יום חמישי, 25 ביולי 2013

העולם הוא הגול


פעם בכמה שנים עולה שוב המפלצת הזאת ומרימה את ראשה, ואני חוזר לאהוב כדורגל.
היחסים שלי עם כדורגל הם יחסי אהבה-שנאה. קצת כמו כל אוהד שלא יודע אם הוא יותר אוהב את הקבוצה שלו או יותר שונא את השניה, רק עם ההבדל הקטן שאני בכלל לא אוהד של אף קבוצה.
אף פעם לא אהדתי קבוצה. כלומר אהדתי כמה, בכל פעם קבוצה אחרת, ובכל פעם גם מהסיבות הכי אידיוטיות – צבע החולצות, נסיון להרשים מישהי, או אפילו זכיה היסטורית בגביע המדינה. אבל זה לא אומר שאני לא אוהב כדורגל. אני פשוט מעדיף לחשוב שאני אוהב את המשחק עצמו, ולא קבוצה אחת מסויימת, ואפשר לומר שגם לא את הקונספט של לאהוב קבוצה מסויימת. בגלל זה כנראה כל האוהדים לא בוחרים אותי כשהם עושים כוחות.

אז בתקופות מסוימות בחיים שלי כדורגל הוא שירה צרופה, או דרמה אנושית נעלית, ובתקופות אחרות הוא נבעט החוצה מכר הדשא, לטובת אירועים אחרים שמפיק אמרגן החיים. ומעבר להסבר הפשוט שקשה לי להתמיד בדברים ושכל דבר נמאס עלי אחרי תקופה מסויימת, הסיבה לטלטלה הזאת היא כנראה טלטלות אחרות שמתרחשות בחיים. ובכדורגל.

כי עם כל הכבוד לשירה הצרופה ולדרמה האנושית, אנחנו אוהבים כדורגל, וגם שונאים אותו, מהסיבה הפשוטה שבבסיס אנחנו בהמות גסות, וככל שבחיים שלנו אנחנו נאלצים ללבוש יותר חליפות ולהתנהג יותר יפה, כך אנחנו זקוקים יותר לטריבונה הזאת שבה אנחנו יכולים לצעוק, לקלל, ולהוציא את האגרסיות המצטברות ואת התשוקות החבויות שלנו. קצת כמו הסיבה שנשים עושות קניות. או לחלופין יושבות בטריבונה וצועקות.

והצרה היא שזה הולך ונהיה יותר קרוב לבלתי-אפשרי. הרי כל הסוד בכדורגל הוא שזה נראה משחק פשוט: הקסם הכי גדול שיצר המשחק הזה הוא היכולת לתת לכל אחד מהצופים תחושת התנשאות קטנה, וכל מי שישב פעם בטריבונה ושמע את שכנו המעשן בשרשרת בן ה-60 נוזף בכושר הגופני של השחקנים תוך צעקות נוטפות קליפות גרעינים, יודע למה אני מתכוון.
והתחושה הזאת של "אני הייתי עושה את זה יותר טוב" – ולא משנה אם זה לבעוט פנדל או להקסים דוגמניות – הולכת ומתפוגגת בעיני כשהכדורגל הופך להיות מוקף ביותר מדי דברים מסובכים שלא קשורים אליו. כי לקבל את זה שהכדורגל הוא בריחה מהרצינות התהומית של החיים זה החלק הקל של העניין. אבל המשבר האמיתי הוא לגלות שגם הכדורגל עצמו הפך לעניין רציני ותהומי, ושהאפשרות לברוח מהמלכוד הזה היא הרבה יותר קשה.

אנשים כמוני, שאוהבים פשוט לראות משחק טוב, לא צריכים לזכור ולדקלם סטטיסטיקות ואנקדוטות בסגנון שהשדרים בטלויזיה אוהבים לספר כשאין להם כשרון לספר את סיפור המשחק. לי לא ממש אכפת אם "מנצ'סטר לא כבשה גול כבר 267 דקות לשער בצד המערבי באצטדיון שממזרח לקו האורך 10 אחרי השעה 8 בערב במחצית הראשונה", כי אני מעדיף להתרכז במהלכי המשחק עצמם, וכי את שניהם – גם המספרים וגם המהלכים – אני חווה ושוכח אחרי יום. אבל מה שלמדתי זה שהדרך שלי עדיפה, ולא רק בגלל שאין לי דרך אחרת ואני מעדיף להצדיק את מה שיש.

כי ככל שמתקדמים החיים הזכרון שלי תופס את הצד ומנתשף כשהוא מנסה להדביק את קצב האירועים שמסביב. אני לא זוכר הרבה דברים, בטח לא משחקי כדורגל וגולים היסטוריים שהייתי עד להם, אבל איכשהו את הגולים הכי מוצלחים שהיו לי בילדות, במגרש השכונתי, אני זוכר בצבעים מלאים, בהילוך איטי, ועם ריח הזיעה המקורי – בדיוק כמו שאני זוכר את התדהמה הגדולה שהכתה אותי כשגיליתי שאת הכדורגל הזה שכולם מדברים עליו בשבת, משחקים אנשים מבוגרים, ולא ילדים כמונו, ומתוך סקרנות הלכתי לראות אותו בפעם הראשונה.

צריך להבין שאלה היו ימים שנעו על מגרש החיים בקצב אחר. ברדיו בקושי דיווחו על התוצאות בליגה האנגלית, על ליגות אחרות לא ידענו בכלל, והחולצות של מכבי נתניה נשאו בגאון את שם המותג "גלי", בעיקר כי לא היה משהו יותר טוב. אבל הקריינים ברדיו באמת התרגשו מכל גול של הפועל יהוד, ואנחנו באמת חשבנו שניצחון של בני-יהודה הוא מתוק כמו הממתקים של "עלית" – ולא התעסקנו בחוזים של שחקנים, ריבים של עסקנים, ועבירות של מאמנים.

וזה סוג של גירסה מקריחה ומבוגרת שלי, שקמה עכשיו בשורה שלפני ומסתירה לילד שבי את המשחק עצמו. אני באמת אוהב את הכדורגל. הוא שירה, הוא דרמה, הוא קומדיה, והוא פנטזיה שיש לרגל הנכה שלי כמעט כל הזמן. לפני כמה שנים, כשניתקתי את עצמי מהטלויזיה על עשרות ערוציה, ומאות ערוצי הספורט שלה, גזרתי על עצמי בעצם גם ניתוק מהכדורגל. זה היה מחיר שידעתי מראש שאשלם, כי חוויית הכדורגל המודרנית היא בעצם חוויה טלויזיונית ופלייסטיישנית.
אבל מדי כמה שנים המפלצת הזאת מרימה שוב את ראשה, ואני חוזר לאהוב כדורגל לאיזו תקופה ומוצא את עצמי עד בזמן-אמת להתרגשות האמיתית שמספק המשחק הזה – ואני אפילו לא מדבר על ברצלונה האגדית של 2008, אלא על דברים כמו הזכיה של הפועל רמת-גן בגביע, או האליפות (בליגה ג') של מכבי קביליו יפו.

בתקופות כאלו אני מסוגל ללבוש בגדים מגוחכים של הקבוצה שבחרתי, גם כשאני לא הולך לים. בתקופות כאלו אני מצליח להנות לפעמים אפילו מכדורגל ישראלי. אבל בתקופות כאלו אי-אפשר גם לחמוק מההכרה שכדורגל כובש אותנו בגלל שהוא בעצם אנלוגיה לכל דבר בחיים שלנו.
והאנלוגיה הזאת היא בדיוק הבעיה: כי האמת היא שהיום אני כבר המבוגר, ופתאום אין לידי כבר את "הגדולים" שיגנו עלי ויסוככו עלי כמו צל בטריבונה מפני כל העולם שמסביב.

יום חמישי, 18 ביולי 2013

החזונישט


שינויים גדולים מתרחשים בעולם בקיץ הזה – מהפכות במדינות ערב, חתונות, מעברי דירות, התינוקת שלי גדלה והופכת לילדה, וגם עוד קצת מהפכות במדינות ערב. בתקופות כאלו, כשאני מרגיש קצת מבולבל ותוהה לגבי העתיד, אני נכנס לאתרים של חברות היי-טק, ושם אני פונה מיד לדף ה-"אודות: חזון", כדי להתנחם בכך שיש עוד הרבה מבולבלים ותוהים כמוני.

כי אם יש משהו אמורפי ולא ברור בעולמנו, אפילו עוד יותר מהעתיד עצמו, הרי זה החזון שאנשים מנסחים כל-כך במדויק. ובאופן טבעי, חברות היי-טק יודעות לעשות את זה באופן הכי מרשים ומשוכלל – כזה שאיכשהו תמיד משלב יחד את החדשנות, את הפן האנושי של הטכנולוגיה, את היעילות, את יצירת ההבדל המשמעותי, ועוד כמה מילים שעובדות רק באנגלית, ושמבטאות ייחוד ובידול – ולכן אף-אחד אף-פעם לא יעז להשמיט אותן.

אבל האמת היא שכולנו נופלים לקלישאות כשאנחנו מנסים לתאר את העתיד שלנו. יש בעניין הזה של העתיד משהו מאוד מעצבן – אולי העובדה שאין לנו מושג מה יהיה בו, או אולי זה שאנחנו דווקא כן יודעים שהוא יהיה רחוק מהחזון האידאלי שאנחנו מציירים לעצמנו. ומסתבר שכשאנחנו מפחדים מהעתיד, אנחנו עושים את הדבר הכי לא יעיל בנוגע לזה – בונים פנטזיות וחזון.
החזון שלי, למשל, הוא שאוכל לשכנע את הילדה שלי לעשות דברים תוך שימוש בהגיון בריא בלבד, לנהל איתה שיחות נפש עמוקות על מה שקורה בחייה, ולעזור לה בכל מה שהיא צריכה. בפועל, כמובן, היא מתעלמת מכל מה שאני אומר, צורחת עלי כשאני מבקש ממנה משהו, ומתעקשת לסכן את עצמה בלי סיבה – וכל זה כשהיא רק בת שנה וחצי.

אני לא יודע למה אני מוצא את עצמי חושב יותר ויותר על העתיד, במקום לעשות את מה שנהוג לעשות בגילי – להתלהב מתמונות מחזור נוסטלגיות בפייסבוק. מצד שני, כנראה שהיה לי מספיק מהנוסטלגיה הזאת כשהייתי צעיר. עכשיו הזמן להסתכל קדימה, ולהתבלבל.
כי לצייר חזון זה גם קל. פגשתי בחיי הרבה חזונות, ואף אחד מהם לא ידע להטריח את עצמו בפרטים הקטנים, כמו למשל איך בדיוק מגיעים אליו. למעשה אפשר אפילו להגיד בוודאות שניסוח חזון הוא בדיוק הדרך הנכונה לגרום לעתיד להיות שונה ממנו לחלוטין, ולהבטיח שאותו חזון לא יוגשם אף-פעם, ושאנחנו נישאר מאוכזבים. תראו למשל מה קרה לחזון ארץ-ישראל השלמה, חזון השלום הכולל במזרח-התיכון, או החזון של תושבי ספרד גם לחיות בעושר ואושר, וגם לישון במקום לעבוד.

וזה לא שונה בהרבה גם כשמגיעים לפנטזיות ברמה האישית. שנים ארוכות של טיפוח פנטזיות לימדו אותי שהדבר הכי גרוע שאדם יכול לעולל לפנטזיות שלו, הוא להגשים אותן. אנשים נוטים לשכוח שיש הבדל בין פנטזיה למציאות – ולהבדל הזה קוראים בדרך-כלל "אכזבה". כשפנטזיה מתגשמת היא מקבלת חיים משלה, ולרוב אלה כבר לא החיים שאני נתתי לה.
והפנטזיות שלי כיום – דברים שקשורים למשפחה, לבריאות, לכלכלה - הן כבר הרבה יותר בנאליות מאלו של פעם. יש סיכוי גדול שמרוב בנאליות כבר לא ראוי לקרוא להן פנטזיות בכלל, במיוחד כשאין יותר מדי זמן לפתח אותן, כי היום-יום מספיק עמוס בלדאוג לכל מיני פרטים קטנים – אתם יודעים, עניינים של משפחה, בריאות, כלכלה.

החזון הוא תמיד יפה כמו יום אביבי בגן-עדן, וזאת בדיוק הסיבה שהוא מייאש ואין בו שום תקווה בעיני. בדיוק באותו אופן שבו הוא מבטיח ציוצי ציפורים, קשתות בענן ויצירת הבדל משמעותי, הוא גם מבטיח את התקיעות המחשבתית שתשאיר אותנו במציאות הבעייתית שלנו – זאת שממנה רצינו לברוח. כי האמת היא, שאנחנו מנסחים לעצמנו חזון לא בגלל הפחד שלנו מהעתיד, אלא דווקא בגלל הפחד שלנו מההווה – ולא משנה אם זה הפחד שהוא יעלם לנו, או הפחד שהוא ישאר איתנו בדיוק כמו שהוא לתמיד.

ההיסטוריה מעריצה אנשים גדולים בעלי חזון. אנשים שהצליחו להביע את התקווה של דור שלם לדברים אדירים כמו שוויון, עצמאות, חופש וסמארטפון. מה שההיסטוריה נוטה לשכוח זה את האנשים הקטנים שדאגו לעשות משהו בעניין הזה חוץ מלדבר – אלה שעזרו ליצור את העתיד שהגדולים חלמו עליו, או לחלופין אלה שעזרו להיפטר מהחזון ההוא ולחזור למציאות.

ולכן אני, ככל שהעתיד שלי מתקרב, בורח מהמילה הזאת, "חזון". להיפך – השאלה שאני שואל את עצמי כל הזמן היא מה אני יכול לעשות כדי לא להפוך את העתיד שלי לחזון. וכשאני מתבלבל ותוהה לגבי העתיד, אני חוזר שוב לאותם אתרים של חברות היי-טק, ונזכר שמאחורי כל המילים המשוכללות, שפעם גם אני הייתי מאוד אוהב לכתוב, מסתתרת בדרך-כלל תקווה לעתיד די פשוט – כזה שכולל שלווה, יציבות ובטחון כלכלי של היזמים.
וזאת כנראה התשובה שאני מחפש כל הזמן. העתיד יגיע גם בלי שנכריח אותו, וגם בלי שנתאכזב מתופעות הלוואי שלו. זה נורא מעייף לנסח חזון, ועוד יותר מזה לטפח אותו. במיוחד אם נזכור שבשלב זה אין שום דרך לחזות מה יהיה בעתיד. כל מה שנשאר הוא לייצר אותו. אחר-כך, ממרום השנים, תמיד אפשר לספר שזה היה בדיוק החזון.

יום חמישי, 11 ביולי 2013

עוד התמכרות אחת ודי


בשבוע שעבר קמה זעקה בקרב חובבי האלכוהול וחובבי הזעקות, על כך ששוב העלו את המס על הוודקה והערק. לי, כמובן, זה לא נוגע – כי אני שותה רק וויסקי איכותי בן 21 שנים, אבל זאת כנראה דרכו של העולם: הממשלה מעלה מסים על מוצרים כמו סיגריות, אלכוהול, דלק, ותחליפי-חלב, והאזרחים, מתוך ייאוש ונסיון בריחה מהמציאות הקשה הזאת, מתמכרים בדיוק לאותם מוצרים.

לכל דבר אפשר להתמכר. תסמכו על המין האנושי, שאם אפשר לאכול את זה, לשתות את זה, או סתם להמציא לזה כינוי סלנג – אפשר גם להתמכר לזה. אנשים כנראה מחפשים את הבריחה מהשיגרה, ומוצאים נחמה באימוץ שיגרה אחרת. אנשים זקוקים לטקסים הקטנים האלה, ההרגלים שמעצבים אותם, ולא שמים לב לרגע שבו התבלין הופך למזון – הרגע החמקמק הזה שבו כבר פחות נהנים מהדבר, ויותר נהנים מלדבר עליו באיזו תחושה שזה משהו שרק אנחנו יכולים להבין. תחושה שבדרך-כלל גם מאוד מוצדקת, כי בעיני כל השאר הדבר הזה הוא שטות גמורה שמבזבזת לנו את החיים.

כי העניין הוא שמי שמגלה לך שאתה מכור למשהו, יכול להיות רק מישהו שלא מכור לאותו הדבר. רק הוא יכול לראות מהצד את המחיר שאתה משלם, ורק הוא יכול לא להבין מה אתה מוצא בזה – למרות שגם הוא כנראה מכור למשהו ומשלם את אותו מחיר, אפילו אם לפעמים המשהו הזה הוא סתם צדקנות או פלישה לפרטיות של אחרים.
והתשובה לשאלה הגדולה – איזה מחיר אנחנו מוכנים לשלם תמורת אותה שיגרה שאנחנו מאמצים, וכמה מס אנחנו מוכנים לספוג מהממשלה, או מהמשפחה, או מהחברים, או מעצמנו – היא בעצם מאוד פשוטה: המחיר הוא בדיוק היכולת הזאת שאנחנו מאמצים, להיות מעולים בכל שאר הדברים שאנחנו חייבים לעשות, רק כדי לפנות מהר יותר את הדרך לדבר האמיתי, שבאמת חייבים לעשות, כי מכורים אליו.

כן, להיות מכור למשהו זה מצב נורא. ויש רק דבר אחד יותר גרוע מזה: לא להיות מכור לכלום, כמוני.

כי אצלי, אם כבר, הבעיה היא תמיד הפוכה. בזמן שמסביבי כולם מכורים לעבודה, לקניות באינטרנט, למשחקי מחשב, לפורנו, לסביח, או לכל אלה ביחד – אני כבר מתחיל להרגיש לא נוח שבגילי המתקדם אין שום דבר שהצלחתי להתמיד בו באמת. עם השנים הרגתי דגי-נוי, ייבשתי צמחי-תבלין, פגעתי פגיעה אנושה בשורת הרווח של חברת "קוקה-קולה", ובאופן כללי אכזבתי הרבה אנשים. כי אם יש משהו שאנשים לא אוהבים, זה לפגוש אדם שבכל כמה שנים נראה אחרת, מתלבש אחרת, ומסרב לאכול את מה שמציעים לו. אנשים, מסתבר, אוהבים את מה שהם מכירים ואת השיגרה שלהם. וחלק מהשיגרה הזאת היא הידיעה שלחברים שלהם יש שיגרה, ועדיף שתהיה דפוקה יותר משלהם.

וניסיתי, באמת שניסיתי.

הלכתי כמה פעמים לקזינו, ועשיתי הכל כמו שצריך: לבשתי חליפה יפה, הסתובבתי שם עם פרצוף זחוח ומנצח, והפסדתי מאות שקלים בתוך דקות – והשתעממתי נורא. לקחתי כמה ימי חופשה מהעבודה, סגרתי את התריסים, וחפרתי את כל אתרי הפורנו עד לפינות שאפילו הם לא ידעו שקיימות אצלם – אבל אז הם פתאום ביקשו כסף. קניתי וויסקי משובח שאני מאוד אוהב לספר עליו ולהגיד שאני שותה ממנו – אבל איכשהו אף-פעם לא מצאתי את האירוע הממש-ממש חגיגי שיגרום לי להרגיש שאני ראוי לכוסית ממנו. והלכתי בכל שבוע לים, וידעתי בע"פ את ההרכב של ברצלונה, וקניתי ציוד צילום – אבל משום דבר לא הייתי מרוצה, ולשום דבר לא הצלחתי להתמכר באמת.

