בחייו של כל אדם מגיע הרגע הבלתי-נמנע שבו הוא נאלץ לסמוך על דעתו של מומחה. זה יכול להיות בגלל נורה אדומה בלוח השעונים של המכונית, בגלל שצריך לשפץ את הדירה כי החברים בדיוק שיפצו, או אפילו בגלל שאתה עורך חדשות בטלויזיה, ופרצו פתאום מהומות באיזו מדינה שאף-אחד לא שמע עליה קודם, אבל יש בה שני יהודים, אז צריך להקדיש לעניין כמה דקות.
אצלנו זה קרה כי בוקר אחד הילדה פתאום לא הצליחה לעמוד.
וזה המשיך ככה גם בצהריים. וגם בערב.
אז רצנו למיון, כי למיון תמיד רצים – גם אם לא מצליחים לעמוד. וחוסר-האונים של הילדה הקטנה הזאת היה גם הוא קטן לעומת חוסר-האונים שלנו מול הרופאים המומחים, האחיות המרגיעות, ואפילו מזכירת הקבלה שביקשה מאיתנו את הטופס המתאים שבדיוק לא הצלחנו למצוא.
ואלה כנראה הרגעים שמבדילים בין מומחה אמיתי, לסתם פרשן או יועץ מהסוג שנתקלים בו כמעט בכל שעה, גם אם לא שומעים חדשות. ברגעים האלה, כשאתה צמא להסברים מרגיעים ומחכה בחוסר-סבלנות שיגיע המספר שלך בתור לסוף הטוב, אתה באמת מרגיש הכי קטן בעולם. יושב שם מול דלות המילים המרגיעות שאתה עצמך יכול להנפיק, מוקף בפסלים ענקיים וצבעוניים של חיות, ברופאים מאחורי דלתות עבות, ובילדים קטנים עם צרות הרבה יותר גדולות ומפחידות.
ואתה חוזר הביתה, עם הטפסים והפרצופים הגדולים, ויודע שהדרך הכי טובה להתמודד עם כל העניין הוא להגיד לרופאים: "כל האבחנות המסובכות בלטינית שלכם שגויות. הילדה פשוט לקתה בעין-הרע".
סתם בשביל הנחמה שיש בהסבר ההגיוני.
כי אנחנו אלופים בהסברים הגיוניים שיעזרו לנו לשרוד. כל-כך אנחנו טובים בזה, שכבר התמכרנו לא רק לחיפוש הזה אחרי יועצים ופרשנים, אלא גם לסיפוק ההוא שבלתת בעצמנו עצה בלי להקשיב, ולענות תשובות גדולות בלי שבעצם שאלו אותנו שום-דבר.
עד שמגיע הרגע שאנחנו מבינים שזאת רק אשליה. אי-אפשר לדעת הכל. וקשה מכל היא ההבנה הזאת, והתלות הזאת בידע שאין לך. אז לפעמים אני באמת קצת מצטער שלא למדתי וקראתי יותר – לא בגלל אפשרויות הקידום בקריירה או ההעלאה במשכורת, אלא בעיקר בגלל שברגעים כאלה אני מבין שאני בעצם לא "מומחה" לשום דבר. כלומר, אני מבין בהרבה דברים, אבל אני לא חושב שאני מומחה למשהו. למשהו אחד.
או שאני צריך פשוט איזה יועץ שיסביר לי איך להוציא את זה ממני. איך להפוך להיות זה שמתייעצים איתו, מראיינים אותו בחדשות, או פשוט קוראים לו "מומחה" – ולא משנה אם הוא אומר את מה שכולם יגידו בשיחות סלון על כוס קפה. כי החוכמה היא כנראה להגיד דברים בנחרצות, ולהגיד את זה למי שיאמין לכל דבר שנאמר בנחרצות.
הרי בסופו של דבר, מי שמגדיר אותך כמומחה הוא לא אתה, ולא איזה ממסד אקדמי, אלא האנשים שמסביב – החברים והמשפחה. ככה אנחנו בונים את מערכת החדשות הפרטית שלנו, ואת אוסף הקשרים החברתיים שלנו. כמו ממשלת צללים פרטית שתוכל לעזור לנו לצלוח את משימת ניהול החיים. לכל אחד יש חבר מומחה לטכנולוגיה, חברה שמבינה באופנה, ואיזה אח קטן שישמח להשאיר אותנו מעודכנים במה שהולך בריאליטי גם בלי שנאלץ באמת לצפות בזבל המרתק הזה.
ולכן, כמו שגיליתי שכל בדיחה – גם בדיחת קרש שאתה זוכר מ"אצבעוני" – יכולה להצחיק אם היא נאמרת בהקשר ובזמן הנכונים, ככה מסתבר שכל אחד יכול למצוא את עצמו מומחה למשהו, בזמן ובמקום הנכונים. אפילו מישהו שמדבר עברית במדינה שכוחת אל יכול לזכות לחמש-עשרה דקות התהילה שלו, ולהיות מומחה לענייני המדינה הזאת כשמערכת החדשות זקוקה לו. ואפילו אני, אחרי הכל, פתאום מצאתי את עצמי מומחה לרגע בעיני החברים והמשפחה לסינדרומים רפואיים נדירים אך מוכרים. ודיברתי בנחרצות. לפחות כדי להרגיע את עצמי, עד שאשכח את המילים הלטיניות הנכונות, שבלעדיהן זה לא שווה כלום.
אבל רגעים חשובים בחיים נמדדים לא בגודל התשובות, אלא בגודל השאלות. בעד כמה המומחה שאתה צריך יודע באמת לעזור עם המכונית, האייפון, או אפילו העניין הרפואי הקטן הזה שמשאיר אותך חסר-אונים, ולא סתם לייעץ על מהומות בארץ זרה, שהוא עצמו עם כל המומחיות שלו לא ידע לחזות.
וזה אפילו לא צריך להיות מישהו שיעשה אותך מומחה לרגע בעיני האחרים.
לפעמים זה פשוט מישהו שיוכל להסביר לך איך לעמוד מחדש על הרגליים.
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה