כידוע, מיום שחרב בית המקדש, כנראה בגלל הגשם החזק שהפתיע את כולם כמו שקורה בכל שנה, ניתנה הנבואה לשוטים. ובכל זאת, גם המדע וגם אנחנו השוטים וההדיוטות, מנסים בכל כוחנו לדעת מה צפוי לנו. אבל בגלל שמיום שחרב בית המקדש ניתנה הנבואה לשוטים, אנחנו לא קוראים לזה "נבואה", אלא "הערכת מצב", או סתם "תחזית".
וכמו כל דבר, גם את היכולת הזאת אנחנו טורחים לשכלל מאוד, כי לשכלל דברים זה מה שאנחנו יודעים לעשות הכי טוב. זה, ולהתגעגע לימים שבהם הכל היה פשוט יותר ולא כזה משוכלל.
הנה למשל, הדבר הכי קרוב לעריכת עיתון שעשיתי היה בבית-הספר היסודי, באיזה תרגיל יצירתי שנתנה לנו המורה לתנ"ך. יצרנו אז עיתון של ימי שמואל א' או שופטים ב', ובו מיטב הכתבות והכותרות של התקופה. באופן טבעי, כל הכותרות נוסחו בלשון עתיד – שהרי המידע נמסר מפי הנביאים עצמם, כולל כמובן תחזית מזג-האוויר.
באותם ימים – ימי ילדותי כלומר, לא ימי התנ"ך – היה רק ערוץ אחד בטלויזיה, ואת תחזית מזג-האוויר שלנו קיבלנו בסוף מהדורת החדשות, עם קליפ הטמפרטורות החזויות על רקע נופי ארצנו וצלילים של "פינק פלויד". אבל כמו כל תחזית, זה היה טוב לטווח הקצר. אף אחד לא היה יכול לצפות שיעברו שנים והדבר הזה יתפתח לאנימציות מורכבות של מפות סינופטיות שהצופים ממילא לא מבינים בהן כלום, עומס מידע מטאורולוגי שמקשה על ההחלטה מה ללבוש מחר, ואנטישמיות קיצונית של רוג'ר ווטרס מ"פינק פלויד".
אבל היום, בעידן המידע, יתר-המידע, והמידע המיותר – אנחנו כנראה אוהבים שהתחזיות שמוסרים לנו הן כמה שיותר מפורטות ומשוכללות, אולי בגלל האשליה שככה הן גם יותר מדוייקות. כי אמנם אנחנו אוהבים לפעמים מסיבות הפתעה, אבל אנחנו הרבה יותר אוהבים לדעת איך בדיוק יפתיעו אותנו.
ועדיין, הכותרות שאנחנו הכי אוהבים לקרוא בעיתונים מנוסחות בזמן עתיד, גם אם לא כתבו אותן אסטרולוגים, אלא סתם פרשנים פוליטיים. אז אחרי שאני קורא על מה ש"ראש הממשלה יודיע הערב..." ועל מה ש"הכנסת תאשר היום בקריאה שלישית", הדבר היחיד שנשאר מעניין באמת הוא כמובן לעבור לעמוד האחורי עם תוצאות הגרלת הפיס ותחזית מזג-האוויר.
העולם נהיה מורכב מדי, או לפחות לא רציונלי באופן ממש מרגיז, אבל אנחנו הרי מכורים למידע. אנחנו מכורים לתשוקה הזאת לדעת מה יהיה, מה צפוי לנו, ואיך לא נצליח להתמודד עם זה כשזה יגיע. וכמו במשחקי קזינו, ככל שאנחנו נכשלים בזה, וככל שבתי המקדש שלנו נחרבים בזה אחר זה, כך אנחנו בטוחים יותר שבפעם הבאה נפצח את השיטה ונלכוד סוף סוף את הפרפר הסורר הזה שמנפנף בכנפיו בקצה העולם ומעיף מעל פנינו את השליטה בחיינו.
וכשזה מצליח בקטן, נגיד באיזו סופת רעמים שחולפת בלי נזק ממשי, התאבון שלנו גדל ואנחנו ממנים לעצמנו גם עוד ועוד ראשים למערכת הבטחון, ועוד ועוד פרשנים חמורי סבר שיודעים להגיד בדיוק את מה שאנחנו חושבים, רק בלי הנימוקים שנזקקים להם אנשים חסרי דרגה כמונו.
רק שאז שוב מגיעה המציאות וטופחת על פנינו, ולמשך כמה שנים אנחנו חיים בטראומת המודיעין של יום-הכיפורים ומקפידים להוסיף להערכות שלנו ביטויים כמו "ככל הנראה", "עד כמה שידוע", או סתם "בלי עין הרע".
עד שמישהו ממציא אפליקציה חכמה יותר שטוענת שהיא באמת יודעת לחזות מה אנחנו רוצים לעשות. כי אם יש משהו שבכל זאת אפשר לצפות, הרי זאת העובדה העצובה שגם אם ויתרנו על בית המקדש, אנחנו לא נוותר כל-כך בקלות על ההתמכרות הזאת לנחש מה יהיה בעתיד.
