כל פעולת הסברה צריכה קודם כל להתבסס על מסר מטרה אסטרטגי. טעות נפוצה היא לבלבל את ה"מה" עם ה"איך". מערך ההסברה בזמן המלחמה בעזה פועל בטקטיקה מתאימה למצב הזה. ובכל זאת, לפעמים נופלת ההסברה הישראלית למלכודת התבניות והחשיבה המקובעת. בתחבולות יש לעשות מלחמה, ותחבולות אף פעם לא מתחבאות בתוך הקופסה, אלא תמיד מחוץ לה.
~~~
אומרים שהפעם הצבא מנהל את הלחימה הרבה יותר טוב, מצוייד כמו שצריך, מרוענן בהיבטי תורת הלחימה, ומאומן. אומרים שגם שההסברה הישראלית עובדת בצורה הרבה יותר טובה הפעם, ואם כולם אומרים אני משתכנע. בכל זאת, הסברה, לא?
מערך ההסברה הרבה יותר מסודר, תוקף בכל החזיתות האפשריות, גם בערבית, יורה מסרים מגוונים אבל ממוקדים ופשוטים (אפילו שמעון פרס מצליח להיות פשוט!). בהחלט טקטיקה מתאימה למצב הזה.
אי אפשר לצפות באמת שהעולם יראה את מורכבות המצב. אנשים תמיד רואים את התמונה באופן פשטני, וככל שהם רחוקים יותר, הם רואים פחות פרטים. אי אפשר להאשים אותם, בדיוק כמו שאי אפשר להאשים אותנו על בורותנו בפרטי הסכסוך האפריקאי (ויהיה זה כל סכסוך אפריקאי שתבחרו, לצורך העניין).
~~~
בכל זאת, לפעמים נופלת ההסברה הישראלית למלכודת התבניות והחשיבה המקובעת. בתחבולות יש לעשות מלחמה, ותחבולות אף פעם לא מתחבאות בתוך הקופסה, אלא תמיד מחוץ לה.
למשל אתמול, כשצה"ל הכריז הפסקת אש של 3 שעות לצרכים הומניטריים. ממש בזמן הזה נחתו אצלנו קסאמים בשלים היישר מחממות בית חנון או בית אחר כלשהו (בניגוד למה שקרה בהפסקת האש יממה לפני כן).
ואז מה קורה? התגובה הישראלית האוטומטית היא "חמאס לא מקבל את הפסקת האש, כי הוא מסמן שהוא לא רוצה שיכתיבו לו תנאים".
שזה אולי נכון, ואולי זה גם תמיד נכון, אבל זה בעיקר סתמי במונחי הסברה. ואפילו במונחי פרשנות.
לעומת זאת, נניח "חמאס ירה רקטות כי צה"ל פגע בשרשרת הפיקוד שלו, ועכשיו כל בעל בזנט בחצר יורה מתי שבא לו" - זה כבר יותר מתוחכם (ואולי גם נכון לכשעצמו, הרי פגענו באיש שעל כרטיס הביקור שלו כתוב הטייטל המכובד "ראש המערך הרקטי").
כי אם חמאס שולט באנשי השטח שלו, שיעצור את האש. אבל הרי הם לא יפלו לפסיכולוגיה ההפוכה הדבילית, ומכאן שהם ממשיכים להפגין חוסר שליטה בשטחם, וזה סוג של הישג לצה"ל.
קשה להאמין שהמלחמה הזאת תמוטט את חמאס סופית ונצחית. אף אחד גם לא מתיימר לזה, ובכלל, בינתיים אף אחד לא מתיימר לכלום מאז מלחמת לבנון השניה. מדברים על פגיעה משמעותית בתשתית החמאס, והתשתית היא לא רק מנהרות ומחרטות, אלא השלטון עצמו (במובן המעשי, ולא הסמלי).
~~~
והנה עוד דוגמה: אחרי ערפל קרב ושליטה מוחלטת בדיווחים על הלחימה, צה"ל נתן לעיתונאים להתלוות לחיילים בתוך הרצועה. מה ניסו להשיג כאן? תמיכה מוראלית? חשיפה של טקטיקות לחימה? מניעת שמועות לא מבוססות?
מעבר לתיעוד הקרוב של החיילים, אז אנחנו נחשפים למשפחה פלסטינאית שצה"ל פלש לביתה וניפץ פתחים בקירות הבית שלה. הם מתלוננים על מחסור באוכל ובמים, ובמקום לצלם את צה"ל דואג להם לאספקה הומניטרית, אנחנו מקבלים צעקות ללא מענה.
במקום לקחת סיטואציה שנראית רע ולמנף אותה למשהו פחות רע, פשוט חשפו סיטואציה רעה מול המצלמות. במקום לתת קונטרה לתמונות שהצד השני מראה, תרמו להם עוד תמונות.
~~~
יש אמנם מסרים מגוונים, וזה טוב, אבל כל פעולת הסברה צריכה קודם כל להתבסס על מסר מטרה אסטרטגי. טעות נפוצה היא לבלבל את ה"מה" עם ה"איך". המסר הבסיסי צריך להיות שהאוכלוסיה בעזה סובלת בגלל החמאס, וסבלה ממנו עוד לפני שצה"ל תקף. שלטון החמאס הוא שלטון טרור גם כלפי האוכלוסיה שלו. לא סביר להניח שהעם בעזה יתקומם נגד החמאס, אבל צריך להפריד ביניהם, לפחות בהסברה.
בסופו של דבר מלחמה היא כלי להשגת עמדה מדינית טובה יותר. לכן, כשיוצאים למלחמה חייבים לדעת מה ההישג המדיני הרצוי. ההסכם המדיני לא יחתם עם החמאס, אלא עם צד שלישי, שיחתום בתורו עם החמאס. זה נשמע ילדותי, אבל ההבדל הוא חשוב: האינטרס לשמור על ההסכם ולכבד אותו צריך להיות של הצד השלישי. תוכן ההסכם צריך להיות כזה, שבו הצד השלישי הוא זה שמספק את הסחורה. שאלת המעברים למשל, אינה שאלה של כן או לא, אלא שאלה הרבה יותר חשובה של מה ואיך. האינטרס שלנו הוא שלחמאס לא יהיה נשק, אבל באותו זמן האינטרס שלנו הוא שהעם בעזה לא יהיה רעב - כי הרעב של העם הוא חלק מהשלטון של החמאס, אותו שלטון שבו אנחנו רוצים לפגוע.