וזה נשמע דבר טוב, לדעת להשתנות, להסתגל, לא להינעל על סם אחד ולהפוך לתלוי בו. אבל עומס הגירויים והפיתויים שרק גובר בחיים הוא כמו רוח חורפית חזקה, שגורמת לכל אחד לחפש את הסלע היציב הזה שעליו אפשר לשבת, ולהגיד שלא מעניין אותך כלום חוץ מהמנה הבאה – של הסם, המשקה, או אפילו הסביח.

ובסופו של דבר, זאת הופכת להיות התמכרות בפני עצמה. זה להתמכר לנסיון להתמסר למשהו, להתמכר לנצחון, לחיפוש אחרי הדבר הבא. ומגיע גיל שבו גם הסביח עושה צרבת, גם הוויסקי הכי משובח כבר יותר צעיר ממך, ובעיקר הסם הזה של לראות בכל הרגל שהיה לך בעבר משהו מיותר ולא חשוב, כבר לא מעיד על בגרות, אלא על אפשרות מפחידה שכל מה שיש לך ילך לאיבוד, ושכל מה שישאר לך זאת אותה תחרות קטנה שאתה עורך בבוקר, מי יסתיים קודם – הקפה או הסיגריה, כשכל מה שאתה יכול להציע לעצמך כפרס הוא עוד קפה. או עוד סיגריה.

אז אולי יש גם משהו טוב בזה שהעלו את המסים על כל הסמים המתוחכמים. אולי סוף-סוף אצליח להתמכר לחיים הפשוטים והרגילים שלי.

יום חמישי, 4 ביולי 2013

לגמרי בצירוף מקרה


השבוע, בצירוף מקרים מעניין, שוב לא זכיתי בהגרלת הפיס. מה שכמובן מגביר את הסיכוי שהזכיה תבוא ברגע הנכון באמת – בדיוק כשאקנה דירה, אסתבך בחובות על הימורים, או אשכב על ערש דווי והילדים שלי יריבו על הירושה, כי הם יחשבו שאני כבר לא יכול לשמוע אותם.
הרי תזמון הוא הדבר הכי חשוב בחיים. ואם משהו גדול כמו זכיה בפיס לא יגיע בדיוק ברגע שאפשר לספר עליו סיפור יפה, אז כל ההשקעה של הזמן והמתח במשך כל השנים האלו לא היתה שווה באמת.

אבל את צירופי המקרים המעניינים של החיים אי-אפשר ליצור לבד. זה כמו לנסות לדגדג את עצמך – אתה גם לא מצליח וגם נראה כמו אידיוט. צירופי מקרים כאלה הם סיפורים שהחיים טווים סביבך במלאכת מחשבת דקדקנית וקפדנית. סיפורים שאפשר לתת להם משמעות מיסטית ועל-זמנית. או לפחות סיפורים שכוללים מפגש עם אשה.

את האשה הזאת הכרתי לפני כמה שנים. נניח 5 שנים, כי 5 זה מספר מיסטי כזה. כבר בפעם הראשונה שנפגשנו התברר לנו שבצירוף מקרים מוזר, לא הרבה זמן לפני-כן כמעט שכרתי דירה בבניין שבו היא גרה.
בסופו של דבר שכרתי דירה אחרת לחלוטין. אבל זה לא משנה, כי לאט לאט התבררו לי ולאותה אשה עוד ועוד פרטים שקושרים את העבר וההווה שלנו דרך אנשים משותפים שהכרנו, מקומות שבהם היינו פעם כמעט יחד בלי לדעת, וזה שבצירוף מקרים מהמם, מקום העבודה שלה היה לא רחוק מאיזה מרתף בתל-אביב, שאליו הוזמנתי להופעת ג'אז של חבר. שזה כבר משהו עם סיכוי מאוד נמוך להתרחש – שאני אלך לצפות בהופעת ג'אז.

כנראה שבדיוק על צירופי מקרים מוזרים כאלה אמר איינשטיין פעם שהם דרכו של אלוהים להישאר אנונימי. כי אלוהים מכיר את בני-האדם שלו, ויודע שהם אוהבים לפעמים להרגיש שהדרכים המפותלות שלהם מתחברות בדיוק במקומות שנראים חסרי-סיכוי, ואוהבים גם לספר על זה, ולחייך כשזה קורה, ולקרוא לזה "נס", או סתם "צירוף מקרים" – תלוי עד כמה זה מדכא אותם.
אנשים אפילו כל-כך מתלהבים רק מלראות ברחוב את אותו דגם של מכונית שיש להם, עד שזה כבר מתחיל לעורר אצל אלוהים בעצמו ספקות בנוגע לעליונותם בטבע. שלא לדבר על אנשים שממש עושים מגורלות וכוחות על-טבעיים קריירה משגשגת עד כדי כך שהם לא זקוקים בכלל למנוי של מפעל הפיס.

אבל בני-האדם הם גם פחדנים גדולים. כי אחרי שאנחנו מתלהבים מפיסות הטריוויה הקטנות האלו, מכל ה"נסים" וה"כוחות העליונים", אנחנו פתאום נבהלים. אנחנו אוהבים את צירופי המקרים, אבל מאוהבים באמת רק בעצמנו. בחיפוש שלנו אחרי סדר גדול וכללי של הדברים, מה שבאמת אנחנו רוצים זה למצוא את האקראיות ואת חוסר הקשר. אנחנו נמשכים לגורל, אבל גם מפחדים ממנו מאוד, כי אנחנו מפחדים להודות שאנחנו לא שולטים בחיינו, שמישהו אחר קובע לנו את מהלך חיינו ואת הרצונות שלנו – במיוחד אם אנחנו נניח נשואים עם ילדים.

כי אם איזו יד גורל נעלמה הזיזה את הכל כדי שנגיע לנקודה הזאת של פגישה מקרית עם מישהי שגרה בבניין שבו עברתי פעם, אז מי מבטיח לנו שאותה יד לא תמשיך לשחק בנו, לגרור אותנו כמו בובות בכיסוי עיניים, ולהוביל אותנו גם אל הגורל הרע שכתוב וידוע מראש?

במקרה שלי, למשל, בדרך לאותה הופעת ג'אז עצר אותי שוטר. בצירוף מקרים מוזר, בדיוק כשהוא עבר לידי גירדתי באוזן בזמן ששרתי עם הרדיו שיר של טל גורדון (במקרה, אין קשר משפחתי), והוא חשב בטעות שדיברתי בטלפון. כל הסיפורים המעניינים והמוזרים שלי לא הועילו, והגורל שלי נחרץ – לקבל דו"ח תנועה.
וכך, אחרי כמה חודשים – נניח 5, כי זה מספר מעניין – הוזמנתי לכפור באשמה בבית-המשפט. נסעתי לשם במונית, ולכן הגעתי מוקדם, והרשיתי לעצמי להזמין את עצמי לקפה, בבית-הקפה שבחזית היכל-הצדק האפור בדרום תל-אביב. בצירוף מקרים מטורף, מסתבר שזה בדיוק אותו בית-קפה שבו הכרתי לראשונה את אותה אשה, שגרה בבניין שבו אני כמעט גרתי, שהכירה אנשים שהיו בני-בית בילדותי, שבדיוק כמוני מעולם לא זכתה בפיס, ושעבדה די קרוב לאיזה מרתף קטן, שבדרך אליו עצר אותי השוטר, שבפיתול מרתק של הגורל גרם לי שוב לשתות בבית-הקפה הזה אספרסו של בוקר.

לכן בסופו של דבר התחתנתי – בחרתי לקשור את גורלי, אם תרצו – עם מישהי אחרת לחלוטין. מישהי שיכולתי להרגיש נוח איתה, כי היא היתה זרה לגמרי. ובכל זאת, גם עכשיו, כל הזמן עדיין יש את הפחד הקטן הזה שנגלה פתאום איזה קשר מסתורי שלנו מהעבר – איזה צירוף מקרים נדיר, מטורף, מעניין ומהמם, שיהרוס את הכל.