מי שמכיר אותי מספיק טוב יודע שאני לא אוהב ימי-הולדת. אבל זה בסדר, כי מי שלא מכיר אותי מספיק טוב גם לא יודע מתי באמת יום-ההולדת שלי. יום-הולדת הוא מין יום כזה שמשלב שמחה ועצב. משלב את הנחת שבלראות כמה הספקת, עם הייאוש של להבין כמה החלומות שלך רק גדלו, וכמה הזמן התקצר. אנשים אוהבים את ימי השנה, את התאריכים המדוייקים, ואת המספרים העגולים והיפים. אולי בגלל שהם איזה שביב אור של תקווה לאיזה שהוא סדר בתוך הבלגאן שמרכיב את כל שאר הימים, ואולי זה סתם החיפוש אחרי סיבה לחגוג, או לפחות לזכות בתשומת-לב ליום אחד.
אבל זה לא יום-ההולדת שלי, אלא של הטור הזה. וזה באמת תאריך קצת סמלי – לא כל-כך בגלל השנה, אלא יותר בגלל ה"פחות יום". כי אם כבר לציין חגיגות שנתיות כאלו – מלבד במקרים שזה עלול לסכן את חיי, כמו למשל ביום הנישואין, או ביום ההולדת של אשתי – אז מבחינתי עדיף בתאריך לא באמת עגול ויפה, בדיוק בגלל כל הסיבות שתיארתי קודם.
אני באמת לא יודע איך נולדה ההחלטה הזאת לכתוב בכל שבוע. מישהו עוד יחקור את זה וימצא את מי להאשים. אבל יחד עם האשמה, זאת זכות. זכיתי בחופש הזה לכתוב את עצמי רק עם גבולות שאני מציב לעצמי – גם אם הם גבולות אידיוטיים ומלאכותיים. זכיתי להיות לבדי במאבק הזה של ההתמדה גם כשקשה, ואולי דווקא בגלל הקושי שלי בהתמדה, בהשקיית עציצים, ובתחזוק של שגרות אני מתעקש להמשיך. להמשיך גם כשאני חולה, כשהילדה חולה, או כשיש עומס בעבודה. לדעת שלפעמים פתאום הטור מוכן כבר ביום א', ולפעמים אני עדיין יושב מול דף ריק ביום חמישי ב-11 בלילה – ולא לוותר לעצמי בשני המקרים, רק מתוך הידיעה שהריקנות הזאת שאחרי עריכת הפיסקה האחרונה היא סם ממכר בדיוק כמו התשוקה לכתוב את הדבר הבא.
אם היה לי באמת זמן לזה, הייתי יושב עכשיו וקורא שוב הכל, ורואה איך פתאום אפשר אולי להבין דרך הדברים שכתבתי מה האופי שלי. וזה מפתיע, כי אף-פעם לא חשבתי שיש לי "אופי".
אפשר לקרוא שם איך פעם הייתי נוסטלגי, והיום אני רק לפעמים מתגעגע לאדם הנוסטלגי הזה. ואיך מצד שני, העתיד - אם בוחנים את ההווה דרך כל הדברים שעברו - הוא לא איזה חזון היי-טקי וגדול, אלא בעיקר התמודדות אנושית עם החיים הקטנים. כי החזון הוא עוד דבר שאבד לי בדרך - ביחד עם חוש האופנה, הסובלנות כלפי אנשים יותר מדי אניני-טעם, והקטע הזה של לסכם דברים בגלל אירוע שכתוב בלוח-השנה.
ובכלל, די פאתטי לראות כמה אני עסוק בהתבגרות, בשערות הלבנות, ובפצעים שיותר קשה להם להחלים עם הגיל, וכמה כל הדבר הזה שאני עושה כבר שנה (פחות יום) בכל שבוע, נועד רק כדי ללמד אותי שהתבגרתי – אמנם בכל מיני רבדים, אבל עדיין זה מאוד חד-מימדי.
אבל לפחות אני מזדקן בכבוד, כך אני אומר לעצמי. אני מקבל באהבה את השינויים הדיגיטליים של החיים - או לפחות מאבד את הזכרון בקצב שמבטיח לי שלא יהיה לי למה להתגעגע. גם זה משהו.
כשהייתי בתיכון הראתה לנו המורה לכימיה איך מכינים ניילון: שני חומרים שקופים שנמצאים זה מעל זה באיזו כוס, נראים בדיוק אותו הדבר, אבל לא מתערבבים. ורק בתפר הדק שביניהם נוצר קרום מוצק ועדין שאותו אפשר למשוך, ואז נוצר ממנו עוד, ועוד, ועוד.
וזהו ההווה. התפר הדק הזה שבין תמיסת העתיד לתרכובת העבר. ורק בו נוצרים הדברים המוצקים, והוא החשוב ביותר, ולרוב גם המוזנח ביותר.
ואני חי את ההווה, כי הוא הדבר הכי בריא שאדם למוד פציעות ומחלות כמוני יכול למצוא. הוא השמחה האמיתית של המשפחה שאני בונה, והוא הגעגוע האמיתי שמתרחש אפילו בזמן אמת. וזה טוב לי, ואולי אפילו קצת מרגיע – כמו כל בריחה, רק באופן מודע ובהחלטה צלולה.
ואז אני עושה את הטעות ומחליט שוב לסכם משהו, רק בגלל שהתאריכון מראה שעברה שנה פחות יום, ומכניס את עצמי בכוח למלכודת הזאת של "משבר השנה השניה": המקום שבו כל חוויה נראית כאילו היא מאבדת את הקסם שלה בגלל שהיא עומדת לקרות שוב. ואני שוכח שזאת אשליה, שזה קשקוש, כי ההווה הזה תמיד מייצר חוויות חדשות, ואף-אחד לא מכריח אותי לכתוב בפעם השניה על אותו נושא.
ולכן זאת הפעם האחרונה שאכתוב משהו לכבוד יום השנה.
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה