יום חמישי, 11 באפריל 2013

תנו לחיות להיות חיות


בשבוע שעבר ישבתי עם חבר טוב לארוחה. בין סטייק למשנהו, סיפר לי החבר שהוא נוסע לחו"ל לקנות לילדים שלו כלב. בקטנה ככה, משהו גזעי, שעולה אלפי שקלים. אחרי שצחקתי קצת, נזכרתי עד כמה גם התינוקת שלי אוהבת חיות, ונתקפתי בחשש מאוד מוחשי, שלא רחוק היום שבו גם היא תבקש איזו חיית מחמד. נניח פיל או אריה. בקטנה, ככה. כדי להתנחם מהאסון המתקרב, עשיתי שני דברים: הזמנתי עוד נקניקיית צ'וריסו, ולקחתי בשבת את כל המשפחה לספארי.

היא באמת אוהבת חיות, התינוקת. כלומר, עד עכשיו חייתי באשליה שמדובר רק בבובות של חיות, אבל לאחרונה היא התחילה לדבר אל כלבים וחתולים ברחוב באופן מעורר חשד, ולנסות – כמו שהיא למדה בחוג "חיות וחיוכים" – להאכיל את העכבר בבית. וזה מטריד כי מדובר בעכבר של המחשב שלי.
אבל האמת היא שבלי קשר, כבר מזמן רציתי לקחת אותה לספארי, או אולי בעצם רציתי שיהיה לי תירוץ טוב לקחת את עצמי לשם. חיות מרתקות אותי, ומאז שאין לי בבית את ערוץ "נשיונל ג'אוגרפיק", כל מה שנשאר לי זה להסתפק בבובות החמודות שלה, וזה באמת קצת מפספס את המטרה. מה גם שאני כנראה קצת מבוגר בשביל בובות.

כבר בכניסה לספארי התלהבנו. ראינו עדר של זברות, עדר של משהו עם קרניים שקראתי לו ראם, לא כי הוא ראם, אלא כי זה שם יפה ואצילי כזה, ועדר של מאזדות-שלוש שנלחמות על מקום טוב ליד מקור המים היחיד בסביבה – כי יש שם איזו אנפה מעניינת ואצילית שהילדים יאהבו לזרוק לה את המצות שנשארו מפסח. אבל זאת היתה רק ההתחלה. הספארי מלא בחיות מכל הסוגים ומכל הצבעים, ולכל אחת יש את הסיפור שלה ואת הקטע הגופני שמייחד אותה: לפיל יש חדק, לג'ירף יש צוואר, והיתה אפילו איזו ציפור אחת שיש לה קרן על הראש, והסבירו לנו שהיא משתמשת בה כמו במאצ'טה כשהיא הולכת בג'ונגל. כשרואים את כל המגוון הזה קשה להבין למה המציאו בני-האדם את דמות החייזר הירוקה-אפורה המוכרת כל-כך. אם היינו פותחים קצת יותר את העיניים, היינו מבינים שבעל-חיים עם מאצ'טת-ראש או יד שעשויה מהאף שלו, הוא הרבה יותר חייזרי.

אבל לא. הדרך ההגיונית שבחרנו להתמודד עם העניין היתה לקחת את החייזרים היפים האלה ולהפוך אותם לצעצועים. זה תמיד היה מוזר בעיני. יש המון סוגים של חיות בעולם, ומלבד דגים וחידקים, את אף אחד מהם לא גידלתי אף פעם כחיית-מחמד. באותה שבת בספארי, התקווה הסמויה שלי – מעבר ללהגיע כבר למזנון ולשתות קפה במחיר מופקע – היתה שהתינוקת תראה סוף-סוף שבניגוד למה שהיא חושבת ורגילה מהבית, פיל הוא לא חיה קטנה וחמודה עם פרווה רכה, וחיות באופן כללי הן לא משהו שאנחנו המצאנו, והן גם לא אוהבות קירות. לפחות לא של דירות.

