יום חמישי, 6 ביוני 2013

עבודה בעיניים


כשהייתי ילד, מזמן, דוד שלי עבד ב-IBM. במחשבים. היתה לו חליפה, והיה לו כרטיס ביקור, ופורד קורטינה עם מזגן שהוא קיבל מהעבודה, ונסיעות לאמריקה דרך טרמינל 1, בתקופה שהוא היה עדיין רק חצי. ואז, יום אחד גיליתי שהוא חוזר הביתה ב-8 בערב, ולא הבנתי איך זה בכלל יכול להיות. לא הבנתי את זה, כי אבא שלי היה חוזר כל יום הביתה מהמפעל במכונית הקטנה והפשוטה שלו בארבע וחצי, מתקלח, מחליף בגדים, וזהו - מאותו רגע הוא היה אבא שלי לכל שאר היום.

עדיין לא ברור איך זה קרה, אבל יצא שגם אני התחלתי לעבוד במחשבים כשגדלתי. באופן מוזר התברר שזה הגשים לאבא שלי חלום כלשהו, אולי כי לפי העולם שמצטייר לו בכתבות של "היומן" בערוץ 1, כל מי שעובד במחשבים הופך למיליונר אחרי כמה חודשים של תזונה שמבוססת על 20 כוסות קפה ביום ומשולש פיצה בתשע בערב.
"אתה עובד קשה", הוא היה אומר לי כשהייתי נרגע מהצרבת של הפיצה ביום שישי, ואני עד היום מאמין במה שעניתי לו: "קשה עובדים רק בסבלות ובבניין" – שזאת אמנם תשובה קצת מוזרה בהתחשב בזה שפתגמים משמשים רק תשובות של אבות, ולא של ילדים, אבל זאת האמת. לא עבדתי "קשה". לכל היותר עבדתי "הרבה", וזה לא באמת היה נורא – כי ממילא לא היה לי משהו יותר טוב לעשות בזמן הזה, כמו נניח להקים משפחה.

אבל זה בסדר, היום הכל יותר קל – יש מזגן בכל מכונית, ויש לנו את כל העזרים הטכנולוגיים כדי לשמור על קשר עם המשפחה והבית גם כשאנחנו בעבודה, וזה נהדר. רק שאיכשהו זה תמיד יוצא הפוך – כל הטכנולוגיה הזאת עוזרת לנו דווקא לשמור על קשר עם העבודה כשאנחנו כבר בבית – אם אנחנו בכלל זוכרים את ההבדל בין השניים.
כי מקומות העבודה עצמם אוהבים לקרוא לעצמם "בית", או "משפחה", כדי להסתיר את העובדה הפשוטה שהם, ובכן, מקומות שבהם אנחנו פשוט עובדים כדי להתפרנס, במקום להיות בבית עם המשפחה. אז אנחנו מספרים לעצמנו שזאת "קריירה", ומקדישים לה את מלוא הרצינות והשנים כדי להבין בסוף את העובדה הפשוטה – שאין שום הגשמה עצמית בכותרת של כרטיס-ביקור או בלעזור למישהו להתעשר. כל מה שאדם צריך בחיים הוא פשוט "עבודה" – כזאת שאפשר להגדיר במילה אחת כששואלים אותך מה אתה עושה בחיים, ואז להזיז את המילה הזאת הצידה, ולהתרכז בחיים עצמם.

זאת אולי הסיבה שפתאום כל מיני מנהלות מצליחות ומכובדות מספרות במדורי "קריירה" בעיתונים על הבחירה שלהן לוותר על המירוץ השוחק, על אפליית השכר הנצחית, ועל הבייביסיטר חינם שיש בעבודה, ולחזור הביתה, כמו פעם. למעשה, מסתבר שזה אפילו הטרנד הכי פמיניסטי היום, ומדורי "קריירה" אוהבים לספר על טרנדים, כי "טרנד" זאת באמת משמעות טובה שאפשר לתת לחיים – אפילו יותר מהמשמעות שנותנת הקריירה עצמה. ואכן, גם לפי התפתחות הכלכלה העולמית, נראה שבאמת "קריירה" היא כבר לא העיקר, והטרנד הכי חם עומד להיות פשוט "פרנסה", ומי יודע – אולי אפילו נחזור לחיים במערות ולציד, אם כי זה כנראה יהיה ציד של קינואה וטופו, כי אסור לזלזל גם בטרנד של הצמחונות.

ואת כל זה אני כותב עכשיו, כי יצא במקרה שנכנסתי לתקופה של עבודה מטורפת. בלי שום קריירה, אבל עם לחץ, ולוח-זמנים רצחני, ואנשים שבאמת מאמינים שלישון שעתיים בלילה זה יותר מדי. אז אני עובד הרבה, וחוזר הביתה מאוחר – לפעמים אחרי שהתינוקת כבר ישנה, לפעמים רק להספיק לספוג ממנה קצת. ויש לי את כל העזרים הטכנולוגיים להתנחם בהם ולחוות אותה דרכם, אבל יוצא שאני רק מייחל בעזרתם לעוד כמה דקות איתה, לזה שהיא תרגיז אותי כשהיא משחקת במקום לישון, ולזה שיגיע שוב הבוקר, ואני אקח אותה לגן במכונית הישנה והפשוטה שלי, לפני ששוב אסע לעבודה שלי במחשבים.

תגובה 1 :

Ofir Eliaz אמר/ה...

בו לעבוד איתנו בבנק.

הוסף רשומת תגובה