אנוני מי אני

לפני כמה שנים – על מי אני עובד, זה היה לפני הרבה שנים – אמרתי לחבר טוב ש-80% ממה שהוא קורא באינטרנט זה אני, בשמות בדויים. זה לא היה רחוק מהמציאות. האינטרנט הישראלי היה אז כל כך צחיח, שאפילו טיפוס כמוני הצליח לבלוט בו. באתרים אישיים, בבלוגים, במאמרי אורח בכל מיני פורטלים. ואם אפילו טיפוס כמוני הצליח, קל וחומר שכל שאר הטיפוסים והזהויות שהמצאתי ואימצתי לעצמי הצליחו. אחרי הכל, הם היו הרבה יותר מעניינים ממני עצמי.

כי לא היה מדובר רק בשמות בדויים. הו, לא. שמות בדויים זה קל. אני אמנם עצלן גדול, אבל כשאני עושה משהו זה עד הסוף. כתבתי בזהויות בדויות, שהיו דמויות של ממש – עם אופי, דעות מוצקות, אורח חיים שלם, וביוגרפיה מלאה.

אז הדמויות כתבו את עצמן באינטרנט, והכל היה נראה נפלא. עד שגיליתי שזה מאוד קשה. אבל הקושי לא היה בכתיבה, וגם לא בלחיות את הדמויות בראש – היה לי מספיק זמן לחיות עבור כמה אנשים, הרי לא היו לי ילדים אז. הקושי האמיתי נבע מזה שמאוד אהבתי את מה שהדמויות האלו כתבו, ומאוד רציתי להתגאות בזה. רק שלא יכולתי, כי איך אפשר להתגאות במשהו שאינו שלך?

מסתבר שבזמן שחשבתי שאני מאבד שליטה על כל הזהויות האלו, איבדתי את עצמי. הדמויות כתבו דברים שאני בחיים לא הייתי מעז לכתוב, האירו צדדים שאין לאדם אחד מספיק אור כדי להגיע אליהם, אבל כולן יחד שאלו אותי את אותו הדבר: "אוקיי, ומה יש לך עצמך להגיד?"

ובתזמון כמעט מושלם, או שככה לפחות היה מתאים לאחת הדמויות האלו לספר, קראתי אז ראיון עם זאב רווח, והוא אמר שם משהו כמו "אני בעצם ביישן ופחדן. הכי קל לי להסתתר מאחורי דמות ומסיכה".
וזאב רווח, זאת יש לדעת, מאוד נחשב בעיני. כי בזמן שכולם זוכרים לו רק את "חגיגה בסנוקר" – וזה במקרה הטוב, כי בדרך כלל זוכרים משם רק תמונה אחת שלו – אני זוכר הרבה יותר טוב את האמרגן החולמני והנמרץ 'שטרקמן' שהוא היה ב"שבלול", והיה כמובן שונה לגמרי מכל הצ'רלים והחצים.
אה כן, והוא גם עשה כמה תפקידים רציניים ונחשבים בתיאטרון, אבל אני לא אוהב תיאטרון.

נחזור אלי. כלומר, בערך אלי.

בשלב הזה היה כבר לא פשוט לצאת לחופשי. זה לא כמו סדרות טלויזיה שבהן מחסלים דמויות בסוף העונה – הרי אצלי לא היו ריבים על ענייני משכורת. התרגלתי כבר לברוח לאחת מהזהויות הרבות שלי (אם אפשר לקרוא להן "שלי") בכל פעם שרציתי לכתוב משהו. התרגלתי שיש מי שעושה את העבודה עבורי, ויש לו (או לה) כבר נוכחות אמיתית והערכה וכבוד מצד כולם. אבל פתאום גם אני רציתי.

זה לא פשוט לכתוב, או ליצור, וזה עוד פחות פשוט לגרום לאנשים להקשיב או לקרוא. אבל זה עוד כלום לעומת הקושי לכתוב את עצמך. להרוג את כל הדמויות שנאבקות בתוך הראש, ולכתוב באמת בשמך. תשאלו כל אחד שכותב טוקבק אנונימי באיזה אתר חדשות – אם הוא היה חייב לעמוד מאחורי המילים שלו, הוא היה הרבה פחות אחד שיודע.

מצד שני, בשלב מסויים הגיע גם פייסבוק, והראה לכולם שאין להם במה להתבייש – גם אם בעצם יש להם הרבה במה להתבייש. הרי המהפכה האמיתית של פייסבוק היתה חיסול כל הכינויים והמסיכות של אותו אחד שיודע, מהממת20, וכל החברים הדמיוניים שלהם. אנשים יכתבו תחת השם האמיתי? עם תמונה? זה הרי הטירוף בהתגלמותו! פיצול זהויות זה המצב הנפשי הנורמלי!

וביחד עם ההשלמה, והשכנוע העצמי בשקר הזה שלכתוב בשמי המלא זה החופש האמיתי, השלמתי עם זה שהדברים שכתבו הדמויות ההן אבודים כבר. את חלקם אפשר עדיין למצוא, שביבים ופירורים מהם הצלחתי לחטוף לעצמי – עם לא מעט רגשות אשם על כך שאני גונב את הקרדיט, גם אם זה מזהות שהמצאתי בעצמי – אבל הרוב הגדול נשאר כזכרונות שרק אני יודע את האמת מאחוריהם.

ולפעמים, הפיתוי לחזור לשם גדול. זה כמו גמילה מהתמכרות מזיקה. ההתמודדות היא כמעט יום-יומית. אבל הבחירה היא בסופו של דבר פשוטה, והיא לא קשורה ליצירתיות וגם לא לאומץ, לכנות או לחופש: הבחירה היא בין להשאיר אחריך משהו, גם אם הוא קטן, לבין לקחת איתך את הסודות הכי גדולים והכי יפים אל הקבר.

זהירות, ספוילרים

יש אהבות ישנות שכשאתה חוזר אליהן אחרי שנים אתה מוצף געגוע והתרגשות לקראת הפגישה המחודשת.
צפיה בטלויזיה היא לא – אבל ממש לא – אחת מהן.

כשאתה חוזר לצפות בטלויזיה, אפילו לרגע, אפילו פתאום במקרה, אחרי כמה שנים, אתה רואה פתאום את כל התפרים הגסים. את כל הפרובוקציות המתוסרטות, ואת כל העשרים וחמש תמונות מלאכותיות בשניה. והן מלאכותיות גם כשזה ברזולוציית היי דפינישן. גם כשזה "ריאליטי". גם כשזה "חדשות".

תקציר הפרקים הקודמים: למדתי אנגלית בעיקר דרך הטלויזיה הלימודית בבית כשהייתי חולה; עשיתי תואר בקולנוע וטלויזיה באוניברסיטה; עשיתי סרט קצר מיתולוגי על האיש שכותב תקצירי טלנובלות עבור מדריך הטלויזיה בעיתון, ומתאהב בדמות משם; הייתי מכור לסדרות עד כדי סכנה להתקף לב, אפילו כשמדובר בקומדיות נטולות מתח; הייתי נרדם בכל לילה עם סרטי תעודה וסתם מרדפי חיות בספארי של "נשיונל ג'אוגרפיק; שילמתי מאות שקלים בחודש כדי לצפות בכבלים שמתוחים בגסות ובכיעור לאורך קיר הסלון; חיברתי מחשב מדיה משוכלל למסך הענק בסלון.
ואז התנתקתי מכל זה.

ממילא לאף אחד כבר אין סבלנות לחכות שבוע לפרק הבא, או אפילו יכולת להתאפק ולא לדלג על כמה דקות בסרטון של כמה שניות ביו-טיוב. ממילא בפייסבוק הורסים לך את המתח ומגלים לך את כל ההפתעות שמיטב התסריטאים עמלו עליהן בקפדנות שנים. וממילא כל התסריטאים הטובים באמת כבר עברו לכתוב אג'נדות קיצוניות ומזעזעות של תוכניות אירוח, או ריבים עמוסי יצרים בסצנות מאולתרות היטב של תוכניות ריאליטי.

וכשאתה חוזר לצפות בטלויזיה, אפילו לרגע, אפילו פתאום במקרה, אתה רואה איך מאחורי כל חופש ביטוי שמשודר על המסך עומד אינטרס של מישהו. ואיך לפני כל אחד מהצופים שבולע את כל זה מהמסך שלו, עומד אותו מישהו, ומחזיק מול המסך הזה מסיכה שתפקידה להסתיר את האינטרס הזה.

אבל אחרי שאתה נמנע מטלוויזיה למשך זמן מסויים, וסופג את כל זה רק דרך התיווך של הרשתות החברתיות, אתה מבין שחלק מהותי מהעניין הוא לשבת ולהתעצבן על הרדידות של ערוץ 2 בערב שבת, כאילו זאת גזירת גורל, או להבדיל, מצווה מדאורייתא, לצפות בכלל בערוץ 2 בערב שבת. כאילו לטלויזיה יש רק כפתור הפעלה, ולא כפתור כיבוי.

ואתה מבין שאי-אפשר באמת להתנתק מכל זה, כי גם אם הטלויזיה היא מכשיר שיושב בסלון ומעלה אבק, וגם אם כפתור ההפעלה שלה כבר התקלקל (כמו אצלי), כל העסק כבר עבר לאינטרנט. כבר לא צריך אנטנה, כבלים מכוערים ויקרים, או אפילו מסך. למען השם – כבר לא צריך אפילו הטמעת וידאו באתרי צפיה ישירה. כולם ממילא מספרים ברשת החברתית, בתמצות הכי חסכוני, מי מת בפרק הבא של הסדרה ומי נשאר בפרק הבא של הריאליטי, ומי פרש, כמוני, מהמירוץ הזה של ההמתנה לפרק הבא.

ולכן זה בכלל לא משנה. כי גם אם אתה נמנע מטלוויזיה למשך זמן מסויים, וגם אם לא אכפת לך כבר איזה אינטרס מפתיע שעומד מאחורי השידור יתגלה בפרק הבא – גם אז תמיד יהיו סביבך כל מיני ספוילרים כאלה שיהרסו לך את זה.

מסעותי בין מסעות

כשאני לא מצליח להרדם, ומחשבות יוצאות ונכנסות, אני יושב על המיטה שלי, ויוצא למסעים, ולפעמים גם מסעות.
המסעות האלה הם זכרונות של אירועים ומקומות שבהם הייתי, קצת מעורבבים ומבולבלים – לפעמים אפילו בכוונה תחילה. הם עטופים בחיבורים שמאפשרות רק מילים של שעת לילה מאוחרת, אל שורשים משורגים של יהדות, ישראליות, ופתלתלות רגשית, והם מרכיבים כולם מסע אחד ארוך, שעדיין לא הסתיים.
ואז אני עושה את הדבר הבלתי סביר אבל המתבקש, ומעלה את כל זה על הכתב.

סדרת הסיפורים הקצרים "מסעותי בין אנשים" התחילה להכתב, כמו הרבה דברים, במקרה. פתאום, כקורא של הדברים שאני כותב, שמתי לב מה קרה שם. שמתי לב שהסיפורים האלה הם שילוב של זכרונות, נופים, לקחים, ורבדים של משמעויות סמליות ושל רמזים לפיסות מציאות והיסטוריה. שמתי לב שכל סיפור מציג פגישה עם מקום ועם אדם, אבל בעצם עם מקום רגשי ונפשי ועם מארג של אנשים ואירועים.

גם הניסוח של כל סיפור הוא עבורי מסע. יש בו תהליך של חקירה, איסוף של רמזים והקשרים, ואז תפירה של כל אלה דרך בחירה קפדנית של מילים ודימויים, לתוך סיפור הזכרון והלקח שלו. זה תהליך לימוד מסוג שאף-פעם לא היה לי, למרות שתמיד הייתי אדם שמעדיף לבנות לעצמו את מסגרות הלימוד, ואז כמובן לפרוץ ולשבור אותן.

ובסוף יש גם את הכתיבה. ואני עובר בין מקומות שבהם אני חושב שאוכל לשבת ולהתרכז, מחפש את הנקודה המדוייקת שבה הסיפור יכול להוביל ולהוליך אותי. וזה תמיד קצת מוזר לי, כי בין כל הזכרונות והמילים, אני לא זוכר את אבא שלי אף פעם צועד חצי שעה הלוך ושוב בחדר וכוסס ציפורניים בנסיון למצוא את המילה היותר מדויקת, או את הכותרת היותר נכונה.
מאיפה זה הגיע?

אולי מהצורך להתבודד, אולי מהצורך להשאיר משהו אחרי, אולי מהצורך לא רק לכתוב – אלא גם לקרוא את עצמי. וזה נחמד, וזה לא מפריע לאף-אחד, עד שאני הולך עוד צעד אחד קדימה, ומשתף את הדברים בציבור.

בהתחלה זה היה בפייסבוק, כי הכל קורה בפייסבוק. פתחתי שם אלבום של תמונות ומסעות. וליתר בטחון, הוספתי עותקים של הסיפורים גם באוסף הגדל והולך שבאתר שלי – אוסף שכבר הבשיל מתוך אותו צורך עלום לספר בשר-ודף.

אבל לפני כחודש החלטתי ליצור אתר מיוחד לסדרת הסיפורים הזאת. כי כשאני מרגיש שהמילים שלי בודדות, אני תמיד מניח שזה בגלל שהן מחפשות בית, ואתרי אינטרנט – בניגוד לבתים אמיתיים – הרבה יותר קל לבנות.
וגם קבעתי לעצמי זמן יעד לשתף את האתר, כי בלי זמנים ויעדים אין משמעות למסע. ושיתפתי את זה כ"אירוע", בפייסבוק – למרות שזה לא ממש אירוע, אבל בפייסבוק הכל קורה.

אז זמן היעד הגיע, ואיתו גם האתר שמאפשר לקרוא את הסיפורים גם לפי הסדר (למרות שאין לסדרה הזאת באמת סדר, ולמרות שהיא גם עדיין לא הסתיימה), וגם, כפי שמתבקש, כחוויית מסע – דרך הסימונים של מקומו של כל סיפור על מפה דינמית. מנפלאות עולם התכנות הפתוח של היום.

אבל אחרי הכל, ובסוף היום, כשאני יושב על המיטה, ומחשבות יוצאות ונכנסות, חלק מההנאה שלי במסע הזה, הוא האפשרות לפענח מחדש את כל הרבדים והמשמעויות של כל צעד.

מה שהביא אותי לצעד הכי אידיוטי, אבל אני רוצה להאמין שהוא פרקטי, במסע המסעות הזה: לקחתי לעצמי כמה שעות הפסקה, כדי לכתוב בקצרה קצת פרשנויות ספרותיות והסברי הקשרים (ידועים יותר כ"רפרנסים" בלעז) לכל הסיפורים. כן, לכתוב בעצמי מסמך סודי של כל הסודות שמסתתרים מראש בסיפורים שאני עצמי כתבתי. זה הצד האידיוטי שבדבר. הצד הפרקטי הוא לראות את הפרשנויות האלו עוד בזמן שאני חי.
כי אחר-כך, כשמסע הימים שלי ימשיך, ומשא השנים שלי יכביד, אני לא בטוח שתהיה לי הזדמנות להבחין אם מישהו אחר עשה את זה.

סלים ורשת

עוד לפני שהספקתי להכניס את כרטיס האשראי פלטינום בחזרה לארנק, החשבונית כבר חיכתה לי בתיבת הדואר-האלקטרוני. זאת הרגשה נפלאה שגובלת ממש באקסטזה. קצת בגלל הקטע הזה של לקנות משהו חדש שמשדרג את החיים עד לבלי הכר, אבל אם להיות הגון, אז בעיקר בגלל שאחרת הייתי שוכח מה קניתי בכלל.

העולם באמת השתנה בקצב שרק פס-רחב יכול לאפשר. כבר אין צורך להתעייף משיטוט בין חנויות בחיפוש אחרי המוצר שאתה רוצה לקנות, או בהמתנה מייגעת בקניון לאשתך שתחליט מה היא בעצם מחפשת. כמה קליקים ברשת – ומיד נפרש בפניך מגוון עצום של כל תוצרת סין לדורותיה, בין אם מדובר בתחפושת של משה רבנו לפורים, או בסמארטפון נוצץ ומשוכלל, שבעזרתו אפשר לגלוש ברשת הזאת גם במהלך העדלאידע, ולהמשיך לרכוש מוצרים גם משם.

אני זוכר את התמימות הכמעט אידיוטית שהיתה לי בתחילת ימי האינטרנט, כשכל מה שהיה שם אלה אתרים אישיים בנוסח "הנה אני והנה החתול שלי", וכמה אתרים מסחריים, שהיו רק העתק זול של עלוני פרסום כעורים – ואסור לשכוח שבימים ההם גם הדפוס לא היה משהו. מי היה מאמין שבתוך זמן כל-כך קצר כל זה יתפתח לזירות פרסום ומסחר מטורפות כאלו, ולרשתות חברתיות כובשות עולם, שבהם אנשים מציגים לאחרים את עצמם, את החתול שלהם, ואת הדבר האחרון והמדהים שהם קנו.

אלה אפילו כבר לא הימים שבהם היינו מרגישים ממש בקצה הקידמה אם מצאנו איזו מכירה פומבית מדהימה באיזה פורטל ישראלי שהקים יזם זריז וחד חושים, או הימים שבהם גילינו שכל המכירות הפומביות האלו הן קומבינה, וגם השקענו את הזמן היקר שלנו בטירחה שכרוכה בלהתלונן על זה.

היום, הכלכלה הגלובלית הזאת, כלומר הסינית, מאפשרת לנו לקנות בקלות ובנוחות את כל מה שחסר לנו כדי לשדרג את החיים שלנו, כלומר את כל הדברים המיותרים שימלאו את הבית שלנו ויעזרו לו לספק הרגשה קצת פחות מנוכרת וריקה. כי אם כבר החברים שלנו הם רק אוסף של פרצופים ממוזערים ברשת, אז לפחות שהבגדים והגאדג'טים שלנו יהיו אמיתיים, ושיהיה להם מטען USB – אפילו שכבר יש לנו מאתיים כאלה – ושהמשלוח יהיה חינם, כי בכל זאת, פראיירים אנחנו לא.

וזה זול. כל-כך זול, שאנחנו מסכימים לוותר אפילו על אחד התענוגות היקרים ביותר שלנו – לגעת ולמשש במבט חושני את המוצרים לפני שאנחנו משליכים אותם בחזרה לחנות תוך סינון "פחחח... יקר מדי", או לטרוח ולמדוד את הבגדים שאנחנו מתכוונים ללבוש לחתונה. לא נורא, אם זה לא ישב טוב, מקסימום נעשה מזה וילון, או מפת שולחן, או עטיפה למתנה. והמשלוח חינם.

והאשליה היתה יכולה להיות מושלמת, אם רק לא היינו נזרקים אחרי כמה שבועות של המתנה דרוכה בחזרה אל המציאות הלא-וירטואלית שלנו. כי בסוף כל חשבונית שמחכה לנו בדוא"ל, יושבת איזו פקידה מותשת באיזה סניף מתקלף ומאובק של הדואר בשכונה. ואנחנו נאלצים לכתת רגליים ולסור לשם עם הפתק הוורוד שאנחנו אוחזים ביד רועדת, ולהמתין עשרים מספרים בתור, כשמתוכם שבעה לא הגיעו בכלל, ושבעה אחרים הגיעו אחרינו אבל נדחפים לפנינו, כי הם קנו את התור באיזו קומבינה של מכירה פומבית מפוקפקת.
לא נורא. אני מתנחם בזה שהם בטח פראיירים שקנו באתר הלא נכון, ובמקום משלוח חינם הם שילמו על המשלוח מחיר יותר גבוה מאשר על המוצר עצמו. פרימיטיביים.

וככה אני חוזר הביתה, עמוס בחבילות עטופות ברישול, שבתוכן דברים שיתבררו כלא בדיוק מתאימים לצרכים שלי או למה שהוצג בתמונה המוגדלת באתר הסיני, אבל היו מספיק זולים כדי לטשטש את האכזבה הזאת. ואני מבטיח לעצמי שזאת הפעם האחרונה, כי באמת הגיע הזמן להשקיע את הכסף שלי בדברים יותר חשובים ממטען USB של איזו חולצה, ומתכנן כבר איך אני משתף ברשת החברתית את התמונה של טקס גזירת כרטיס האשראי שלי – הטקס שיביא לסוף מעגל הכשפים האיום הזה. מצד שני, אני יודע שזה לא באמת יעזור, כי מרוב קניות ברשת אני כבר זוכר את המספר של הכרטיס שלי בעל-פה. כולל שלוש הספרות הסודיות שמודפסות בגב שלו.

ולא נעים להודות, אבל בסופו של דבר, הסוד של שלוש הספרות האלו הוא משהו שאף אתר לא יכול למכור לך, ואף עטיפה מרושלת לא תוכל להסתיר ממך. זאת ההבנה הפשוטה שכל הטכנולוגיה הזאת לא שינתה שום דבר בעצם. כי העולם כולו תמיד התחלק, ותמיד גם יתחלק, לשני סוגים של אנשים: המוכרים והקונים. אלה שיודעים לזהות לאן מתקדמת האנושות, ולעשות מזה כסף, או לפחות לעשות קומבינה שמביאה כסף, ולעומתם אלה שמרגישים את הקידמה פועמת בדמם, חושבים שהם עוקפים את כל שאר הפרימיטיביים בסיבוב, ולא מבינים שהסיבוב הוא בעצם עליהם – שהם המפרנס העיקרי של העולם החדיש והמתקדם הזה שלהם.
ואני, לצערי, שייך לסוג השני של האנשים.
יש לי אפילו בדואר-האלקטרוני אישור רשמי שמעיד על זה.

מגירת הזכוכית

לא הרבה יודעים, אבל האינטרנט מלא בחומרי קריאה. לא מזמן קראתי, שבהערכה זהירה מאוד, בכל דקה מתפרסמות באינטרנט עשרות מיליוני מילים. זה מספר אדיר. עשרות מיליונים. בכל דקה. ובכל דקה שאחריה אפילו קצת יותר. וזה עוד רק החומר המיותר והלא-מעניין.

אז החלטתי שגם אני רוצה לכתוב באינטרנט הזה. ובגלל שאני גם מתקשה בניסוחים חדים ומובנים, וגם שונא מסגרות והגבלות בזמן, בחרתי את המודל ההגיוני היחיד שהתאים לי – לפרסם בדיוק אחת לשבוע, בכל יום חמישי, כמו שעון – שלא לומר נודניק של שעון – כמה מאות מילים שאמורות להתחבר למשהו הגיוני.

בני-אדם אוהבים סיפורים – ובעיקר אוהבים לספר אותם. כל דבר יכול להיות סיפור מעניין, וכל נושא יכול להיות ראוי לכתיבה. למרות שכשקוראים משהו ומבינים פתאום שהנושא שלו הוא הכתיבה עצמה, עולה החשד שלאותו כותב פשוט לא היה זמן למצוא נושא יותר מעניין ויותר ראוי. וזה כנראה נכון. אז הנה גם תורי הגיע, והנה הכתיבה שלי על הכתיבה שלי.

אני משתדל לכתוב כל השבוע. להתחיל ביום ראשון, לחפש נושא, לחשוב, לשרבט, להתלבט, לחתוך, לערוך, להזיז, לשייף את הקצוות, להבריש, להבריק, ולהחליק בנעימות ליום חמישי עם הרגשה פלאית שהכל קרה מעצמו. אבל אני מוכן גם להתפשר, כמו שקורה עכשיו, על כתיבה פחות או יותר מתוך שינה, אחרי שכל השבוע לא מצאתי לעצמי לא זמן ולא נושא פחות בנאלי מ"כתיבה".
הבעיה שלי עם הכתיבה היא שאמנם תמיד אהבתי לכתוב, אבל אהבתי קצת פחות לתת לאנשים לקרוא את זה. לכן שמחתי מאוד כשגיליתי לפני הרבה שנים שאפשר "לכתוב למגירה". המגירה שלי ספגה ממני בסלחנות סיפורים, תסריטים, מכתבים, פתקים, ואפילו – תסלחו לי – שירים. וכשהמגירה ההיא התמלאה, עשיתי את הצעד המתבקש והטבעי: התחלתי לכתוב למגירות אחרות. כי מי שמכור לפיסול במילים יודע שאין למשחק הזה גבולות, והראש גם הוא גבול שאפשר, ולכן צריך, לצאת ממנו. חבל שאין לי אומץ לפרסם ולחשוף דברים שכתבתי בעבר תחת זהויות בדויות ופרועות. דברים יפים. דברים שאני מאוד אוהב. אבל נגזר דינם למות יום אחד עם הראש שלי.

ונראה שההבנה הזאת, שהראש שלי ימות יום אחד, היא בעצם הסיבה שהתחלתי לכתוב דווקא את עצמי, ודווקא למגירה השקופה של האינטרנט.

