יום חמישי, 26 בדצמבר 2013

ומרגוע לעצל


יש בעולם שני סוגים של בני-אדם: אלה שטורחים ועובדים יום ולילה כדי להמציא איזה משהו חדש שישנה את פני העולם והאנושות, ואלה שבסוף קונים את המשהו הזה, כדי שהוא יעזור לעשות את חוסר המעש שלהם קצת יותר קל.
אבל הכי מעניינים הם האנשים שמרחפים בין שני העולמות – אלה שדווקא מנוע הפעילות העיקרי שלהם הוא העצלנות. אלה שעסוקים בלהמציא וליצור דברים, רק כי הדברים האלה יעזרו להם לשפר את איכות חיי הבטלנות שלהם.

את המושג הזה, "עצלנות יצירתית", לימדה אותי לפני המון שנים זאת שקניתי ממנה את המכונית הראשונה שלי, כי התחלתי להתעצל ללכת ברגל ולנסוע באוטובוסים. אישה מעניינת היא היתה. אישה שניסתה כל חייה להגשים את החזון הזה שלה, אבל נכשלה. כי כמו שקורה להרבה אנשים, היא נסחפה לעוד ועוד עשייה, בלי לשים לב שהיא עסוקה בדברים לא פרודוקטיביים – במובן העצלני של המילה.

אבל דווקא אנשים כמוה, בעלי חזון לא מוגשם, הם אלה שמניעים אותנו הכי טוב לפעולה. כבר שנים שאני קם בכל בוקר מחדש עם המון תוכניות מפורטות להמצאות ולעסקים חובקי עולם, דברים שבאמת ישנו את פני המחר ויעשו חסד גדול עם כל העצלנים. בדרך כלל אני מגיע לקפה של הבוקר רק כדי לקרוא בעיתון – העיתון שטרחו עליו המון אנשים חרוצים בשעות הלילה – שבזמן שהייתי עסוק מאוד בלחשוב ולחלום על כל ההמצאות האלו, מישהו אחר כבר הכריז עליהן בחגיגיות אתמול. אבל לפעמים יש לי מזל, והרעיון שלי באמת ייחודי ומקורי, מה שגורם לי מיד לפקפק בגאונות שלו – הרי אם לא עשו את זה כבר אחרים, זה כנראה משהו ממש מטומטם שאף-אחד לא באמת צריך.
אם כי ליתר בטחון אני כותב במצבים כאלה את הרעיונות שוב, על דף אחר במחברת. שיהיה, למחר.

עוד כשהייתי ילד היו לי הרבה חלומות. חלומות זה דבר נהדר. אתה ממציא דברים, אתה מתפרסם, אתה מקים עסקים חובקי-עולם, אתה מופיע על במות עם הלהקות שאתה הכי אוהב, ואז יוצא לחופשה ארוכה באיזה מקום אקזוטי, כי התעייפת מאוד מכל המחשבות האלו. עם הזמן למדתי לקחת דברים באופן שקול ומאוזן, והבנתי שלפעמים צריך לדחות דברים לזמן מתאים יותר – אז דחיתי את עניין החופשה והמנוחה עד שאסיים לעבוד ולא להגשים את החלומות ההם.

ולאט לאט גיליתי את האמת המרה: אי אפשר להיות עצלן אמיתי בעולם הזה. כל הזמן מרחף מעלינו איזה פתק של "מה עלי לעשות היום", עם משימות מעצבנות שאף-פעם לא מסתיימות. בין היתר כי יש כל הזמן כל מיני דברים שצריך לעשות לפני שאפשר להתפנות ולהגיע אליהן. והמירוץ הזה סביב הזנב שלנו לא מסתיים, הוא רק משכלל את התירוצים של עצמו.
אפשר לדחות משימות שוב ושוב, אפשר להעתיק אותן מפתק לפתק, אבל מסתבר שהסיבה לעשות דברים היא לרוב לא זה שרוצים לעשות אותם, אלא דווקא הקטע הזה שאין ברירה וחייבים. זאת נקודה מאוד מעניינת בהתנהגות האנושית. אולי המדע יחקור את זה יום אחד. כלומר, הייתי כותב את זה במחברת שלי כמשהו שאני רוצה לחקור ולגלות, אבל אין שום דבר שמכריח אותי לעשות את זה, אז לא.

כשאנחנו ילדים אנחנו רוצים הכל בבת-אחת. אבל בתהליך יעיל של אילוף החיים מלמדים אותנו להתמקד. לדעת לבנות לעצמנו סדרי עדיפויות, אפילו רק לשם ההרגשה שיש לנו סדרי עדיפויות – כי זה מעיד על בגרות. וככה אנחנו רצים לעשות הכל מהר מהר, ובחריצות מדהימה, כדי שיהיה זמן לדברים שאנחנו אוהבים, או לפחות זמן לנוח ולהתבטל. כי עמוק בתוכנו, עדיין גר העצלן שרוצה להתעורר ולתפוס את המקום שמגיע לו.

אבל אנחנו לא באמת יודעים להיות עצלנים. שום דבר בחיים לא מלמד אותנו את המיומנות החשובה הזאת. אנחנו מסתכלים בהערצה על חתולים – בעיקר בתמונות וסרטונים באינטרנט, כי הרי אין לנו זמן לשבת ולהתבונן בהם בטבע או בחצר – וקצת מקנאים בהם, אבל באותו זמן גם צוחקים עליהם. כי לנו יש עבודה, וטיולים על המשפחה, ואינטרנט, וילדים שצריך ללמד אותם להפסיק לחלום ולהתחיל לתפוס יתרון במירוץ החיים.

ורק מדי פעם, בעיקר בחורף, אני נזכר שבבסיס אני עצלן. לא עצלן כמו חתול, או כמו החיה שקרויה "עצלן" – הם מוציאה שם רע לבטלנים, כי הם באמת לא עושים כלום – אלא עצלן אמיתי. כזה שכותב את כל התוכניות שלו על פתקים, כזה שאוהב לייצר תוכן ומשמעות. עצלן יצירתי, עצלן שמספיק לעשות המון דברים, בתנאי שהם לא חשובים לאף-אחד חוץ מאשר לעצמי, ושאין בהם שום תועלת מלבד טיפוח שמורת הטבע הזאת, של הילד שהייתי. וזה נחמד, לכמה דקות. אפילו אם הקור והחריצות קצת מפריעים.

וואו, הגיע הזמן להתעורר. כתבתי לעצמי די הרבה עכשיו, יחסית לעצלן שאני.

יום חמישי, 19 בדצמבר 2013

ההיפך מלצאת מהשיגרה


השבוע אני מסיים עבודה על פרויקט ארוך ומתיש. פרויקט שנמשך כבר כמה חודשים, שבהם – שלא כהרגלי – לא עבדתי מהבית, לא הייתי חופשי לבחור את השעות ואת מוסיקת הרקע, ולפעמים אפילו נאלצתי לוותר על הקפה של הבוקר, ולהסתפק בקריאת עיתון דרך הסמארטפון, בלי ללכלך את הידיים.

הבטחתי לעצמי לפחות שבוע של חופש כשהפרויקט הזה יגיע לסיומו. רק שיש לי כל-כך הרבה תוכניות שדחיתי לשבוע הזה, שכנראה לא אוכל באמת לנוח בו. אבל בסוף זה יקרה. יש בי אמונה וכמיהה, ואני לא אשקוט עד שאהיה רגוע. אם לא לשבוע, אז לפחות ליום אחד. מיד אחרי שאסיים לריב עם כל חברות התקשורת והביטוח, לקרוא את כל העיתונים של הבוקר, לעשות סדר בבית ובקבצים שהתפזרו סביבי, ואולי גם קצת לישון.

ואז אחזור לשיגרה שלי. כלומר, כשאצליח סוף-סוף לנסח אותה ולהחליט מהי. כי בין כל המשימות והקבצים קצת איבדתי אותה, ולא במובן הפשוט שלא היה לי זמן אליה, אלא במובן העמוק והנוזלי של החיים שמאלצים אותך להתרגל כל הזמן לסדרי-יום וסדרי-עולם חדשים. במובן של ההתרגשות לקראת דייט ראשון כדי להכיר אותה, ולדעת מי היא בכלל.

ובינתיים אני מנסה להאחז בתחליף הזול והמשלה של ההרגלים והטקסים הקטנים. מקפיד לשכוח בכל יום להאכיל את הדגים ולהשקות את האדניות, מסמן הודעות דוא"ל חשובות בדגלונים קטנים שלאט לאט הופכים דהויים ומרוטים, ונאחז באדיקות בקפה של שישי בבוקר, גם כשמאיימים על זה עניינים אחרים כמו יום-ההולדת הגדול של אמא, פסטיבל החודש-לדת של הילדה, חיידק סטרפטוקוקוס אכזר, או סופת רעמים וברד.
אבל הקפה חזק מהכל, כי הרי קפה – תפקידו לא לעורר, אלא להרגיע. להגיד לך בקולו הכהה והעמוק שיש עוד משהו שנשאר קבוע בחיים האלה. משהו שגרתי. משהו שאני זה שקובע ומחליט שיהיה.

אנשים מוזרים לפעמים – הם שונאים את השיגרה. הם רואים בה אויב שצריך להביס. הם רואים בה אש שמאיימת לשרוף את שדות האושר שלהם, להציף אותם בבדידות ובעצב של חיוכים מזוייפים.
ורק אני כנראה מתעקש להחזיק בדעות לא שגרתיות. להאחז בשיגרה, או בכמיהה אליה, כמו שמחזיקים את מוט האוהל בסופה. ואני מנסה להסביר לעצמי את זה, רק כדי להיות בטוח שלא מדובר באיזה שגעון זמני, או שסתם נמאס לי מהשיגרה הזמנית המחליפה, או שמשעמם לי כי אין יותר עיתונים לקרוא.
ואין לי תשובה טובה. כי לפעמים שיגרה בונה, ולפעמים שיגרה הורסת. ובכל מקרה, אין זמן לחשוב על הדברים האלה. במיוחד כשצריך לשמור זמן לקפה ביום שישי, להמשך סיבוב ההופעות של יום-ההולדת ביום שבת, ולתכנון הקפדני של השבוע הבא – שיהיה כמובן הכי לא שגרתי שאפשר.

כי בסופו של דבר, אחרי שנים של נסיונות ואכזבות, אתה מבין שאין כזה דבר "שיגרה", בדיוק כמו שאין "אושר". שני אלה הם בני-זוג שיושבים בדייט ראשון אינסופי ונצחי, מנסים להכיר את עצמם. והם לא מבינים ששניהם – גם השיגרה וגם האושר – הם רק אוספים של רגעים קטנים שמתקבצים בכוח תחת מטריה אחת.
הרי מהו האושר אם לא איזה סיפור יפה שאתה מספר לעצמך לפני השינה, ורובו לא באמת קיים, ואתה רק מנסה לבנות אותו ולהיבנות ממנו?
ומהי השיגרה אם לא הנסיון המתמיד להרגיש שאתה רגוע ובטוח, הנסיון האינסופי ליישר את הקרקע של שדות החיים, כדי שאפשר יהיה באמת לאהוב את הרגעים הקטנים האלה שבהם פתאום מתגלה משהו חדש ולא מוכר?
נניח, איזו חגיגת יום-הולדת, מילה מפתיעה של הילדה, הגשמה של חלום ישן. משהו שמעלה פתאום חיוך חדש, שאפשר לתפור לתוך הסיפור החמקמק והרופף שנקרא "אושר".

יום חמישי, 12 בדצמבר 2013

טאבלט לכל ילד


הוא צבעוני, קטן, חמוד, קצת איטי – אבל גם לא יקר. הוא טאבלט קצת מנוון, מותאם במיוחד לילדים – כלומר עם תכונות שמיועדות לעצבן ולאכזב ילדים, בניגוד לתכונות המעצבנות והמאכזבות שאנחנו מכירים מהטאבלטים שלנו.
ובכל זאת, קניתי אותו במתנה לילדה שלי ליום ההולדת.
וזה לא קרה בלי התלבטות ובלי מאבק פנימי, שלמען האמת עדיין נמשך – כי כמו הטאבלט, גם אני קצת איטי, אם לא בהחלטות שלי, אז בעיבוד שלהן.

הרי הטאבלט הזה הוא רק סמל, אני אומר לעצמי. וההחלטה לצייד את הילדה שלי בו, גם היא סמל. היא סמל לכל הסיבות שאנחנו ממציאים בדיעבד לדברים שאנחנו עושים, והיא סמל לזה שאנחנו אלופים גדולים בלהכין את הילדים רק למלחמות של העולם העתידי שלנו, כלומר רק לעבר שלנו, ולא לעתיד שלהם.
אנחנו אלופים בנוסטלגיה. בלהתרפק על כמה פעם הכל היה יותר פשוט ולכן כמובן יותר טוב. אלופים בלספר איך פעם היינו משחקים "מדרכות" ברחוב, בלי שיהיה לנו טלפון סלולרי מאמא ואבא, ואיך פעם היה רק ערוץ אחד, וצעצוע אחד, והגלידה היתה בשחור-לבן, והיינו מאושרים כי ידענו שניזכר בזה בערגה.

כן, פעם העולם היה פשוט יותר. מה שגורם לנו לפעמים לשכוח שכל זה לא רלוונטי – כי היום הוא כבר לא כזה. הימים ההם, שאפילו לא היתה לנו ספרת ביקורת בתעודת הזהות, התחלפו בימים אחרים, שבהם קשה לנו אפילו למצוא כתובת דוא"ל פנויה לזהות הדיגיטלית שלנו – זאת שבעזרתה אפשר למצוא דיל יותר טוב לטאבלט שאנחנו רוצים לקנות.

כשהאחיינים שלי היו בני שנתיים – כמו הילדה שלי היום – ראיתי איך עבורם אין "טלויזיה" ו-"שלט רחוק". עבורם היה מכשיר אחד, שחלקו ניצב מולם, וחלקו האחר מונח בכף-ידם. וההבדל הזה כל-כך עמוק ומשמעותי, שעד היום אני לא באמת מבין אותו עד הסוף. אנחנו הדור שלעולם לא ידבר באופן טבעי בשפת הטכנולוגיה, גם אם אנחנו מנסים להתפרנס מזה. אנחנו הדור שצריך את הדור הבא, כדי שיתרגם לנו וישאיר אותנו נפעמים, ועדיין לא מבינים עד הסוף.

והילדה הזאת – היא ממילא רואה איך בערב אנחנו יושבים ומנסים ללהטט בצורה מסורבלת בין המחשב הנייד לסמארטפון, מנסים להאחז לעוד כמה רגעים ביתרון הזמני שיש לנו עליה, בדיוק כשזה לא מתאים. איך אנחנו בולמים ומאיצים בפתאומיות גמלונית על אוטוסטרדת המידע, לא יודעים באיזו רשת חברתית כדאי לבחור כדי לשתף את התמונה החדשה שלה, לא יודעים מתי, ועדיין מתעצבנים כשאנחנו יושבים מול מישהו והעיניים שלו שקועות עמוק בסמארטפון.

את המחשב הראשון שלי קנו לי בגיל 14 בערך. אינטרנט לא היה אז, אבל זה לא מנע ממני לשבור את הגב בשעות של ישיבה לילית מולו, על כיסא עץ פשוט ולא נוח – כי כאלה היו הכסאות פעם – בנסיון לגרום לו לעשות את מה שאני רוצה שיעשה.
והטאבלט הזה, הוא מותאם לילדים – יש בו אפשרות להגביל את שעות הפעולה, ולעקוב אחרי סטטיסטיקות השימוש, ואני אומר לעצמי שאולי זה חלק מחינוך שיותר מתאים לעידן הדיגיטלי הזה – איך לדעת מתי וכמה, איך לדעת לאזן, איך לדעת ללהטט בצורה לא מסורבלת בעולם הזה שמוקף בטכנולוגיה. ואני אומר לעצמי שאולי הטאבלט הזה הוא רק הדרך לדעת שטאבלט הוא לא הכל. הוא עוד אפשרות אחת בין כל שאר האפשרויות. הוא לא מחליף את הספרים וכלי הנגינה, הוא לא הורג את העיתונות המודפסת, והוא לא יצור שטני ופאטאליסטי כמו שהדור שלנו נוטה להתיחס אליו, אלא מתווסף בהרמוניה לכל הדברים האחרים, בדרכים שאנחנו לא יכולים לתפוס. כי אנחנו הדור שלא יודע לנהוג. אנחנו הדור של או-או. הדור של השחור-לבן.

והוא הרי גם לא אידאלי. הוא איטי, ומעצבן לפעמים, ולא תמיד עושה את מה שרוצים ממנו. אבל מהם החיים אם לא מאבק מתמיד במגבלות שמטילה הסביבה, ומהם החיים הדיגיטליים שלנו אם לא הנסיון להוציא בכל פעם טיפה יותר ממה שהטכנולוגיה מאפשרת לנו. אפשר לראות גם את זה כסוג של חינוך, אני אומר לעצמי. הכנה לחיים עצמם, אולי.

ואולי, רק אולי, אני באמת טועה כאן בגדול. הרי הכי קל ליפול למלכודת הזאת של הרציונליזציה וההסברים הגדולים בדיעבד, כי קשה להודות שאולי כל התיאוריה הזאת שגויה באופן איום ונורא. אבל מצד שני, עוד יותר קשה להודות שלי אין באמת כלים לדעת את זה. אני לא מכיר באמת את העתיד. זאת הפעם הראשונה שלי איתו, ואני רק מנסה להילחם במגבלות של הסביבה. אבל אני אומר לעצמי, שהרי ככה זה בכל דבר שאנחנו עושים בגידול הילדים שלנו. והטאבלט הזה הוא רק סמל. הוא סמל לפחד הזה לטעות איתם, לעשות את הדבר הלא נכון. או סמל לפחד אחר: שנלמד אותם הכל באופן מושלם, אבל רק על החיים שהיו לנו.



בעקבות טור זה, התראיינתי לתוכנית "לא סותם ת'פה" עם אראל סג"ל ועמיחי אתאלי בגלי ישראל. להאזנה לראיון לחצו כאן.


יום חמישי, 5 בדצמבר 2013

איכשהו גיבור

בכל יום של שבוע החג שחלף הילדה חזרה מהגן עם שיר חדש, חנוכיה חדשה, וחיקוי חדש של הגננת שמזהירה שאסור לגעת באש. אבל עכשיו זה עדיין משחק ילדים. עוד מעט היא תגדל, ואז היא תתחיל ללמוד גם על האתוס האמיתי של חנוכה – נצחון המעטים על הרבים כנגד כל הסיכויים, סיפורי הגבורה, וזה שעדיין אסור בשום אופן לגעת בנרות. זה באמת מסוכן.

כי זה הרי תמיד האתוס שמלווה את חיינו. מיהודה המקבי עם האש בהרי ירושלים, ועד למאיר הר-ציון עם סכין בין השיניים ומבט מפרק הרים בעיניים. וזה נהדר, עד שאני מבין שכשאני עומד מולה אני פתאום זה שהיא נושאת אליו מבט קטן ומלא תקווה, ואני בעיניה הגיבור שצריך להגיד לה לא לפחד מהכלב שהיא מלטפת בדרך חזרה מהגן. אני, שבעצמי נרתע קצת מליקוקי כלבים. אני, זה שאין לו אומץ אפילו לסיים להעלות על הכתב את כל סיפורי הגבורה האמיתיים של סבא שלו ביערות אירופה כשהנאצים חוגגים מסביב. אני, שבגילי כבר אין לי כוח להיות גיבור.

אבל האתוס הזה תמיד נשאר, תמיד מאתגר, ותמיד מפריע לשלמות הנפשית. כשהייתי בצבא נפצעתי בפעילות מבצעית. כולם תמיד רוצים לשמוע את הסיפור הזה, וזה הכי קל לעוות את ההיסטוריה ואת הביוגרפיה הפרטית, ולהפוך את זה לסיפור הגבורה שזה לא. אבל אני מפחד לשקר, אז אני מספר תמיד דווקא את הסיפור על השודד ההוא באמסטרדם, שבאיומי סכין נטל ממני כמה גרושים, ואני בתגובה שברתי לו את הידיים וזרקתי אותו לאחת התעלות הציוריות שם. רק שגם זה קרה רק בדמיוני הציורי, ואפילו שם זה החזיק מעמד רק עד שפגשתי את הבחורה ההיא בפריז, שציירה לי דמיונות חדשים.

לכל אחד יש איזה סיפור גבורה אישי שהוא אוהב לספר. אבל איכשהו, סיפורי הגבורה שלי תמיד קשורים דווקא בזה שהצלחתי להתאפק, במקום להיות חכם על חלשים או לפצות בצעקות על בעיות באגו ובבטחון העצמי. כי בסופו של דבר גם אני רוצה להרגיש גיבור, וגם אני יודע לעוות את הביוגרפיה שלי בהתאם, ולהציג את האיפוק והזהירות שלי כגבורה.
אבל עבור אנשים כמוני, בניית ביוגרפיה היא עבודה קשה. צריך להתמיד במשהו, ולא מספיק רק סיפור גבורה אחד שינציח אותך. מצד שני, גם גיבורים אמיתיים עלולים ליפול. הרי בסוף לא רק שלא זוכרים מי היה הסגן של בר-כוכבא, אלא אפילו את בר-כוכבא עצמו זוכרים דרך איזה משפט אחד בודד שמתאר אותו, או לפעמים אפילו רק כרחוב הזה שבו חונים כשנוסעים לדיזנגוף סנטר.

הבעיה היא שאי-אפשר לברוח מזה. אנשים אוהבים את התחרות, וגם ההתעלמות ממנה היא סוג של תחרות. אנשים אוהבים לחשוב שמתחת לבגדים הרגילים שלהם הם בעצם משהו אחר, והסכנה היא שבסוף הם גם משתכנעים בזה, אפילו אם זה כרוך בלגעת באש, או בללבוש תחתונים מעל מכנסי טייץ. וזה מוזר, בגלל שיוצא שאנחנו מרגישים הכי שלמים עם עצמנו דווקא ברגעים שאנחנו יוצרים לעצמנו את הדמות שאף פעם לא נהיה. והשאלה הזאת, מי אני בעצם, לא נרגעת עם השנים. היא רק מקבלת ניסוח קצת שונה, כשבגילי המתקדם ובמעמדי הלא-קיים אני כבר מתחיל לחשוב מה ישאר ממני בעיני האחרים. איזה משפט אחד בודד יוכל לתאר אותי. איזה גיבור ישאר ממני בעיני הילדה הזאת, אם יש לי רק חוסר נסיון בתעוזה, ורק עיטורי פחד מרגע האמת.

ואני לוקח אותה שוב לגן בבוקר – בוקר נדיר בשגרתיות שלו, בין חנוכה, לאמא-שבת שלה, וליום-ההולדת שלה. כי החוכמה היא להיות גיבור ומיוחד גם בימים רגילים כאלה. ואני מושיב אותה על הכתפיים שלי, ומתעלם בגבורה מכאבי הגב ההולכים ומצטברים, וחוזר הביתה להמשיך לחלום, ולכתוב לה עוד פרק במה שאשאיר לה אחרי, כדי שהיא תדע שלא סתם הייתי כל מה שהיא תחשוב בלי שום הצדקה שהייתי, אלא שהייתי כזה בגללה – בגלל שהיא היתה הסיבה שהעזתי לעשות דברים.