ואני, אחרי כל זה הבנתי שאני זקוק קצת לגמילה מההתמכרות הזאת כשמצאתי את עצמי רוצה לצאת מהבית, ובודק באתר השירות המטאורולוגי את מכ"ם העננים כדי לדעת אם יש גשם בחוץ, במקום פשוט לפתוח חלון. אבל זאת לא אשמתי. הרי ידוע שמאז שחרבו קליפ הטמפרטורות של הערוץ הראשון, "פינק פלויד", והערכות המצב הבטחוניות מהשנה שעברה, הרבה יותר קשה לנו לסמוך על אנשים כדי לדעת מה יהיה. או אפילו על עצמנו.
וכמו כל דבר, גם את היכולת הזאת אנחנו טורחים לשכלל מאוד, כי לשכלל דברים זה מה שאנחנו יודעים לעשות הכי טוב. זה, ולהתגעגע לימים שבהם הכל היה פשוט יותר ולא כזה משוכלל.
הנה למשל, הדבר הכי קרוב לעריכת עיתון שעשיתי היה בבית-הספר היסודי, באיזה תרגיל יצירתי שנתנה לנו המורה לתנ"ך. יצרנו אז עיתון של ימי שמואל א' או שופטים ב', ובו מיטב הכתבות והכותרות של התקופה. באופן טבעי, כל הכותרות נוסחו בלשון עתיד – שהרי המידע נמסר מפי הנביאים עצמם, כולל כמובן תחזית מזג-האוויר.
באותם ימים – ימי ילדותי כלומר, לא ימי התנ"ך – היה רק ערוץ אחד בטלויזיה, ואת תחזית מזג-האוויר שלנו קיבלנו בסוף מהדורת החדשות, עם קליפ הטמפרטורות החזויות על רקע נופי ארצנו וצלילים של "פינק פלויד". אבל כמו כל תחזית, זה היה טוב לטווח הקצר. אף אחד לא היה יכול לצפות שיעברו שנים והדבר הזה יתפתח לאנימציות מורכבות של מפות סינופטיות שהצופים ממילא לא מבינים בהן כלום, עומס מידע מטאורולוגי שמקשה על ההחלטה מה ללבוש מחר, ואנטישמיות קיצונית של רוג'ר ווטרס מ"פינק פלויד".
ועדיין, הכותרות שאנחנו הכי אוהבים לקרוא בעיתונים מנוסחות בזמן עתיד, גם אם לא כתבו אותן אסטרולוגים, אלא סתם פרשנים פוליטיים. אז אחרי שאני קורא על מה ש"ראש הממשלה יודיע הערב..." ועל מה ש"הכנסת תאשר היום בקריאה שלישית", הדבר היחיד שנשאר מעניין באמת הוא כמובן לעבור לעמוד האחורי עם תוצאות הגרלת הפיס ותחזית מזג-האוויר.
העולם נהיה מורכב מדי, או לפחות לא רציונלי באופן ממש מרגיז, אבל אנחנו הרי מכורים למידע. אנחנו מכורים לתשוקה הזאת לדעת מה יהיה, מה צפוי לנו, ואיך לא נצליח להתמודד עם זה כשזה יגיע. וכמו במשחקי קזינו, ככל שאנחנו נכשלים בזה, וככל שבתי המקדש שלנו נחרבים בזה אחר זה, כך אנחנו בטוחים יותר שבפעם הבאה נפצח את השיטה ונלכוד סוף סוף את הפרפר הסורר הזה שמנפנף בכנפיו בקצה העולם ומעיף מעל פנינו את השליטה בחיינו.
וכשזה מצליח בקטן, נגיד באיזו סופת רעמים שחולפת בלי נזק ממשי, התאבון שלנו גדל ואנחנו ממנים לעצמנו גם עוד ועוד ראשים למערכת הבטחון, ועוד ועוד פרשנים חמורי סבר שיודעים להגיד בדיוק את מה שאנחנו חושבים, רק בלי הנימוקים שנזקקים להם אנשים חסרי דרגה כמונו.
רק שאז שוב מגיעה המציאות וטופחת על פנינו, ולמשך כמה שנים אנחנו חיים בטראומת המודיעין של יום-הכיפורים ומקפידים להוסיף להערכות שלנו ביטויים כמו "ככל הנראה", "עד כמה שידוע", או סתם "בלי עין הרע".
עד שמישהו ממציא אפליקציה חכמה יותר שטוענת שהיא באמת יודעת לחזות מה אנחנו רוצים לעשות. כי אם יש משהו שבכל זאת אפשר לצפות, הרי זאת העובדה העצובה שגם אם ויתרנו על בית המקדש, אנחנו לא נוותר כל-כך בקלות על ההתמכרות הזאת לנחש מה יהיה בעתיד.
ואני, אחרי כל זה הבנתי שאני זקוק קצת לגמילה מההתמכרות הזאת כשמצאתי את עצמי רוצה לצאת מהבית, ובודק באתר השירות המטאורולוגי את מכ"ם העננים כדי לדעת אם יש גשם בחוץ, במקום פשוט לפתוח חלון. אבל זאת לא אשמתי. הרי ידוע שמאז שחרבו קליפ הטמפרטורות של הערוץ הראשון, "פינק פלויד", והערכות המצב הבטחוניות מהשנה שעברה, הרבה יותר קשה לנו לסמוך על אנשים כדי לדעת מה יהיה. או אפילו על עצמנו.
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה