יום חמישי, 3 באוקטובר 2013

עם תירוץ אין זו אגדה

הלילה הזה התחיל כרגיל. הילדה הלכה לישון עם הטקס הקבוע: לבשה פיג'מה, אמרה לילה טוב לדגים באקווריום, נתנה לי נשיקה, ושכבה בשקט במשך שתי דקות וחצי, עד שהתחילו התירוצים, לפי הסדר הרגיל: אני רוצה מים; יש לי קקי; נפל לי המוצץ; אני רוצה להאכיל את הדגים; יש לי פיפי; אני רוצה מוצץ חדש; מים; קקי; מוצץ...
מצד אחד זה מאוד משמח אותי לגלות שיש בילדה הזאת משהו ממני – זה שהיא אוהבת לישון אבל לא אוהבת ללכת לישון. מצד שני, כנראה שהיא גם ירשה ממני את העניין הזה של התירוצים והסיפורים.

הנה עכשיו למשל היא התעוררה בבכי, ואני מבלה דקות ארוכות בנסיון לבקש ממנה שתסביר לי למה, בעוד אשתי מנסה להסביר לה למה לא. אבל האמת היא שבדרך-כלל היא לא מתעוררת ככה בלילה – היא הרי אוהבת לישון. משהו כנראה קרה, וצריך להרגיע אותה. וזה תירוץ מצויין בשבילי להגיד "נו, אז אני כבר אכתוב מחר". הרי אם היא לא היתה מתעוררת, לא היתה נוצרת הפיסקה הזאת, והייתי נשאר תקוע עם המחשבות מה לכתוב כאן. למעשה, בזכותה נולד הטקסט הזה. אז עכשיו, כשהיא נרדמה, מגיע לי לעשן סיגריה עם כוסית משקה ותחושת נצחון. אמשיך לכתוב אחר-כך. או מחר. היי – זה תירוץ מעולה לא ללכת לעבודה!

הבעיה היא שגם בעבודה דחיתי המון דברים ל"אחרי החגים". כי החגים הם תירוץ מעולה לדחייה של דברים, ובעצם הם תירוץ מעולה לכל דבר – אפילו לריבים משפחתיים, או לאוכל, או ליין. ואלכוהול גם הוא תירוץ לכל דבר. במיוחד כמו עכשיו, כשהוא בא עם סיגריה – כי הרי תעשיית הטבק היא תעשיה שלמה של תירוצים.

אנחנו הכי יצירתיים כשאנחנו ממציאים תירוצים. רק שהטרגדיה היא שאנחנו עושים את זה בדרך-כלל לא כדי ליצור, אלא כדי להתחמק מדברים שאנחנו צריכים לעשות – בדיוק כמו שאני לא שוטף עכשיו את הכלים, כי זה עלול להעיר את הילדה, ובדיוק כמו שהיא מתחמקת מהשינה עם התירוצים הילדותיים שלה. אבל לא נורא, אני אומר לעצמי. היא עוד תלמד שלישון זה דווקא תירוץ טוב בפני עצמו, ואני אשטוף כלים מחר, ואפילו עוד אחליף פעם את הנורה ההיא שנשרפה באמבטיה.

לכל אחד יש את "אחרי החגים" שלו, ולכל אחד יש את "אחרי הסיגריה" שלו – גם אם הוא לא מעשן בכלל. אבל האמת היא שאני לא שוטף כלים ולא מחליף את הנורה ההיא בגלל שאני באמת עסוק בכל מיני דברים – בקריאה, במעקב אחרי רשתות-חברתיות, בהמצאת תירוצים, ובשכנוע עצמי בהם. וזה מאוד מעייף. וגם קצת לא נעים.

כי כשאנחנו מתבגרים, התירוצים כבר לא מספיקים לנו, אז אנחנו עוטים הבעת פנים רצינית, קוראים להם "הסברים", והופכים אותם לתיאוריות מדעיות, דתות, אידאולוגיות רצחניות, וכל מיני סיפורים שכוללים את כל אלה. ובני-אדם צריכים סיפורים כי הם עושים סדר, ונותנים סיבות לדברים. העולם מבולגן ומסובך מדי, והסיפורים מרגיעים אותנו – ולא משנה אם אנחנו ילדים שבוכים לפני השינה, או יזמים שרוצים להצליח וקונים ספרי ניהול ושיווק שיסבירו להם איך.

