מה הספיק כל אחד מאיתנו לעשות ב-20 שנים האחרונות? עד כמה השתנו החיים של כל אחת מאיתנו בתקופה הממושכת הזאת? כמה שאלות ובעיות פתרנו לעצמנו בכל יום ובכל שבוע במהלך הזמן הארוך הזה?
בשבוע שעבר, בארה"ב, סוף סוף נפתרה תעלומה בת 20 שנה. התעלומה של ג'ייסון.
לקראת סוף חודש יוני בשנת 1995 קנה ג'ייסון בן ה-18 כרטיסים לשתי הופעות של ה"גרייטפול דד". גם את המחיר המופקע שדרש הספסר הסכים ג'ייסון לשלם כדי לצפות בשתי ההופעות של הלהקה שאהב כל כך, האחת בשבת והשניה ביום ראשון שלמחרת. כאלה הם ה"דד-הדס", המעריצים של הגרייטפול דד. נודדים ברחבי ארה"ב מהופעה להופעה, כמו קהילה חמה ומחבקת, כמו עיירה שצצה בכל פעם במקום חדש. כמו משפחה.
וזאת היתה המשפחה של ג'ייסון באותם ימים. הוא חי לבדו כבר זמן מה. עבר ממקום למקום, אחרי שברח מהבית ומהמשפחה הביולוגית שהתפרקה. ברח בעקבות הלהקה שאהב, והמעריצים שלה – המשפחה החדשה שאימץ לעצמו. וגם אמא שלו הבינה את זה. הבינה שהמסע שלו אחרי הלהקה הוא בעצם תחילת המסע שלו לחיות את חייו העצמאיים מחדש. אולי חיים טובים יותר.
ביום שני, אחרי שתי ההופעות, המשיך ג'ייסון בדרכו הלאה. הוא תפס טרמפ מזדמן עם מעריץ צעיר אחר של הלהקה, מייקל האגר. ג'ייסון היה עייף מאירועי היומיים הקודמים, ואולי מכל המסע שעבר. וגם מייקל היה עייף. עייף מדי.
בנסיעה מערבה על דרך 58, בצהרי היום, נרדם מייקל על ההגה. הוולקסוואגן המסחרית סטתה לשוליים, מחוץ לכביש. לשני הצעירים לא היה סיכוי. הם הועפו מהרכב, התרסקו על האדמה והעצים, ונהרגו.
כך הסתיימו 18 שנות חייו של ג'ייסון, וכך התחילו 20 שנות החיפוש אחרי זהותו האמיתית.
לא היתה לו תעודה מזהה. כל מה שהיה איתו הם הבגדים הפשוטים וקעקוע הכוכב החובבני שעל גופו, מצית חד פעמי, דולר אחד, ופתק. הפתק שהיה גם הדרך היחידה לדעת את אותו הדבר היחיד שאפשר לדעת עליו - שמו הפרטי. הפתק שהפך אותו ל-"ג'ייסון דו", במקום עוד "ג'ון דו", פלוני אלמוני.
"ג'ייסון, מצטערות אבל היינו חייבות ללכת. נתראה. תתקשר אלי", אמר הפתק שבתחתיתו מספר טלפון ללא אזור חיוג. מספר טלפון, כך הסתבר לחוקרים, שלא מוביל לשום מקום. הרמז היחיד לזהותו שוב השאיר אותו לבדו.
עבודתו של הצייר המשטרתי היתה קשה. הוא ניסה כמיטב יכולתו לבנות שחזור של הפנים של ג'ייסון, כפי שהיו לפני שהושחתו ורוסקו בתאונה שהביאה למותו, והציור הזה הפך לתמונה האחרונה של ג'ייסון. התמונה שאיתה ינסו לבנות את שחזור זהותו וחייו.
גם כשאתה הולך לחיים עצמאיים, וגם כשאתה מת בבדידותך במדינה ענקית, אתה לא יכול להיות לבד. במשך קרוב ל-20 שנה פורסם ציור פניו של ג'ייסון, ביחד עם מעט הפרטים שהיו ידועים עליו, בכל מקום אפשרי. גם אחרי שהמשטרה התייאשה מהעניין ופנתה למשימות חדשות יותר, חובבי תעלומות לא פתורות ניסו לשווא למצוא במשך כל השנים קצה חוט שיסגור את הסיפור של ה-"גרייטפול דו".
השנים המשיכו לעבור. ועם השנים האלו, הפורומים באינטרנט, והרשתות החברתיות שהתפתחו בזמן הזה שבו נשאר ג'ייסון באלמוניותו, קיצרו את פערי המרחב, וכיווצו את מימד הזמן. בתחילת השנה שוב פורסמה מודעה. "אני חי ללא שם כבר 20 שנה. האם אתם מכירים אותי?" זעקה הכותרת, ומתחתיה, כרגיל הפרטים הקטנים הידועים, וציור פניו הצעירים של ג'ייסון – עיבוד מחשב מחודש וברור יותר.
הזמן והמרחב התכווצו. הפעם העניינים התפתחו מהר.
"קראו לו ג'ייסון. והוא היה מעריץ של הגרייטפול דד", צצה פתאום תגובה מאדם לא מוכר. "הוא גר איתנו בדירה באילנוי בשנת 1994 או 1995", הוא טען, וזה נשמע מתאים.
והיו גם התמונות. רגעים ספורים שקפאו בזמן, חיוכים בני 20 שנה של ג'ייסון, בחולצה צבעונית כמו זו שלבש כשנהרג, חיוכים רחבים, שלא היו על ציורי השחזור של פניו, כי ציורי שחזור כאלה תמיד נעדרי חיוך, תמיד נעדרי חיים.
ולמרות זאת, הפנים היו דומים.
"אל אלוהים! זה הבן שלי!", הופיעה אחרי כמה ימים בעמוד הפייסבוק של החיפוש אחרי ג'ייסון דו תגובתה של מרגרטה אוונס בת ה-63.
היא מעולם לא דיווחה למשטרה על העדרותו. הוא הלך לחיות את חייו, היא אמרה לעצמה. נוודי הגרייטפול דד הם כאלה. נודדים. אין טעם לדווח, כי לאן אדווח? הוא כבר בטח לא כאן. ובכל שנה, באפריל, חגגה אמו לבדה את יום הולדתו. בכל שנה. עשרים שנה. וקיוותה שגם הוא חוגג, ושאיפה שלא יהיה, הוא מאושר.
ורק יומיים אחרי שזיהתה אותו בתמונות ההן, עשרים שנה אחרי שנהרג, היא מילאה את הטפסים של הדיווח על ההעדרות. ומה שנשאר למשטרה היה רק לבצע כמה בדיקות DNA לבני משפחתו מאז, משפחתו הישנה שממנה הלך.
בשבוע שעבר, ב-9 בדצמבר 2015, קצת יותר מ-20 שנה אחרי שמת, ניתן לו שוב שמו המלא. ג'ייסון דו חזר להיות ג'ייסון קלהאן.
והוא כבר לא היה יכול לדעת את זה, אבל באוגוסט 1995, כחודש וחצי אחרי שראה בפעם האחרונה את ה-"גרייטפול דד" שהיו כל חייו אז, מת גם ג'רי גרסיה, מנהיג וסולן הלהקה, וגם היא חדלה להתקיים.
בשבוע שעבר, בארה"ב, סוף סוף נפתרה תעלומה בת 20 שנה. התעלומה של ג'ייסון.
לקראת סוף חודש יוני בשנת 1995 קנה ג'ייסון בן ה-18 כרטיסים לשתי הופעות של ה"גרייטפול דד". גם את המחיר המופקע שדרש הספסר הסכים ג'ייסון לשלם כדי לצפות בשתי ההופעות של הלהקה שאהב כל כך, האחת בשבת והשניה ביום ראשון שלמחרת. כאלה הם ה"דד-הדס", המעריצים של הגרייטפול דד. נודדים ברחבי ארה"ב מהופעה להופעה, כמו קהילה חמה ומחבקת, כמו עיירה שצצה בכל פעם במקום חדש. כמו משפחה.
וזאת היתה המשפחה של ג'ייסון באותם ימים. הוא חי לבדו כבר זמן מה. עבר ממקום למקום, אחרי שברח מהבית ומהמשפחה הביולוגית שהתפרקה. ברח בעקבות הלהקה שאהב, והמעריצים שלה – המשפחה החדשה שאימץ לעצמו. וגם אמא שלו הבינה את זה. הבינה שהמסע שלו אחרי הלהקה הוא בעצם תחילת המסע שלו לחיות את חייו העצמאיים מחדש. אולי חיים טובים יותר.
ביום שני, אחרי שתי ההופעות, המשיך ג'ייסון בדרכו הלאה. הוא תפס טרמפ מזדמן עם מעריץ צעיר אחר של הלהקה, מייקל האגר. ג'ייסון היה עייף מאירועי היומיים הקודמים, ואולי מכל המסע שעבר. וגם מייקל היה עייף. עייף מדי.
בנסיעה מערבה על דרך 58, בצהרי היום, נרדם מייקל על ההגה. הוולקסוואגן המסחרית סטתה לשוליים, מחוץ לכביש. לשני הצעירים לא היה סיכוי. הם הועפו מהרכב, התרסקו על האדמה והעצים, ונהרגו.
כך הסתיימו 18 שנות חייו של ג'ייסון, וכך התחילו 20 שנות החיפוש אחרי זהותו האמיתית.
לא היתה לו תעודה מזהה. כל מה שהיה איתו הם הבגדים הפשוטים וקעקוע הכוכב החובבני שעל גופו, מצית חד פעמי, דולר אחד, ופתק. הפתק שהיה גם הדרך היחידה לדעת את אותו הדבר היחיד שאפשר לדעת עליו - שמו הפרטי. הפתק שהפך אותו ל-"ג'ייסון דו", במקום עוד "ג'ון דו", פלוני אלמוני.
"ג'ייסון, מצטערות אבל היינו חייבות ללכת. נתראה. תתקשר אלי", אמר הפתק שבתחתיתו מספר טלפון ללא אזור חיוג. מספר טלפון, כך הסתבר לחוקרים, שלא מוביל לשום מקום. הרמז היחיד לזהותו שוב השאיר אותו לבדו.
עבודתו של הצייר המשטרתי היתה קשה. הוא ניסה כמיטב יכולתו לבנות שחזור של הפנים של ג'ייסון, כפי שהיו לפני שהושחתו ורוסקו בתאונה שהביאה למותו, והציור הזה הפך לתמונה האחרונה של ג'ייסון. התמונה שאיתה ינסו לבנות את שחזור זהותו וחייו.
גם כשאתה הולך לחיים עצמאיים, וגם כשאתה מת בבדידותך במדינה ענקית, אתה לא יכול להיות לבד. במשך קרוב ל-20 שנה פורסם ציור פניו של ג'ייסון, ביחד עם מעט הפרטים שהיו ידועים עליו, בכל מקום אפשרי. גם אחרי שהמשטרה התייאשה מהעניין ופנתה למשימות חדשות יותר, חובבי תעלומות לא פתורות ניסו לשווא למצוא במשך כל השנים קצה חוט שיסגור את הסיפור של ה-"גרייטפול דו".
השנים המשיכו לעבור. ועם השנים האלו, הפורומים באינטרנט, והרשתות החברתיות שהתפתחו בזמן הזה שבו נשאר ג'ייסון באלמוניותו, קיצרו את פערי המרחב, וכיווצו את מימד הזמן. בתחילת השנה שוב פורסמה מודעה. "אני חי ללא שם כבר 20 שנה. האם אתם מכירים אותי?" זעקה הכותרת, ומתחתיה, כרגיל הפרטים הקטנים הידועים, וציור פניו הצעירים של ג'ייסון – עיבוד מחשב מחודש וברור יותר.
הזמן והמרחב התכווצו. הפעם העניינים התפתחו מהר.
והיו גם התמונות. רגעים ספורים שקפאו בזמן, חיוכים בני 20 שנה של ג'ייסון, בחולצה צבעונית כמו זו שלבש כשנהרג, חיוכים רחבים, שלא היו על ציורי השחזור של פניו, כי ציורי שחזור כאלה תמיד נעדרי חיוך, תמיד נעדרי חיים.
ולמרות זאת, הפנים היו דומים.
"אל אלוהים! זה הבן שלי!", הופיעה אחרי כמה ימים בעמוד הפייסבוק של החיפוש אחרי ג'ייסון דו תגובתה של מרגרטה אוונס בת ה-63.
היא מעולם לא דיווחה למשטרה על העדרותו. הוא הלך לחיות את חייו, היא אמרה לעצמה. נוודי הגרייטפול דד הם כאלה. נודדים. אין טעם לדווח, כי לאן אדווח? הוא כבר בטח לא כאן. ובכל שנה, באפריל, חגגה אמו לבדה את יום הולדתו. בכל שנה. עשרים שנה. וקיוותה שגם הוא חוגג, ושאיפה שלא יהיה, הוא מאושר.
ורק יומיים אחרי שזיהתה אותו בתמונות ההן, עשרים שנה אחרי שנהרג, היא מילאה את הטפסים של הדיווח על ההעדרות. ומה שנשאר למשטרה היה רק לבצע כמה בדיקות DNA לבני משפחתו מאז, משפחתו הישנה שממנה הלך.
בשבוע שעבר, ב-9 בדצמבר 2015, קצת יותר מ-20 שנה אחרי שמת, ניתן לו שוב שמו המלא. ג'ייסון דו חזר להיות ג'ייסון קלהאן.
והוא כבר לא היה יכול לדעת את זה, אבל באוגוסט 1995, כחודש וחצי אחרי שראה בפעם האחרונה את ה-"גרייטפול דד" שהיו כל חייו אז, מת גם ג'רי גרסיה, מנהיג וסולן הלהקה, וגם היא חדלה להתקיים.
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה