ספרים וריחות אחרים

אז "סטימצקי" יתחילו למכור בשמים בחנויות שלהם. אוי ואבוי! אבל לא באמת. כלומר, לא באמת אוי ואבוי.

כי מה קורה פה? ראשית, סטימצקי היא עסק מסחרי. ושלא נטעה, כל חנות ספרים, גם הקטנה ביותר והאליטיסטית ביותר, היא עסק מסחרי. עסק לא רווחי לא יהיה קיים. חד וחלק. הוא לא ימכור לא ספרים ולא בשמים, ואנחנו לא נהנה לא מאלה ולא מאלה.

שנית, סטימצקי כבר מזמן אינה רק חנות ספרים. כמו חנויות אחרות, היא נאבקת בשוק לא פשוט, ועושה את זה כבר שנים באמצעות הקצאת שטחי מדף למוצרים שאינם מילים מודפסות על נייר וכרוכות בעטיפה מרהיבה. ועדיין, רוב שטחה של כל חנות ספרים מיועד לספרים, אז אפשר להמתין עם נבואות החורבן והדרמה.

הבעיה עם הבשמים של סטימצקי היא הבעיה שיש תמיד עם בשמים: הם גורמים לנו להתמקד בהם עצמם, ומסתירים את העניין האמיתי.

הבעיה עם הבשמים של סטימצקי היא לא שבשמים נמכרים בסטימצקי, אלא שאנחנו מערבבים בין איזו תחושת קודש מלאכותית שכאילו צריכה להיות מלווה למעשה קניית הספר, לבין התחושה העילאית שאכן מלווה לצריכה שלהם, לחוויית הקריאה (וזה קורה גם אם אנחנו קוראים אותם במיטה או בשירותים).

כשהחלטתי לארוז את הסיפורים שלי בצורה של ספרים, הייתי קצת תמים. מצד אחד, לא היו לי יומרות גדולות, אבל מצד שני, היו לי פתאום בבית כמה עשרות ספרים, יפים, ריחניים, עם השם שלי על הכריכה שעיצבתי בעצמי. ואם כבר זה המצב, חשבתי, אולי כדאי שעוד מישהו ידע על זה. מה גם שהערימות האלו על הריצפה מפריעות לעשות ספונג'ה.
אבל הייתי תמים, אז שלחתי מכתבים לכל מיני מדורי ספרות, וגם לכמה חנויות ספרים עצמאיות. עכשיו, יכול מאוד להיות שהספרים שלי הם רק אסופה סתמית ולא מוצלחת של מילים, אבל לפי התשובות שקיבלתי, גם מהחנויות הקטנות והעצמאיות ומלאות החזון והתקווה - ויותר מכך, השתיקות שקיבלתי במקום תשובות - לעולם לא אדע על זה.

יש בארץ, כמו בעולם כולו, "סצנה" של ספרות עצמאית טובה, מעניינת, ומתפתחת כל הזמן. יש הוצאות לאור קטנות ואיכותיות, יש פרוייקטים של מימון המונים, יש כותבים שמפיקים בעצמם את הספרים שלהם. היו בשנים האחרונות כמה התפתחויות טכנולוגיות ותרבותיות שאיפשרו את כל זה, ולמיטב הבנתי ותקוותי, זה לא הולך להעלם.

אלא שהצד השני של זה הוא חיבור הספרים אל הקהל. עוד לפני עידן הספרות העצמאית יצאו כאן לאור המון ספרים. לבלוט ביניהם זה מאוד קשה. דרושה מידה רבה של כשרון, ולא לכולם יש אותו - כי לא מדובר בכלל בכשרון אמנותי ספרותי. ואם פעם חנויות ספרים היו צריכות לשקול היטב ולהחליט מה למכור ומה להבליט, הרי שהמצב היום, מבחינה זו, חמור יותר. אם פעם הוצאות לאור גדולות וחזקות קבעו דרך שיווק אגרסיבי ויחסי ציבור טוטאליים את טעם הקהל, הרי שהיום כל סופר עצמאי צריך להיות גם איש שיווק ויחצ"ן, בזמן שהוא בדרך כלל בקושי יודע רק לכתוב את מילותיו, ובזמן ששדה המערכה הזה הרבה יותר צפוף וקשה.

חנויות הספרים העצמאיות, הקטנות, נאבקות באותו שוק צפוף שבו מספר הקוראים כמעט ולא השתנה (וכך גם מספר פלטפורמות השיווק, כן, למרות פייסבוק), בזמן שמספר הכותבים גדל. גדל מאוד.

אז אולי הפתרון הוא לא חנויות ספרים שנראות כמו ספריית קיימברידג' ועטופות בהילת הקודש הזאת. אולי ההתפתחויות האלו צריכות לעורר מציאת פתרונות יצירתיים באמת. אולי ספרים צריכים להימכר בכל מקום, בכל הזדמנות, סביב כל מיני מוצרים אחרים. את תחושת התרוממות הנפש ותחושת הקדושה הזאת של הספרות אולי צריך לשמור לזמן הקריאה, לא לזמן הקניה.

אז מצדי זה בסדר גמור. שימכרו בסטימצקי את כל הריחות האפשריים - גם של בשמים, וגם של ספרים, ואם כבר אז גם של כריכים וקפה. את כמה מהספרים הכי יפים שיש לילדה שלי קניתי מהמדף בסופרמרקט, באותו סיבוב שבו קניתי גם פיתות וגבינה צהובה לארוחת הערב שלה.

עדכן החששות

בשבוע שעבר קרה המקרה, ועקב שילוב של נסיבות ומסיבות, יצא שראיתי משחק של ברצלונה בערוץ הספורט.
לפני כמה שנים, כשניתקתי את הטלויזיה מחיי, השלמתי כבר עם העובדה שנפלאות הכדורגל האירופי הן המחיר של הניתוק הזה, ושהשיאים של ברצלונה 2008 לא יחזרו. לא נורא, אמרתי לעצמי. לפחות אוכל לספר לילדים ולנכדים שזכיתי להיות עד לפלא הזה בזמן אמת. ואכן, מקריאה בעיתונים ושיחות עם חברים, מסתבר שמאז גם הקבוצה משתפת פעולה עם ההחלטה שלי, ובינתיים לא מצליחה בעצמה לשחזר את ההרכב וההישגים של פעם.
אז חשבתי שהכל בסדר. אבל טעיתי.
נכון, התחלפו כמה שחקנים וכמה מאמנים, אבל לרוב השמות קל להסתגל. ידעתי לצטט אפילו ניתוחים שקראתי בעיתון על השינויים בשיטת המשחק המיתולוגית. לא זאת היתה הבעיה.
רק בסביבות הדקה ה-62, הבנתי פתאום מה מוזר לי שם.
ערוץ הספורט החליף את הלוגו שלו.

לכאורה עניין פעוט. עד כדי כך פעוט, שאני לא בטוח שאפילו הצופים הקבועים והאדוקים שמו לב אליו בכלל. אבל הדקות חלפו, והלוגו הזה לא עזב אותי. כי לוגו הוא סמל למשהו, ובשבילי הלוגו הזה סימל פתאום עוד הרבה דברים.

למשל, המירוץ הזה אחרי הרשת החברתית החדשה והחמה ביותר, הסמארטפון החדש ביותר, או איפה לעזאזל שמתי את המטען, ועל איזה מטען מדובר הפעם. ויש איזו מין אוושה קלה על הפנים כשאתה עוצר רגע לתפוס את הצד ולנשום, וכל הטכנולוגיה הזאת ממשיכה לעוף קדימה בלעדיך. עד שאתה מתעורר אחרי דקה ומגלה שאין סיכוי שתדביק את הפער.
או לחלופין, תחושת הריקנות המפחידה שתוקפת אותך ברגע הפנוי הזה שנוצר אחרי שקראת את כל המיילים, התעדכנת בכל מה שחדש ברשתות החברתיות ההן, ואתה לוחץ על כפתור ה-"רענון", אבל כלום לא קורה, מלבד אותו קול חלש של אותה אוושה שמתקרבת ומאיימת לטפוח על הפנים.
או כשאתה נזכר בספר העתידני שרצית לכתוב והזנחת לטובת החיים, עד שגילית שהחיים כבר עקפו את כל העתידנות שלו, ואתה מתחיל להיות קצת כמו האנשים האלה שתמיד צחקת עליהם כשהם אמרו שהטכנולוגיה מיצתה את עצמה כי המציאו כבר את כל מה שאפשר.

קל לוותר במירוץ הזה. קל להשכח מאחור. להיזכר שאת המחשב הראשון שלי ההורים קנו לי כשהייתי בן 14, ואת המחשב הראשון שלהם קניתי להם כשהייתי בן 20, ולהגיד שזאת דרכו של העולם. אנחנו תמיד רוצים שלילדים שלנו יהיה יותר טוב מאשר לנו, אז אני אסתפק במה שיש, ואקנה לילדה סמארטפון יותר טוב משלי. גם קצת כדי שהיא לא תמלא את שלי בשטויות של בנות, אבל בעיקר כי זה מירוץ שליחים. ועכשיו תורה.

ואני אעשה הכל כדי ללמד אותה כבר עכשיו לפתח אפליקציות ולשכלל את המוטוריקה שכרוכה בהפעלת מסך-מגע, אפילו אם זה כרוך בנזיפות כשהיא מעדיפה עדיין להתפעל מהקסם הזה שקורה כשהופכים דף בספר אמיתי, ובצד השני שלו יש ציור אחר. או סתם להפריח בועות סבון ולצחוק כשהן מתפוצצות.

אבל אם זאת היתה רק הטכנולוגיה הכל היה בסדר. מה שהסתתר מאחורי אותו לוגו של ערוץ הספורט היה יותר גדול מזה, ולא רק בגלל שמסכי הטלויזיה גדלו בשנים האלו שהזנחתי אותם. כי אני באמת מקפיד להשאר מעודכן, אבל רק בדברים שמסביב לדברים האמיתיים. אני קורא ושומע מספיק כדי להפריח בועות של טריוויה על מה שאומרים על הדברים, ולא על הדברים עצמם. אני יודע מי זמרת הפופ הפרובוקטיבית הנוכחית, מה יש באפליקציית המשחק הממכר של השנה, ולפעמים אפילו מצליח להבדיל בין דוגמניות למגישות של תוכניות ריאליטי. אבל אין לי טלויזיה, אני לא משתתף במשחקי מילים ברשתות החברתיות, ובאופן כללי אני חי בעונת מלפפונים ארוכה ומתמשכת – תקופה אינסופית שבה רק מלהגים על הרכילות שמאחורי הרכילות.

וזה מדרון חלקלק, שמתחיל בלאבד עניין בדברים עצמם, ממשיך בלהזדעזע מהדברים שכולם עסוקים בהם, ומסתיים באופן בלתי-נמנע בלהתלונן על הנוער, ולמצוא את עצמך אומר שבתקופתך זה לא היה ככה – ואז זה כבר מאוחר מדי, כי הנה הודית שאתה מתאים לתקופה אחרת ולא למציאות הנוכחית.

ולכן חשוב לי לדעת. חשוב לי להאחז בציפורניים במציאות שבורחת ממני, ולבלוע את חידושי התרבות, גם אם הם בעצם גלולה מרה. אם אעשה הכל נכון, אולי אצליח כשהילדה שלי תגדל להישאר מעודכן ולדעת על מה כל הצעירים מדברים כל הזמן, או לפחות להשאיר מעודכנת את האשליה שאני לא באמת זקן.
כי השיאים של 2008 כבר לא יחזרו, ורק אם אדע לא להיתקע בזכרונות שאני רוצה לספר לה מהימים ההם, יהיה לי סיכוי שהיא תסכים לשמור אותי מעודכן וללמד אותי מה קורה בעולם שלה.