חגים הם עניין מבלבל. ידוע שהשמחה שבהם תמיד מהולה בקצת צער או זכרון טראומטי – שהרי רוב החגים שלנו הם מסיבה של שתיה טובה, אוכל מתוק, וגפילטע-פיש, שמפצים אותנו על כך שאיזה צורר ניסה לחסל אותנו, והצליח רק חלקית.
אבל זה לא מה שמבלבל.
כי הרי יש גם חגים אחרים, חגים כמו ראש השנה, שכדי שבכל זאת נרגיש תחושות מעורבות הוא נחגג בפגישות משפחתיות יומיים ברצף; סוכות, שרק הגשם תמיד מפריע לו; ושבועות, שמחלק את העם כמו סכין בתוך גבינה לבנה – בין אלה שחוגגים את מתן התורה, לבין אלה שאומרים "מתן תורה? בשביל מה זה היה טוב בכלל?"
וכאן אני מגיע לשורש העניין: הדבר הכי מבלבל בחגים הוא הפער העצום בין הקונספט המקורי שלהם, לאיך שהם מיושמים מרגע ששבנו לציון.
החגים האלה, שכל המטרה המקורית שלהם היתה לאחד את העם, או לפחות את האנשים, מסביב לאיזו מסורת, או לפחות טקס – הפכו לימי זכרון לאותה אחדות, או לפחות לחגיגה של טקסי פילוג ומדון עממיים. אנשי רוח ואקדמיה קוראים לתופעה הזאת – לרוב בראיונות סנסציוניים במוספי החג של פייסבוק – "אנחנו בכלל לא אותו עם".
הרמזים הראשונים מגיעים כבר בדרך לארוחת החג, בכביש הפקוק שמוביל אל "חבל שלא נסענו דרך איילון" בואכה מחלף "גם שם עמוס, מה אתה חושב שאתה החכם היחיד", כאשר לקראת הפניה ימינה ל-"לך קיבינימאט מה אתה גונב את הנתיב", מתחילה כבר המסורת המקדימה של מצוות ה"צפור לו, נו".
והמצווה הזאת ממשיכה גם אחר-כך, כי יש דבר יותר חשוב מלהיות ביחד, וזה שאף אחד אחר לא יפריע לנו לעשות את זה. הנה לא מזמן עברנו את פסח, הידוע בכינויו "חג החירות, אז מה אתם קובעים לי שאסור לי לאכול חמץ", זכר ליציאת מצרים וליום הכיפורים, הידוע בכינויו "מה אתם קובעים לי שאסור לי בכלל לאכול". ונראה שהוויכוח על אופי החברה הישראלית מעולם לא היה מר יותר מהמרור של השנה, זכר לאותו וויכוח של דור המדבר על אופי החברה שלו.
הפרחנו את השממה והתקומה, אבל המדבר חזק מאיתנו. וזה עוד כלום – לפנינו הרי עוד מאיימים מועדי ישראל הקשים באמת – יום העצמאות, ושני ימי הזכרון הלאומיים. והרי "לאומייים" היא בדיוק המילה הכי מפלגת-למרות-שנועדה-לאחד שיש לנו.
אני לא יודע אם זאת המסורת היהודית של הפלגנות והוויכוח שגרמה לזה, או שסתם – כמו שקרה לעם הזה כבר פעמיים לפחות – נמאס לנו וצפוף לנו וקשה לנו להיות יחד, שלא לדבר על ממש לקרוא לעצמנו "עם". כך או כך, התוצאה שמסתמנת היא שככל שאנחנו אוהבים לכבד תחושות לאומיות או מסורתיות של עמים אחרים, כך אנחנו מבינים שהעניין הזה לא ממש עובד אצלנו.
אנחנו נרתעים מטקסים, קוראים תיגר על המסורת, מעריצים את הפרובוקציה, בזים לקולקטיביות, ובאופן כללי לא רוצים להיות שייכים לקבוצה שמסכימה לקבל טיפוסים כמונו. ואם פעם העניין הזה של צוררים שקמים עלינו היה מצליח לייצר איזו שהיא אחדות והסכמה, נראה לי שהיום גם זה כבר לא עובד. הטרגדיה הכי גדולה של הצוררים של היום היא שאנשים לא לוקחים אותם ברצינות. שמתייחסים אליהם כמו שמתייחסים למיתולוגיות של פעם, שרואים בהם בעיקר נטל שמפריע לאכול או לצפות בטלויזיה.
ובתוך כל אלה, החג היחיד שמצליח לחמוק מהגורל הזה הוא באופן אירוני ומוזר, חג שהמקור שלו הוא לא הדת היהודית כולה, ולא כור ההיתוך הישראלי כולו, אלא עדה אחת מתוכו – המימונה. אולי זה בגלל שעדיין לא קהו רגשות האשמה ההם, ואולי זה סתם בגלל המאכלים המתוקים. אבל בינתיים, נראה שחגים מהסוג הזה הם הסיכוי היחיד לאחדות. לפחות זמנית.
אולי איכשהו, אם היו קיימות באמת, "מימונות" כאלו היו יכולות לאסוף את כולם מסביב למדורה, כי זאת תהיה מדורה של שבט אחד בכל פעם, וכל השאר יהיו רק אורחים מנומסים במסורת של השבט הזה. אולי איכשהו אפשר יהיה להמשיך לנדוד ככה בין כל המסורות האלו בלי באמת להידרש לסוגיה הכואבת של חגים שמתיימרים באמת לאחד את כולם.
אבל מתוקה ככל שתהיה, גם המימונה האחת שיש לנו חלפה, ונשארנו עם שגרת החגים האמיתיים ומעוררי המחלוקת. לא נורא, בתשעה באב כולם יוכלו לעשות שוב חשבון נפש קולקטיבי, או לפחות לכעוס על זה שהטלויזיה מכריחה אותם לעשות את זה.
אבל זה לא מה שמבלבל.
כי הרי יש גם חגים אחרים, חגים כמו ראש השנה, שכדי שבכל זאת נרגיש תחושות מעורבות הוא נחגג בפגישות משפחתיות יומיים ברצף; סוכות, שרק הגשם תמיד מפריע לו; ושבועות, שמחלק את העם כמו סכין בתוך גבינה לבנה – בין אלה שחוגגים את מתן התורה, לבין אלה שאומרים "מתן תורה? בשביל מה זה היה טוב בכלל?"
וכאן אני מגיע לשורש העניין: הדבר הכי מבלבל בחגים הוא הפער העצום בין הקונספט המקורי שלהם, לאיך שהם מיושמים מרגע ששבנו לציון.
החגים האלה, שכל המטרה המקורית שלהם היתה לאחד את העם, או לפחות את האנשים, מסביב לאיזו מסורת, או לפחות טקס – הפכו לימי זכרון לאותה אחדות, או לפחות לחגיגה של טקסי פילוג ומדון עממיים. אנשי רוח ואקדמיה קוראים לתופעה הזאת – לרוב בראיונות סנסציוניים במוספי החג של פייסבוק – "אנחנו בכלל לא אותו עם".
הרמזים הראשונים מגיעים כבר בדרך לארוחת החג, בכביש הפקוק שמוביל אל "חבל שלא נסענו דרך איילון" בואכה מחלף "גם שם עמוס, מה אתה חושב שאתה החכם היחיד", כאשר לקראת הפניה ימינה ל-"לך קיבינימאט מה אתה גונב את הנתיב", מתחילה כבר המסורת המקדימה של מצוות ה"צפור לו, נו".
והמצווה הזאת ממשיכה גם אחר-כך, כי יש דבר יותר חשוב מלהיות ביחד, וזה שאף אחד אחר לא יפריע לנו לעשות את זה. הנה לא מזמן עברנו את פסח, הידוע בכינויו "חג החירות, אז מה אתם קובעים לי שאסור לי לאכול חמץ", זכר ליציאת מצרים וליום הכיפורים, הידוע בכינויו "מה אתם קובעים לי שאסור לי בכלל לאכול". ונראה שהוויכוח על אופי החברה הישראלית מעולם לא היה מר יותר מהמרור של השנה, זכר לאותו וויכוח של דור המדבר על אופי החברה שלו.
הפרחנו את השממה והתקומה, אבל המדבר חזק מאיתנו. וזה עוד כלום – לפנינו הרי עוד מאיימים מועדי ישראל הקשים באמת – יום העצמאות, ושני ימי הזכרון הלאומיים. והרי "לאומייים" היא בדיוק המילה הכי מפלגת-למרות-שנועדה-לאחד שיש לנו.
אנחנו נרתעים מטקסים, קוראים תיגר על המסורת, מעריצים את הפרובוקציה, בזים לקולקטיביות, ובאופן כללי לא רוצים להיות שייכים לקבוצה שמסכימה לקבל טיפוסים כמונו. ואם פעם העניין הזה של צוררים שקמים עלינו היה מצליח לייצר איזו שהיא אחדות והסכמה, נראה לי שהיום גם זה כבר לא עובד. הטרגדיה הכי גדולה של הצוררים של היום היא שאנשים לא לוקחים אותם ברצינות. שמתייחסים אליהם כמו שמתייחסים למיתולוגיות של פעם, שרואים בהם בעיקר נטל שמפריע לאכול או לצפות בטלויזיה.
ובתוך כל אלה, החג היחיד שמצליח לחמוק מהגורל הזה הוא באופן אירוני ומוזר, חג שהמקור שלו הוא לא הדת היהודית כולה, ולא כור ההיתוך הישראלי כולו, אלא עדה אחת מתוכו – המימונה. אולי זה בגלל שעדיין לא קהו רגשות האשמה ההם, ואולי זה סתם בגלל המאכלים המתוקים. אבל בינתיים, נראה שחגים מהסוג הזה הם הסיכוי היחיד לאחדות. לפחות זמנית.
אולי איכשהו, אם היו קיימות באמת, "מימונות" כאלו היו יכולות לאסוף את כולם מסביב למדורה, כי זאת תהיה מדורה של שבט אחד בכל פעם, וכל השאר יהיו רק אורחים מנומסים במסורת של השבט הזה. אולי איכשהו אפשר יהיה להמשיך לנדוד ככה בין כל המסורות האלו בלי באמת להידרש לסוגיה הכואבת של חגים שמתיימרים באמת לאחד את כולם.
אבל מתוקה ככל שתהיה, גם המימונה האחת שיש לנו חלפה, ונשארנו עם שגרת החגים האמיתיים ומעוררי המחלוקת. לא נורא, בתשעה באב כולם יוכלו לעשות שוב חשבון נפש קולקטיבי, או לפחות לכעוס על זה שהטלויזיה מכריחה אותם לעשות את זה.
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה