יום חמישי, 25 באפריל 2013

ידי במו עצמך


פרויקט ה"עשה זאת בעצמך" שאני הכי גאה בו, הוא מטבח הצעצוע שתיכננתי לתינוקת. בשלב הראשון בדקתי מאות רעיונות ודגמים באינטרנט. אחר-כך הכנתי רשימה מדוקדקת של חומרי הגלם הדרושים, ותיכננתי לפרטי פרטים איך לנסר, להרכיב, לצבוע ולהדביק הכל. בשלב השלישי, והמכריע, נסעתי לאיקאה וקניתי את מטבח העץ המרהיב שלהם, והרכבתי אותו בעשר אצבעות ודקות.

זאת שוב אותה בעיה של הייצור ההמוני והעולם הפתוח, שמאפשרת לנו לקנות הכל במחיר נמוך יותר חומרי הגלם וזמן האיכות שנדרש להרכיב אותם. כל התוכניות היצירתיות, מסתבר, נעלמות פתאום מול השילוב של ייבוא מסין, כרטיס-אשראי זמין, ורביצה מול האינטרנט. ולמרות שהיום יש גם המון בלוגים של יצירה ושל "איקאה-האקינג", מסתבר שגם אותו "אפקט-איקאה" הישן והרגיל מספיק כמעט כל הזמן וכמעט לכולם.

עד שבכל זאת הטסטוסטרון גובר עליך, ונגד כל הגיון בריא אתה מחליט להפשיל שרוולים. לפני כמה שנים למדתי, באדיבותם של כל מיני אמריקאים באינטרנט, איך לכרוך ספרים בעבודת-יד. מדובר באומנות עתיקה ומרתקת, והתוצאה באמת מרשימה ומקצועית – בהנחה שגם הספר שכתבת שווה את כל זה. ועדיין, זה דורש המון זמן ותשומת לב, ועולות המון מחשבות בזמן שהדבק מתייבש ואתה מתפלל שלא שכחת שלב כלשהו בדרך והרסת בפעם החמישית את העותק הראשון שלך.

והמחשבות מתחילות, כמו הרבה דברים בחיים, באבא.

את הכשרון שלי לתקן וליצור דברים במו-ידי, ירשתי מאבא שלי. הקטע של לעשות את זה באופן מסורבל ולא מוצלח, לעומת זאת, הוא כבר פיתוח עצמאי שלי. זה קצת מוזר, כי את הילדות שלי באמת העברתי בהשתאות מול היכולת של אבא שלי להמציא, לתכנן, לרתך, לייצר בעצמו את הברגים שהוא צריך, ולנסר את חומרי הגלם הדרושים, גם אם זה דורש מחצב נדיר בקצה שיני המסור. שנים ארוכות עוד יותר ביליתי בנסיון לבנות לעצמי לפחות חלק מהיכולות האלו, ובנסיון לפרק ולהבין את הסיבה שהגבול שלהן אצלי הוא רק סביר.

אולי הבעיה שלי מתחילה בזה שאין לי תחביבים. כלומר לא כאלה שקשורים בעבודת ידיים, כמו נגרות או אוריגמי. אם כי יש לי בסיס לא רע לזה, כי אני מומחה בלשכלל ולהביא לשלמות דברים שאין בהם שום פוטנציאל לפרנסה. פשוט במקום לעשות את זה עם ברגים וברזלים, אני עושה את זה עם מחשבים ותוכנות. אני יודע למצוא את הרכב כלי העבודה הוירטואליים הנכונים, ואפילו לייצר לעצמי את התוכנה הקטנה שחסרה כדי להשלים את המלאכה. ובמהות הבסיסית זה באמת אותו הדבר, מלבד העובדה הפשוטה שזה לגמרי לא.

