יום חמישי, 27 בפברואר 2014

לא נולדו ביום אחד

לליאור, באהבה


"בעוד פחות מ-40 יום יש לי יום הולדת. מקווה שהתחלתם להתכונן". ככה, במילים אלו ממש, נפתח הסטטוס המרומז של אשתי בפייסבוק. למעשה, ככה הוא גם הסתיים. מופת של היכולת האנושית לקפל ולתמצת עשרות מסרים ורגשות לתוך מילים ספורות.

אני, ברשותכם, ארחיב מעט.

בכל שנה, כשמגיע החורף, אני נזכר שבאביב יש לה יום-הולדת. למעשה, "מוזכר" יהיה מינוח יותר מדויק מ-"נזכר", אבל זה רק בגלל שהיא לא נותנת לי את ההזדמנות להראות לה שאני יכול לזכור בעצמי. אולי קצת בצדק.

אבל הבעיה האמיתית היא, שבפעם הראשונה שחגגתי לה יום-הולדת, עשיתי שגיאה קטנה – חגגתי לה ממש בגדול. ההפקה הזאת רק הציבה את הרף הגבוה שאני צריך להתמודד איתו בכל שנה, וזה כמובן לא נהיה יותר קל – בכל זאת, גם אני מזדקן יחד איתה. ואפילו קצת יותר.

כי יש בינינו הבדל גדול – ואני לא מתכוון להבדל הזה שהיא ממרמרת על זה שהיא מרגישה זקנה, ולכן דורשת שנחגוג כאילו היא עדיין ילדה, בזמן שאני מנצל כל הזדמנות כדי להזכיר לה שאני זקן ושלא תחגוג לי את זה. אני מתכוון להבדל הבסיסי יותר בינינו – זה שעם כל חגיגה שלה רק מזכיר לי שכשאני גמגמתי בנאום הבר-המצווה היא רק גמגמה את המילים הראשונות שלה, כשאני הייתי בצבא היא עוד היתה בגיל שבו מספרים לילדים שבעתיד לא יהיה צבא, וכשאני נסעתי לראשונה לחו"ל... בעצם גם היא נסעה אז לראשונה לחו"ל – כי בדור שלה נוסעים לחו"ל כבר בגיל הילדות.

למען השם, אני אפילו זקן מדי מכדי להנות עדיין מהמשחקים והחישובים האלה.

אני כבר הגעתי לגיל, שבו המבט הביוגרפי לאחור הרבה יותר מרשים מהמבט קדימה – בתנאי שזה מבט לאחור בביוגרפיה של אחרים. כי יש אנשים בגילי שכבר הספיקו להתעשר בגיל צעיר, או לקבל פרסי-נובל, או להיות חברי-כנסת, או להיות מואשמים בשחיתות ואפילו להשתחרר כבר מהכלא. ורק אני עדיין תקוע עם תסכולים של דברים שרציתי בגיל צעיר, ולא עשיתי איתם כלום.

והיא היום, בגיל שבו אני התנהגתי כאילו עדיין יש לי שיער, כבר הספיקה לקבל את התואר השני שאין לי, לגרום לכל אחד שפוגש בה להישבות בקסמיה, לנהל חיי חברה עשירים ומלאים, ואפילו להתחתן. אם כי מדובר על להתחתן איתי. נו טוב, אף-אחד לא מושלם.
וכל ההישגים האלה מאחוריה כשבניגוד אלי, מיטב שנותיה עוד לפניה. למען השם, היא הרי למדה בבית-הספר ע"ש יצחק רבין, בזמן שאצלי רבין היה עדיין חי בכלל!
טוב, אולי אני באמת אפסיק עם ההלצות הזקנות האלו.

אז הנה אני רוצה לכתוב את תחילת פסטיבל החגיגות שלה, וכרגיל אני כותב בעצם על עצמי יותר מאשר עליה. אבל באמת, בגיל שלי כבר מתחיל לחלחל הפחד הזה שלא אספיק לעשות את כל מה שאני רוצה, או שלא אצליח לעשות דברים שיוכלו לתת לה סיבות להיות איתי גם בעתיד – ויש רק פחד אחד גדול מזה: שלא אצליח לחגוג לה השנה את יום-ההולדת בהיקף שהיא מצפה לו.

זאת כנראה הסיבה שאני משתדל לחגוג לה בכל יום, ובאותו זמן גם לעשות את הדברים שתמיד רציתי – כדי שלפחות יהיה לה משהו לספר עלי. כי בסוף כל הפרפראות האלו על הגיל והזיקנה יושב במבט חודר וכריזמטי מרטין לותר קינג, שכשהיה בגילי הוא כבר היה מת. הוא והחלומות.

ואולי הצד השני של כל העניין הוא ההתעקשות שלי לחגוג דברים לא בתאריך המדויק שלהם, שזה בעצם סוג של התעקשות שלי לקיים עדיין איזה מרד של ילד. מצד שני, היא זאת שהכריזה על פתיחת החגיגות כשיש בעצם עוד 40 יום לתאריך הרשמי.
אז לא אני הילד כאן. היא זאת שהתחילה!


2 comments :

גנית בג'יו אמר/ה...

מקסים רובי! וכמובן מקסימה גם ליאור... מאחלת לכם לחגוג כל יום, גם אחרי יום ההולדת הרשמי... גנית

רובי גורדון אמר/ה...

תודה רבה, גנית!

הוסף רשומת תגובה