יש בעיני הבדל עצום, שרוב האנשים מפספסים, בין לאהוב חיות לבין לגדל חיות. וההבדל הזה מתמצה בזה שאנשים אוהבים שהחיות שלהם מתנהגות כמו בני-אדם קטנים, בעוד שהחיות באופן מוזר מעדיפות להישאר חיות. תמיד מצחיק אותי לראות איך אנשים לא מבינים למה החתול שלהם מנסה לצוד ציפורים במרפסת, או מתרגזים כשהכלב שלהם מתעלם מהקריאות "רגלי", ומעדיף להתנהג כמו שלימדו אותו אבותיו, ולנבוח על כלבים אחרים שהעזו להשתין על עמוד החשמל החביב עליו ברחוב.

כי בניגוד למה שמקובל לחשוב, לא האדם ביית את החיות, אלא הן אלו שבייתו אותו. בלי החיות האנושות היתה ממשיכה לנדוד בין מערות – בלי אידאולוגיות, בלי תקווה, בלי דת, וגם בלי חלב, סוודרים אופנתיים מצמר, ספות עור יוקרתיות, או הקונספט הזה שמאפשר לאכול קינואה ולהגיד שזה בסדר.
דווקא בגלל זה צריך לתת לכל בעלי-החיים את החופש להיות מה שהם, ולא לעשות להם את העוול שעשינו לחייזרים המסכנים, כשהפכנו אותם מיצורים עצמאיים, מכובדים ומסתוריים, לאיזו גירסה כאילו יותר חמודה, אבל למעשה יותר מכוערת, שלנו ושל החוקים שאנחנו קבענו.

שיא הביקור בספארי – אבל לא באמת, אלא רק כי ככה משווקים אותו – הוא הנסיעה במתחם האריות. אחרי חצי שעה של המתנה בפקק הצלחנו גם אנחנו לראות מרחוק איזה עץ שמתחתיו ישב האריה ופיהק, בזמן שהלביאה צועקת עליו שיקום כבר ויעשה כלים. התינוקת, מבחינתה, התלהבה הרבה יותר בשלב הזה מההבטחה שלנו שעוד מעט חוזרים הביתה ופוגשים שוב את "גוגו", שהוא דובון המחמד האהוב עליה. כי ככה אנחנו אוהבים את החיות שלנו – חמודות, פרוותיות, ושקטות. זאת בניגוד לאריה, שאוהב את החיות שלו טעימות.

האדם הוא החיה היחידה שמאמצת לעצמה חיות אחרות, בתור צעצוע או מתוך רחמים, או סתם כי הילדה ביקשה. אז זה אמנם קצת לא נעים לראות נמר בתוך כלוב, אבל זה לא שונה בהרבה מלראות מישהו מטייל ברחוב עם שלושה כלבים ומנסה לשכנע את עצמו שהם אלה שבחרו בו ובאוכל הסינתטי שהוא קונה להם. הגדר שמקיפה כל מתחם של חיות בספארי מזכירה אולי כלא, אבל לי היא דווקא מזכירה שבכל זאת מדובר בחיות שאנחנו מתארחים אצלן, מזכירה לי לתת להן את הכבוד והזכות שלהן להיות חיות ולא בובות או תחפושות, ומזכירה לי שעם כל התחכום והטכנולוגיה, החיות הן אלו שישלטו בעולם אחרי שהאנושות תחסל את עצמה – כי הן התושבים האמיתיים שיש כאן גם עכשיו. תשאלו את החייזרים הירוקים-אפורים שמסתכלים מלמעלה.

2 comments :

pini אמר/ה...

כמו בכל שבוע, תענוג לקרוא.
מחכה לימי חמישי כדי לעצור, לזוז קצת הצידה ולהסתכל על עצמנו מהצד דרך העיניים של רובי.

רובי גורדון אמר/ה...

תודה על המחמאה הענקית, פיני!
שמח שאתה נהנה!

הוסף רשומת תגובה