מסכימים. הדבר היחיד שהסכמנו עליו הוא שכל אחד מאיתנו יוכל לספר את הסיפור השונה בתכלית שלו לכל נודניק שישאל בחתונה שלנו איך הכרנו.

משום מה אנשים אוהבים לשמוע סיפורי הכרויות, וגם אני תמיד אוהב לשמוע שוב ושוב איך ההורים שלי הכירו – גם כי זה סיפור מאוד יפה, וגם כי אני מאוד שכחן. אבל האמת היא שכנראה זה סיפור יפה רק כי יש לו משמעות עבורי. עבור כל אחד אחר זה ישמע סתם כמו "הוא התחיל איתה בים".

ובכל זאת, היום כבר כמעט ואין סיפורים כאלה. היום כולם מכירים "באינטרנט" – כאילו מדובר במקום אחד כזה שנקרא "אינטרנט", ולא בסיפורים מוזרים של הכרויות דרך איזו תגובה באתר של יוצרים צעירים, או אחרי דיון סוער באיזה פורום בנושא חתולים ג'ינג'ים. אבל באופן מפתיע, המקומות הכי מוזרים להכרויות באינטרנט הם דווקא אתרי ההכרויות – שהם הגירסה המודרנית לתפקיד השדכן של העיירה, רק בלי הרכילות ובלי אחוזי ההצלחה הגבוהים. כי במקור, הרעיון הכללי נשמע טוב – היום הרי עושים את הכל באינטרנט, וגם כשעושים משהו "בחיים האמיתיים", קשורה בזה בדרך-כלל איזו אפליקציה – אבל לפי כתבה שקראתי לא מזמן, אתרי הכרויות הם די גרועים בלנבא "כימיה" ו"אהבה" בשיטות המתמטיות שלהם, שמבוססות על התאמה בין תכונות כמו גובה, מפה אסטרולוגית, או חיבה לפסטה.

אז מסתבר שעדיין השיטה הכי טובה למצוא את המכסה לסיר הפסטה שלך היא דרך מעגלים חברתיים ומסגרות חיים. כמו למשל אותו חבר טוב, שמיד אחרי שהוא מתחתן מנסה לדאוג לעצמו למקום בעולם הבא, על-ידי זה שהוא יפיל בפח הזה גם אותך. והאיבוד של אותו חבר לטובת הנישואין היא סמלית כמו המחיר שאנחנו משלמים על ההחלטה הזאת – לחיות בזוגיות, במונוגמיה – מחיר שמתבטא בהמון פגישות-עיוורות שבהן אנחנו מסתכלים הצידה לראות מה אנחנו מפסידים, או לפחות בהמון שעות של בהייה באינטרנט, עשרות מסיבות מחרישות אוזניים, והוצאה כספית אדירה, כמו במקרה שלי, על כלי-בית מיותרים בחנויות מהז'אנר של "הום-סנטר".

ואיכשהו, גם אחרי כל זה אנשים מרגישים שמשהו חסר שם. נו, העניין הפעוט הנוסף ההוא...

להתאהב.

זאת נשמעת בעיה שאופיינית בעיקר לנשים – הרי הן יודעות כבר מגיל 6 איך בדיוק יעוצבו הבלונים הלבנים בחתונה שלהן, ומאותו רגע עסוקות רק בלפסול חתנים אפשריים – אבל צריך להודות שגם האופי הציידי של הגברים מכניס אותם לאותה מלכודת של חיפוש מתמיד אחרי הדבר היותר-טוב, אם כי הם קצת פחות מוכשרים בלהבין ולדבר על זה.

ונראה שהמרדף המתמיד הזה אחרי הרגע הקסום שבו החץ של קופידון קורע את הלב, או המכסה נוקש בשלמות בשולי הסיר, הוא בעצם השקר הטרגי והגדול ביותר שהביא עלינו הקולנוע האמריקאי. תמורת הרגע הזה אנחנו מוכנים להיות בררנים וביקורתיים, לקמץ ברגשות שלנו בכל הרגעים האחרים, לסבול שוב ושוב את הבדידות והאכזבה, ואפילו לקנא ולשנוא – בעיקר לשנוא את האמת: שהתאהבות היא לא רגע בודד שמנגנים בו כינורות, אלא תהליך, ולפעמים מסע של חיים שלמים.

ככה לפחות היא צריכה להיות. כי להתאהב ברגע אחד זה מקסים, אבל מה עושים בכל הרגעים הבאים, בהנחה ששורדים את התקף-הלב ומגיעים אליהם? והרי במילא זה קורה. במילא אנחנו באמת מסוגלים להתאהב בכל רגע מחדש. אז רק צריך לדאוג שזה לא יקרה בכל רגע כלפי אנשים שונים, זה הכל.

כי בסופו של דבר, אחרי שעוברות כמה שנים, זה לא משנה אם התחלת עם אשתך בים, בפורום "דגים ודייגים" באינטרנט, או שבכלל אתה אברך שאמרו לו בבוקר: "עם זאת אתה מתחתן בערב". אהבה וזוגיות, בניגוד להתאהבות, הן תכונות שצריך לגלות וליצור קודם כל אצל עצמך, ואז כבר יותר קל למצוא את זאת שתאפשר לך לגלות  וליצור בכל יום סיפור חדש, ולהתאהב.