כי זה לא תורם בכלום לעניין הפרימיטיבי אך חשוב מאין כמוהו הזה, של בניית המערה למשפחה שלך, מעשה ידיך להתברבר. צריך לשים את הדברים על שולחן העבודה: זה בדם שלנו. אין כמעט גבר שלא אוהב להסתובב בחנויות עשה-זאת-בעצמך, ובמיוחד במחלקת הפירזול או כלי העבודה, ולדמיין איך הכלים המבריקים והנוצצים הופכים למאובקים בידיו הבטוחות, או לפחות מעלים אבק בארון שלו. גברים קונים דברים כאלה כי זה באמת חשוב שתהיה בכל בית מקדחה טובה למקרה הצורך, וזה לא משנה אם הצורך הוא לבנות ארון או רק לשפץ את תחושת הגבריות הנעלמת.

אבל גברים הם גם עם מאוד סתגלן. בשלב כלשהו, הכלים משתלבים, והסיפוק שמביאה יצירה כזאת מתאים את עצמו בדיוק לצורך שלך להיות מספיק גברי בעיני אשתך, בהנחה שפתרת את העניין הפעוט ההוא עם דמות האב שעושה הכל במו-ידיו. אני, בכל אופן, הבנתי אחרי כל השנים שאני בכל-זאת נמצא בנושא הזה במקום טוב מעל הממוצע הגברי, לפחות כמו שמפרסמת אותו הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה של אשתי. אני יודע לבנות ולשפץ דברים לא רע, יש לי ארגז כלים מכובד וזמין לכל מטרה בבית, ואני יודע שצריך לטעות בכוונה ולהגיד ג'בקה וג'קסון.

אבל הבעיה היא שכל זה רק מעלה את הרף, ויוצר עוד חרדות. וגבר שיגיד לכם אחרת הוא פשוט שקרן. או גבר-גבר אמיתי, שיודע להדחיק את השטויות האלו.

אחד הדברים הכי מסובכים שעשיתי, לדוגמה, היה לקחת כוננית עץ פשוטה, ולבנות לה חיזוקים כך שתוכל לשאת את משקלו העצום של האקווריום שלי. למדתי המון בתהליך הזה. למדתי על כוחות, ולחצים, וברגים, וברזלים, ובעיקר על התהליך המהיר שהופך את הסיפוק שלך ממעשה ידיך, לחרדה איומה שמא עוד שנה, שנתיים, ילד או שניים, הכל יקרוס ויתפרק. מה גם שערב אחד אמרה לי אשתי "ממילא כל הדגים כבר מתו, אז אולי תוציא את המשאבה מהחשמל – היא סתם עושה רעש".
וככה גם הראי שהצמדתי לקיר ומשקף מולי מאז את הפחד הזה שהתינוקת תפיל אותו מרוב אהבתה העצמית, שמלווה בטפיחות ידיים עליו. וככה גם המדף הוורוד של הצעצועים בחדר שלה, שאני בודק בכל שבוע אם הוא עדיין ישר, והסיליקון שעלול להתקלף באמבטיה, ואפילו בית-המזוזה שעיצבתי, ניגרתי וצבעתי באותו מו של ידי, וכל שלמותו תלויה באיזה בורג סודי והשגחה מתמדת של הקב"ה.

החיים של ידי גבר מתקדמים מתוכנית לא ממומשת אחת לתוכנית בלתי-אפשרית אחרת. כי החיים האלה הם מה שקורה בזמן שאתה עסוק בפירוק והרכבה של הפחדים והחלומות האלה שלך, במלחציים האלה שצד אחד שלהם הוא "לא לפחד לנסות", והצד השני הוא "לעשות רק מה שאתה טוב בו". אז נכון שבשורה התחתונה, התינוקת מאוהבת במטבח שלה, מאוד גאה בי, ומוקירה לי תודה על שהבאתי לה אותו, אבל כדי להיות באמת טוב במשהו גם בעיני עצמך, צריך למצוא קודם מהו המשהו הזה, ואיך נדע אם לא ננסה פעם לבנות לעצמנו איזו כוננית, או לפחות לכתוב על זה ספר ולכרוך אותו במו-ידינו?

אין תגובות :

הוסף רשומת תגובה