הבחירות הסתיימו, וגם שאריות קישוטים מחג הדמוקרטיה טוטאו מהרחובות.
הליכוד ניצח, ביבי ניצח, ועכשיו תורן של כל המילים המסכמות, המנחמות, המסמאות, הנעימות, המשמימות, המנסות, או המרמות. נתניהו ניצח, אבל נתניהו האיש לא מעניין אותי, בדיוק כמו שמפלצות האגו האחרות לא מעניינות אותי.
מילים מעניינות אותי.
חשבון נפש // תשכחו מהאשליה הזאת. אין שום חשבון נפש. מובילי דעת הקהל שעשו את נתניהו איזו מפלצת על-טבעית, משהו מעודן בסגנון של רודן פאשיסט פסיכופת כל-יכול והרסני, רק החליפו את המילים. עכשיו הוא ניצח בבחירות, אז הוא מכשף וקוסם. חשבון נפש הוא נסיון להסביר מדוע טעינו. רק לעיתים רחוקות הוא מצליח להתעלות מעל לפשטנות ההסבר איפה האחרים טעו להבין אותנו. הסברים לובשים ופושטים צורות. למחשבות הרבה יותר קשה לעשות את זה, להתעלות מעל למחשבה הראשונית.
קוסם // הרי אם הוא קוסם, מה זה אומר על הבוחרים שלו? שהם ילדים במופע קסמים. אם הוא מכשף, אז הם מכושפים. אין בבחירה הזאת משהו רציונאלי. יש כאן כישוף. העם מכושף. זה לא חשבון נפש. זה בדיוק "להחליף את העם", רק דרך מילים על המנהיג הנבחר, ולא על העם הבוחר. זאת תפאורה, זאת אשליה. כי אם היה פה קסם, אז זאת לא המציאות. ואם זאת לא המציאות, לא היתה טעות. ואם לא היתה טעות, אין שום חשבון נפש. נתניהו ניצח למרות הכל. הוא קוסם, האיש.
הכל אישי // נתניהו ניצח, אומרים. כי לכאורה היו כאן מתמודדים, ולא מפלגות. לכאורה המילים היו ביבי, בוז'י, ציפי, ליברמן, בנט, דרעי, כחלון. שמות פרטיים שקיבלו משמעות כללית, במיוחד כשהשמות של פעם הפכו כללים מדי. שמות כמו "התנועה", "המחנה", "כולנו", "יחד". וגם אני נפלתי בפח הזה. חשבתי שכולם רוצים בחירות אישיות, ומשנים את השיטה באונס. אבל קשה להחליף דרכי חשיבה, גם אם המילים אומרות אחרת. קשה להחליף את ה"שמאל" וה"ימין" בשמות ריקים. אנשים מחפשים מסגרת והגדרות. "כחלון" הוא שמאל או ימין? "לפיד" ישב בממשלת שמאל? "בנט" מחליש את גוש הימין?
אלה השאלות, ואלו היו גם התשובות. בזמן שכותבי המילים ניסו להחליף את השפה, הקוראים קראו את הסיפור בשפה שהם כבר מכירים. השפה היחידה שאי פעם היתה לה משמעות. השפה שהיא השיטה הישנה והמוכרת. השפה שהיא הכישוף.
כישוף // אנחנו חיים תחת הכישוף הישן הזה של המילים "ימין"/"שמאל". כל החלטה נצבעת בצבעי אותה חלוקה עתיקה וחסרת ערך. שואלים את העם אם הוא שמאלני או ימני, וסופרים בקלפי את הקלפים - איזה מהם יש יותר. מכאן והלאה, זה רק הכישוף. מכאן זה הקסם של הקלף שנבחר מראש. השיטה מתבססת על העם, על הרוב, על רסיסים של רוב. על רסיס רוב יחסי, שמתחבר לרסיס רוב יחסי אחר, באופן יחסי. והרוב מכריע בכל השאלות הקטנות דרך תשובה לשאלה אחת גדולה ורחוקה מדי. זאת השיטה.
השיטה // היא לא הכי מוצלחת, השיטה הזאת. היא הרע במיעוטו, אומרים. היא מעודדת בחירה של ברירות מחדל, אומרים. היא פשרה. וכל הנסיונות והרעיונות לשנות את השיטה הם רק נסיונות לעשות קסמים. הם תיקונים קלים בפינות. הם ריקים כמו אשליית חשבון הנפש. כי הם לא משנים את השיטה עצמה, רק מנסים להביא דרך איזה קסם תוצאות שיתאימו למחשבה הראשונית. זאת שלפני אשליית חשבון הנפש.
