יום חמישי, 16 באוקטובר 2014

תסמונת ההריון השני

בשבוע שעבר הוזמנו לסרט ההמשך, אחרי שבשבוע שלפני כן, העוברית "פיטוסי" התעקשה לשכב עם הראש כלפי מטה, עד שגם הרופא המומחה התייאש והחליט להשאיר אותנו במתח. אז שוב הגענו אליו, התיישבנו מול המרקע בחדר הממוזג והחשוך בכורסאות נוחות (טוב, אני התיישבתי בכורסה נוחה. אשתי שכבה על מיטה קצת פחות נוחה), וחיכינו לכתמים המרצדים, שבתוכם, כמו בחידה השבועית של ג'קי, מסתתרת השובבה הקטנטנה.
מה שמזכיר לי שצריך כבר באמת לשלוח להורים בווטסאפ הודעה שהבדיקה הסתיימה והכל בסדר.

אני מסתכן אמנם בלהיות בנאלי, אבל חשוב לי לספר את הדברים, גם אם יש בקהל כמה קוראים שכבר עברו הריון שני. ותמצית הדברים היא זו: יש הבדל מהותי בין הריון ראשון לשני. בין ההתרגשות שבצביעת החדר בגוון הוורוד המדויק שעליו התווכחנו תשעה חודשים, לבין שבירת הראש של הפעם הזאת – של איך לסדר אותו כך שיתאים לשתיים.
אז אני יודע שאולי כל מה שאכתוב נשמע טיפשי למי שכבר יש לו שני ילדים – בדיוק כמו שהתובנות וההתלהבות של הורים לילד ראשון נשמעות לי מטופשות עכשיו. אבל בישראל הפער הזה בין הפעם הראשונה לשניה הוא כל-כך גדול, דווקא בגלל שישראלים הם שיאני העולם במעקבים ובדיקות בזמן ההריון: בכל שבוע יש איזה אולטרהסאונד, סיסי שליה, חלבון עוברי, העמסת סוכר, או סתם מסמך שצריך ללכת ולאסוף מהמרפאה - כי בהריון נוטים גם לשכוח ולהתבלבל.

באחד המעקבים הקודמים, למשל, הסתבר ששכחנו את כל תיקיית המסמכים בבית. לא נורא, הרגעתי את הרופאה. הכל הרי נמצא ממילא במחשב, ומה שלא במחשב, אפשר להגיד – וסליחה על משחק המילים הילדותי – שהוא לא חשוב. התשובה הזאת גרמה לרופאה להסתכל עלי קצת בהפתעה. אחרי הכל זה הריון שני – אז מה אני בכלל עושה שם?

אז כן, ההריון השני הוא הרבה יותר רגוע ושלו – לפחות אם אתה האבא – או שסתם לומדים להסתיר טוב יותר את ההתרגשות והחששות, ולהציג את הכל כחלק מסיבובי ה"סידורים" של הבנק, הדואר, ואיסוף הילדה הוותיקה מהגן החדש. אבל זה לא שפתאום הפכנו לבעלי נסיון וחכמים יותר. פשוט חלק גדול מהעניין הוא שיש הרבה פחות זמן, או שיש איזו התחלה של הבנה שעוד מעט בכלל לא יהיה זמן, ותופעת הלוואי של זה, באופן פרדוקסלי, היא משהו שאפשר לפרש כ"רוגע".
בהריון הקודם למשל, אשתי התקשרה אלי פעם בגלל הקאות בלתי פוסקות, וגרמה לי לחזור מפגישת עבודה 15 ק"מ הביתה, כמובן כדי למצוא אותה מאוששת ונינוחה. הפעם, לעומת זאת, לא היו בכלל בחילות. או שאולי היו, אבל היא לא טרחה לעדכן אותי בזה.

אבל זה לא אומר שלא דואגים ומפחדים ומקפידים ללכת לבדיקות. כי הריון הוא הרי הדבר הכי מפחיד ולא טבעי שיש. אז ככה, עם כל התובנות המבלבלות האלו, התיישבנו בחדר של הרופא המומחה לחלק השני של הסקירה השניה. מצלמת העל-קול התחילה לעבוד, ומהמסך הפציעה דמותה של העוברית "פיטוסי", עדיין – בדיוק כמו בשבוע שלפני כן – מסתירה את פניה ומפנה אלינו את הגב.
"אני מקווה שזה לא מעיד על משהו", אמרה אשתי לרופא בחשש מה.
"זה מעיד רק על עקשנות", ניסה הרופא להרגיע.
"בדיוק לזה אני מתכוונת", אמרה אשתי. כי זאת הרי הפעם השניה. יש לנו כבר נסיון, ויש לנו כבר עקשנית אחת בבית.

אבל בסופו של דבר הבדיקה היתה טובה, תודה לאל, וקיבלנו מהרופא גם חיוך, גם דיסק עם סרטון שמתעד את הכל ושלעולם לא נצפה בו, וגם עוד כמה ניירות לאוסף. ואז, אחרי שגם אנחנו חייכנו סוף-סוף, מצאנו את עצמנו באופן הכי טבעי מקדישים את חצי השעה הבאה בסידור ההפניות בתיקייה הוורודה, ובסנכרון של היומנים שלנו עם כל תאריכי הבדיקות הבאות.
כי אם יש דבר אחד שלא משתנה, הרי זה הפחד מעין הרע.

אין תגובות :

הוסף רשומת תגובה