יום חמישי, 16 ביולי 2015

יסורי הרמזיוס

כל מה שרציתי הוא קצת שקט.
"באב אל וואד, לנצח זכור נא את שמותינו", זימזם השיר בתוכי כמו התניה שבורת הקשר, כשהתיישבתי על כיסא המתכת של בית הקפה הקטן, בואכה שער הגיא.
"אספרסו מרובע", אמרתי למלצרית, ופתחתי את המחברת הדהויה שלי. היא לא חייכה. וגם המלצרית לא. קצת ביצ'ית, חשבתי לעצמי.

ואז הוא הגיע. נעמד מולי, עם המבטא הבריטי שלו וכוס התה בידו.
"אני חסר בית. הרסו לי את הבית".
"נו?"
"אתה סופר, לא?"
"לא"
"מה אתה כותב במחברת?"
"סיפורים"
"נו אז תכתוב את הסיפור שלי. היה לי חבר, חשבתי שהוא חבר שלי, אבל גיליתי שהוא היה בעצם מישהו אחר כל הזמן הזה. למרות שהוא הציל אותי. אבל הוא גם צחק עלי. הוא וכל החברים המוזרים שלו. תכתוב. הרסו לי את הבית!".
"זה מעניין, אבל אני מחפש משהו אחר", מצאתי את עצמי מתחמק בנימוס ופונה שוב אל המחברת.

"רצחתי מישהי", שמעתי מעלי קול עם מבטא רוסי כבד. "רצחתי אותה, ואני לא יודע למה, מסכנה. רצח זה טוב, לא? כלומר, בשבילך. בשביל סיפור, זה טוב. הנה אני אומר גם בקול שרצחתי. זה טוב להגיד בקול, לא?"
"טרגדיה קלאסית של הנפש", אמרתי. "אבל אני מחפש משהו חדש".

"אולי צדק ואהבה?", שאל האיש השפוף על הסוס. "למה תמיד רצח והרס? לוחם של צדק למען האהבה, אני! תקשיב לסיפורי המסעות שלי. תכתוב איך ניצחתי במלחמות למען הצדק ולמען האהבה!"
"אבל נכשלת!"
"זה לא צודק להסתכל על זה ככה", הוא השפיל את מבטו.

"אתה מחפש דברים לא צודקים?", שאל הבא בתור. "זה הרי מה שמחפשים פה, לא? דברים לא צודקים. תן לי יום אחד ואני מספר לך את הסיפור הכי לא צודק שיש! הנה תכתוב – אבא שלי התאבד, התינוק שלי מת, אשתי בגדה בי, ראיתי את זה במו עיני! להמשיך?"
"לא", אמרתי. "אל תמשיך".

"לא אותו! קח אותי!" התפרץ לשיחה עוד בחור אנגלי שפוף. "בגידה אתה רוצה? היא בגדה בי באמת! במובן הכי בסיסי ואנושי, בגידה רוחנית, לא גופנית. זאת בגידה באמת! ואני יודע משהו על אמת! זה המקצוע שלי!"

"לא מעוניין", אמרתי. "אבל תודה. באמת".

בזה אחר זה הם המשיכו לבוא – הטייס הילדותי, הילדה האבודה, אפילו חרק אחד – כולם הציגו מולי את סיפורי חייהם הטרגיים ונאבקו על מקומם במחברת שלי – כאילו כל מה שחשוב הוא הטרגדיה האישית, כאילו אני מנהל תחרות כזאת ביניהם. ובמקום לכתוב, בזה אחר זה מצאתי את עצמי מוחק אותם.

כל מה שרציתי היה קצת שקט. השמש כבר עמדה במרכז השמיים. היה לי חם מדי, והייתי עייף מכל זה. לא ידעתי כמה זה מתיש לסלק אנשים מהדמיון.

"תרצה עוד משהו?" הצילה אותי מהם המלצרית, שבעצם חולמת להיות זמרת.
"את מקסימה", אמרתי לה.
"לא. אני ביצ'ית אמיתית כשמכירים אותי", היא ענתה.
"או. זה כבר נשמע מעניין", אמרתי ולקחתי שוב את העט בידי. "את עולה לשלב הבא".
"מה?"
"אמרתי שאני אשתה אספרסו מרובע".

אין תגובות :

הוסף רשומת תגובה