ניצחון // זה לא נתניהו שניצח, וזה לא הרצוג שהפסיד. זאת השיטה הישנה שניצחה שוב. השיטה של ניהול כל דבר כאילו הוא חלק מאותה תבנית מלאכותית של שמאל-ימין. השיטה ששואלת את העם את אותה שאלה, ומצפה שיהיה איזה קסם שיספק תשובה אחרת. השיטה שמנסה ליצוק הרבה תוכן במעט מילים. ואנחנו אנשים של מילים. מילים מעניינות אותנו.
הליכוד ניצח, ביבי ניצח, ועכשיו תורן של כל המילים המסכמות, המנחמות, המסמאות, הנעימות, המשמימות, המנסות, או המרמות. נתניהו ניצח, אבל נתניהו האיש לא מעניין אותי, בדיוק כמו שמפלצות האגו האחרות לא מעניינות אותי.
מילים מעניינות אותי.
חשבון נפש // תשכחו מהאשליה הזאת. אין שום חשבון נפש. מובילי דעת הקהל שעשו את נתניהו איזו מפלצת על-טבעית, משהו מעודן בסגנון של רודן פאשיסט פסיכופת כל-יכול והרסני, רק החליפו את המילים. עכשיו הוא ניצח בבחירות, אז הוא מכשף וקוסם. חשבון נפש הוא נסיון להסביר מדוע טעינו. רק לעיתים רחוקות הוא מצליח להתעלות מעל לפשטנות ההסבר איפה האחרים טעו להבין אותנו. הסברים לובשים ופושטים צורות. למחשבות הרבה יותר קשה לעשות את זה, להתעלות מעל למחשבה הראשונית.
קוסם // הרי אם הוא קוסם, מה זה אומר על הבוחרים שלו? שהם ילדים במופע קסמים. אם הוא מכשף, אז הם מכושפים. אין בבחירה הזאת משהו רציונאלי. יש כאן כישוף. העם מכושף. זה לא חשבון נפש. זה בדיוק "להחליף את העם", רק דרך מילים על המנהיג הנבחר, ולא על העם הבוחר. זאת תפאורה, זאת אשליה. כי אם היה פה קסם, אז זאת לא המציאות. ואם זאת לא המציאות, לא היתה טעות. ואם לא היתה טעות, אין שום חשבון נפש. נתניהו ניצח למרות הכל. הוא קוסם, האיש.
הכל אישי // נתניהו ניצח, אומרים. כי לכאורה היו כאן מתמודדים, ולא מפלגות. לכאורה המילים היו ביבי, בוז'י, ציפי, ליברמן, בנט, דרעי, כחלון. שמות פרטיים שקיבלו משמעות כללית, במיוחד כשהשמות של פעם הפכו כללים מדי. שמות כמו "התנועה", "המחנה", "כולנו", "יחד". וגם אני נפלתי בפח הזה. חשבתי שכולם רוצים בחירות אישיות, ומשנים את השיטה באונס. אבל קשה להחליף דרכי חשיבה, גם אם המילים אומרות אחרת. קשה להחליף את ה"שמאל" וה"ימין" בשמות ריקים. אנשים מחפשים מסגרת והגדרות. "כחלון" הוא שמאל או ימין? "לפיד" ישב בממשלת שמאל? "בנט" מחליש את גוש הימין?
אלה השאלות, ואלו היו גם התשובות. בזמן שכותבי המילים ניסו להחליף את השפה, הקוראים קראו את הסיפור בשפה שהם כבר מכירים. השפה היחידה שאי פעם היתה לה משמעות. השפה שהיא השיטה הישנה והמוכרת. השפה שהיא הכישוף.
השיטה // היא לא הכי מוצלחת, השיטה הזאת. היא הרע במיעוטו, אומרים. היא מעודדת בחירה של ברירות מחדל, אומרים. היא פשרה. וכל הנסיונות והרעיונות לשנות את השיטה הם רק נסיונות לעשות קסמים. הם תיקונים קלים בפינות. הם ריקים כמו אשליית חשבון הנפש. כי הם לא משנים את השיטה עצמה, רק מנסים להביא דרך איזה קסם תוצאות שיתאימו למחשבה הראשונית. זאת שלפני אשליית חשבון הנפש.
ניצחון // זה לא נתניהו שניצח, וזה לא הרצוג שהפסיד. זאת השיטה הישנה שניצחה שוב. השיטה של ניהול כל דבר כאילו הוא חלק מאותה תבנית מלאכותית של שמאל-ימין. השיטה ששואלת את העם את אותה שאלה, ומצפה שיהיה איזה קסם שיספק תשובה אחרת. השיטה שמנסה ליצוק הרבה תוכן במעט מילים. ואנחנו אנשים של מילים. מילים מעניינות אותנו.
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה