יום חמישי, 3 ביולי 2014

חופש הבכיה

רוב הזמן אני סתם שוטה. אבל מדי פעם, המזל משחק לי במוח, ואני הופך לשוטה עם נבואה. אין כמובן דרך לדעת אם הנבואה שלי נכונה או לא, גם כי באופן טבעי היא עוסקת בדברים שעדיין לא קרו, וגם כי אם הם בכל זאת לא יקרו, אני אשכח בכלל שחשבתי עליהם – כמו שקורה לכל נביא מוצלח.

אבל אני יודע בדיוק מה יקרה. אני רואה את זה קורה. ואני רואה את זה בעיקר בחושך, לפני השינה, ואז אני גם רואה שלא אצליח להרדם. כי איכשהו, אלה תמיד דברים רעים. לפעמים אפילו רעים מאוד.

ברגעים האלה אני חוזר, למרות המאבק האינסופי בנטייה הזאת, להיות הפולני שרואה ילד משחק ורוקד ליד פינת שולחן, ומה שהוא בעצם רואה זה אחות בבית-חולים שמזעיקה בדחיפות את הרופא השלישי לשיחה בפנים רציניות בפינת החדר.
וזה עוד כלום. אני רואה הרחק קדימה, אל העתיד הרחוק. וככל שהעתיד רחוק יותר, ככה הוא מתרחק יותר מההווה, והופך קשה וקיצוני יותר. ככל שכולם מתבגרים בדמיון שלי, ככה גם האסונות שלהם מתגברים, והופכים גם לבלתי-נמנעים. ברורים ובהירים בתוך החושך הגדול של מחשבות הלילה האלה.
יש לי בראש רשימה שמית של כל מי שאני מכיר כמעט, וליד כל שם כתובה בבהירות קודרת הטרגדיה המדויקת שלו, שלא אפרט כאן, בתקווה שכך ישאר לי פירור רושם של שפיות. ובין כל השמות האלה אני מתרוצץ, מחפש איזו דרך להימלט מהגורל הזה שנפל עלי, כשכל מה שרציתי זה להימלט. לישון, אולי לחלום.

המוח האנושי הוא אולי המכונה הכי מורכבת ומשוכללת בעולם. אבל היא גם הכי פגיעה, הכי רגישה לכל שינוי קל בסביבת העבודה שלה, הכי נוטה להתקלקל. נכון, לפעמים דווקא הגמישות הזאת היא מה שגורם לה להגיע להישגים שאף מכונה אחרת לא תשיג, אבל ברוב המקרים, בואו נודה, כל העסק פשוט מקרטע עד כדי טירוף ושיתוק.

כולם שואלים את עצמם בדאגה "מה יהיה בעתיד", אבל אפילו האופטימיים ביותר יודו בהכנעה שאין להם מושג. רק שהחלוקה המעניינת יותר היא לא בין רואי השחורות לרואי הוורודות, אלא בין אלה שחושבים שאפשר להשפיע על העתיד לאלה שיודעים שאותו עתיד ממילא יקרה בכל מקרה.
וכולם באמת שואלים את עצמם מדי פעם האם אנחנו יכולים לקבוע מה יהיה בעתיד. שאלה כבדה, עמוקה וותיקה ששאלו מטיב הפילוסופים לכל אורך ההסטוריה – אולי כדי להשפיע על עתידם שלהם, ולגרום לנו לדבר עליהם עד היום. וגם בתוך כל אחד מאיתנו מסתתר איזה פילוסוף קטן ששואל שאלות כאלו, אבל ברוב הזמן מסתתר לידו איזה טיפוס מגודל שאומר לו "שתוק כבר!".

כי אולי אנחנו לא רוצים לדעת. אולי אנחנו רוצים להיות הפסימיים שמופתעים תמיד רק לטובה, או האופטימיים שאומרים "אמרנו לכם", או להיפך. אולי אנחנו לא רוצים שתשתק אותנו ותטריף אותנו המחשבה שגם אם כולם בוחרים באופן חופשי לגמרי, איכשהו שהשילוב של כל הבחירות החופשיות האלו מוביל לסוף שתוכנן בקפידה מראש, וכל צעד מוביל אותנו כמו עיוורים אל התאונות הבלתי-נמנעות, שאם נחיה את חיינו בידיעה שהן שם, לא נוכל לחיות בעצם.

אז אנחנו עוטפים את עצמנו באשליה הנעימה של חופש הבחירה. באשליה שאנחנו, ולא איזה פרפר בקצה העולם, אדונים לגורלנו ומעצבים אותו. באשליה שאנחנו גם חופשיים לבחור במה להאמין. באשליה שגם אם אנחנו רואים משהו שיקרה בעתיד, עדיין יש סיכוי שהוא לא יקרה, ושנוכל להרדם סוף-סוף בלי המחשבות האלו.
אבל כולנו שוטים, וכל אחד מאיתנו יכול לראות את העתיד. כי המוח האנושי הוא המכונה הכי משוכללת בעולם. ובלילה, כשהטיפוס המגודל שנקרא "הווה" הולך לישון ומשאיר אותי ער, אני רואה בדיוק מה יקרה. מה יהיה העתיד. חוץ מדבר אחד, שאני לא מצליח לראות – איך בעתיד אני מפסיק לחשוב ככה.

אין תגובות :

הוסף רשומת תגובה