אבל עם כל הכבוד למקומם של ההסברים והסיפורים האלה – הם בסופו של דבר רק תירוץ קלוש. כי המלכה האמיתית של חיינו היא הרציונליזציה. רציתי לכתוב "שכלון", כמו שזה נקרא בעברית, אבל זה נשמע קצת כמו שם של חרק מכוכב אחר, אז שכנעתי את עצמי שבעצם אף-אחד לא מכיר את המילה הזאת, ואני רוצה שיבינו אותי, ולכן יהיה נכון יותר לכתוב את זה בשפת המקור. הנה לכם – רציונליזציה.

"אל תזלזל ברציונליזציות. הן יותר חשובות מסקס", אומר בסרט "החברים של אלכס" מייקל לחברו סם. "שום דבר לא חשוב יותר מסקס!" אומר סם, ומקבל בתגובה את האמת הכואבת: "אה באמת? ניסית פעם להעביר שבוע בלי איזו רציונליזציה?"

אנחנו כל הזמן מסבירים לעצמנו בדיוק מופתי של מדעני חלל מדוע אנחנו אוהבים, מדוע אנחנו שונאים, ומדוע חשוב שהיא תלך לישון עכשיו - כי זה בריא; כי יש גן מחר; כי לא נעים להגיד שאנחנו רק רוצים לשבת עם האינטרנט בשקט ולחפש תירוצים לדברים.

הנה למשל, פעם חשבתי שזאת העצלנות שלי שגורמת לי כאינסטינקט ראשוני להמציא תירוצים כדי לדחות דברים, ושזה מה שמבדיל בין אנשים – אם הם משתמשים בתירוצים כדי להתעצל או כדי לפעול. אבל אני חושב שעם השנים למדתי לחיות עם התירוצים שלי, והיום אני חושב שהשאלה הבאמת מעניינת היא האם כל מפגן התירוצים וההסברים והרציונליזציות הזה עוזר לנו לחזק בדיעבד את דעתנו, או לגרום לנו לפקפק בה.

הרי היום אפשר למצוא בקלות באינטרנט את כל מה שנרצה: ציטוטים מסרטים שמדגימים בדיוק את דעתך, יועצים שיגידו לך שאם תשלם להם תבין איפה הטעות שלך, רבנים שיתירו לך לעשות את מה שכבר בחרת לעשות מראש, ואפילו את המילה "שכלון" עצמה.
והשאלה הזאת – איזה סוג של הסבר אנחנו בוחרים, והאם אנחנו מחפשים את הרציונליזציה שתעזור לנו לישון בלילה, או את ההסבר שיראה לנו את הצד שאנחנו לא מכירים – היא כבר לא רק שאלה על האישיות, אלא משהו שנטוע עמוק בתרבות.
כי נראה לי שרק אצלנו בישראל – או ליתר דיוק אצל היהודים – יש את השילוב המטורף והבלתי-אפשרי הזה של מצד אחד לחפש חיזוקים ולא לצאת פראייר, למשל אחרי שקנית סמארטפון חדש, ומצד שני לחפש תמיד את הפילפול, את הפולמוס, ואת ההיפכא-מיסתברא – למשל אחרי שחבר טוב קנה את אותו סמארטפון בדיוק.

יכול להיות שעליתי כאן על משהו. יכול להיות שזהו בעצם הגניוס היהודי החמקמק הזה שכולם – יהודים ואנטישמים כאחד – מנסים להסביר אותו כל הזמן. יכול להיות שהגניוס הזה הוא פשוט העיסוק בפיתוח ושכלול של סיבות, הסברים וסיפורים.
או שפשוט במהלך לא צפוי ויחד עם זאת מאוד הגיוני, בניתי לעצמי עכשיו הסבר מאוד משכנע מדוע אני צריך להתגאות בתכונת התרצנות שלי.
עכשיו אפשר ללכת לישון.

תגובה 1 :

romanov5 אמר/ה...

אני די נהנה מכל בלבולי השכל האלה שלא באמת ברורים עד הסוף אלא לכותב עצמו, אלא אולי רק במחשבה עמוקה וארוכה, ואני חושב דברים כאלה הרבה פעמים, ולעתים מנסה להסביר לאחרים, אבל אין לזה הרבה סיכוי. כי המחשבות האלה הן תחושות אצלנו, ובמילים מעטות קשה להעביר אותן וליצור אותן אצל אדם אחר. אבל היינו רוצים ואנחנו לפעמים מאמינים שאנשים שיקראו יבינו "הם מבינים מבינים" לא משנה כמה זה לא הכי מובן.
תודה, ואהבתי את הסיכום.

הוסף רשומת תגובה