יום חמישי, 1 בינואר 2015

מסעותי בין מסעות

כשאני לא מצליח להרדם, ומחשבות יוצאות ונכנסות, אני יושב על המיטה שלי, ויוצא למסעים, ולפעמים גם מסעות.
המסעות האלה הם זכרונות של אירועים ומקומות שבהם הייתי, קצת מעורבבים ומבולבלים – לפעמים אפילו בכוונה תחילה. הם עטופים בחיבורים שמאפשרות רק מילים של שעת לילה מאוחרת, אל שורשים משורגים של יהדות, ישראליות, ופתלתלות רגשית, והם מרכיבים כולם מסע אחד ארוך, שעדיין לא הסתיים.
ואז אני עושה את הדבר הבלתי סביר אבל המתבקש, ומעלה את כל זה על הכתב.

סדרת הסיפורים הקצרים "מסעותי בין אנשים" התחילה להכתב, כמו הרבה דברים, במקרה. פתאום, כקורא של הדברים שאני כותב, שמתי לב מה קרה שם. שמתי לב שהסיפורים האלה הם שילוב של זכרונות, נופים, לקחים, ורבדים של משמעויות סמליות ושל רמזים לפיסות מציאות והיסטוריה. שמתי לב שכל סיפור מציג פגישה עם מקום ועם אדם, אבל בעצם עם מקום רגשי ונפשי ועם מארג של אנשים ואירועים.

גם הניסוח של כל סיפור הוא עבורי מסע. יש בו תהליך של חקירה, איסוף של רמזים והקשרים, ואז תפירה של כל אלה דרך בחירה קפדנית של מילים ודימויים, לתוך סיפור הזכרון והלקח שלו. זה תהליך לימוד מסוג שאף-פעם לא היה לי, למרות שתמיד הייתי אדם שמעדיף לבנות לעצמו את מסגרות הלימוד, ואז כמובן לפרוץ ולשבור אותן.

ובסוף יש גם את הכתיבה. ואני עובר בין מקומות שבהם אני חושב שאוכל לשבת ולהתרכז, מחפש את הנקודה המדוייקת שבה הסיפור יכול להוביל ולהוליך אותי. וזה תמיד קצת מוזר לי, כי בין כל הזכרונות והמילים, אני לא זוכר את אבא שלי אף פעם צועד חצי שעה הלוך ושוב בחדר וכוסס ציפורניים בנסיון למצוא את המילה היותר מדויקת, או את הכותרת היותר נכונה.
מאיפה זה הגיע?

אולי מהצורך להתבודד, אולי מהצורך להשאיר משהו אחרי, אולי מהצורך לא רק לכתוב – אלא גם לקרוא את עצמי. וזה נחמד, וזה לא מפריע לאף-אחד, עד שאני הולך עוד צעד אחד קדימה, ומשתף את הדברים בציבור.

בהתחלה זה היה בפייסבוק, כי הכל קורה בפייסבוק. פתחתי שם אלבום של תמונות ומסעות. וליתר בטחון, הוספתי עותקים של הסיפורים גם באוסף הגדל והולך שבאתר שלי – אוסף שכבר הבשיל מתוך אותו צורך עלום לספר בשר-ודף.

אבל לפני כחודש החלטתי ליצור אתר מיוחד לסדרת הסיפורים הזאת. כי כשאני מרגיש שהמילים שלי בודדות, אני תמיד מניח שזה בגלל שהן מחפשות בית, ואתרי אינטרנט – בניגוד לבתים אמיתיים – הרבה יותר קל לבנות.
וגם קבעתי לעצמי זמן יעד לשתף את האתר, כי בלי זמנים ויעדים אין משמעות למסע. ושיתפתי את זה כ"אירוע", בפייסבוק – למרות שזה לא ממש אירוע, אבל בפייסבוק הכל קורה.

אז זמן היעד הגיע, ואיתו גם האתר שמאפשר לקרוא את הסיפורים גם לפי הסדר (למרות שאין לסדרה הזאת באמת סדר, ולמרות שהיא גם עדיין לא הסתיימה), וגם, כפי שמתבקש, כחוויית מסע – דרך הסימונים של מקומו של כל סיפור על מפה דינמית. מנפלאות עולם התכנות הפתוח של היום.

אבל אחרי הכל, ובסוף היום, כשאני יושב על המיטה, ומחשבות יוצאות ונכנסות, חלק מההנאה שלי במסע הזה, הוא האפשרות לפענח מחדש את כל הרבדים והמשמעויות של כל צעד.

מה שהביא אותי לצעד הכי אידיוטי, אבל אני רוצה להאמין שהוא פרקטי, במסע המסעות הזה: לקחתי לעצמי כמה שעות הפסקה, כדי לכתוב בקצרה קצת פרשנויות ספרותיות והסברי הקשרים (ידועים יותר כ"רפרנסים" בלעז) לכל הסיפורים. כן, לכתוב בעצמי מסמך סודי של כל הסודות שמסתתרים מראש בסיפורים שאני עצמי כתבתי. זה הצד האידיוטי שבדבר. הצד הפרקטי הוא לראות את הפרשנויות האלו עוד בזמן שאני חי.
כי אחר-כך, כשמסע הימים שלי ימשיך, ומשא השנים שלי יכביד, אני לא בטוח שתהיה לי הזדמנות להבחין אם מישהו אחר עשה את זה.

אין תגובות :

הוסף רשומת תגובה