כי יש המון סיבות לכתוב: אנשים מחפשים תהילה, כסף, אהדה, ועוד דברים שלא נעים להודות בהם. אי-אפשר לזלזל בזה, אבל אי-אפשר גם לכתוב באמת, בלי להבין שאתה כותב בשביל דברים אחרים לגמרי: אתה כותב כדי להכיר את עצמך, כדי להזכיר לעצמך, וכדי להשאיר את עצמך – לאחרים, ולעצמך.
והכתיבה הזאת היא לא רגע אחד, ולא קלה ומשומנת כמו שאני רוצה שהקריאה שלה תהיה. הכתיבה היא כל יום, וכל היום, והיא חציבה בסלע. ובלילה, כשהמוח כבר מתנדנד בין חלום לערות, נכתבות לי לפעמים פסקאות שלמות ומרהיבות בראש, ואני יודע שבבוקר הכל ישכח, וזה נשמע מתסכל, אבל איכשהו זה חלק מהכיף.

האירוניה הגדולה היא שדווקא היום, כשיש כל-כך הרבה מקומות שכל מטרתם היא לאפשר לאנשים לבטא את עצמם באופן חופשי, בזמן שמישהו אחר מנסה לעשות מהמקומות האלה "אקזיט", דועכת ההערכה והסבלנות לקרוא דברים. המילים הפכו למוצר זול, במקרים המעטים שהוא לא חינמי.
אבל למי שכותב במשך כל השבוע, או לחלופין – כמו עכשיו – מוצא את עצמו מוותר על שינה כי "אוי ואבוי כבר יום רביעי בלילה", זה לא חשוב בכלל. כי רק מי שכותב באופן קבוע מכיר את הריקנות הזאת בראש אחרי שמסיימים לערוך את הפיסקה האחרונה – הריקנות הזאת שהיא הסם הטוב ביותר בעולם.

וביום חמישי מתפרסמות המילים שלי, במקום שהוא רק שלי, ואני לוקח הפסקה לפני שאני קורא אותן בעצמי, ומחכה לפעם הבאה, עם התקווה שאצליח לכתוב משהו קצת יותר מעניין וראוי מ"הכתיבה".

הפסקת אינטרנט

אם אתם קוראים את זה אז הכל כבר בסדר.


אומרים שיום של הפסקת חשמל או מים הוא יום שבו אתה יכול להתחבר לטבע, להבין כמה אתה שבוי של הטכנולוגיה המודרנית, ולגלות כמה אתה קטן כשאתה לבד מול הכוחות החזקים של העולם - דהיינו ספקי התשתיות במדינה.

פעם נתקעתי על איזה הר בצפון הארץ בלי מצבר באמצע הלילה. אמנם בהתחלה לא הרגשתי, כי היתה מישהי שהסיחה את תשומת לבי באופן די מוצלח, אבל כשגם היא רצתה לחזור זה כבר לא היה רומנטי. ההר - כבודו שישאר מונח במקומו, הלילה והרומנטיקה לא צריכים אותי בשביל להיות שם, והרגשתי לבד מול הכוחות החזקים של העולם - דהיינו האישה ההיא שרוצה כבר לישון בנוחות בבית.

אבל הטכנולוגיה התעדכנה והשתכללה מאז. בימינו כבר אין הפסקות חשמל ומים. העולם צעד קדימה, ואני צעדתי קדימה איתו. לכן מאוד שמחתי לגלות היום שאני חלק מתקלה אזורית של בזק, להלן: הפסקת אינטרנט (אה כן, וגם הפסקת טלפון, אבל הו גיבז אה סליולר פאק).

פתאום יכולתי להתפנות לדברים החשובים באמת, לעשות לביתי כמו שאמר אהוד ברק לפני שהחליט שאנחנו מתגעגעים לימים שהוא ניסה לעשות גם לבתים שלנו. זה באמת היה שינוי מרענן, הרגשתי שאני מספיק לעשות את כל מה שתמיד רציתי והאינטרנט המשוקץ והארור הפריע לי. אז הלכתי להשקות את האדנית ולשטוף כלים.

שוב התישבתי מול המחשב, ושוב הוא התנצל שאין לו אינטרנט. היות ובאופן מפתיע גיליתי שכבר אכלתי ארוחת צהריים, החלטתי להרוג שתי ציפורים במכה אחת, וללכת לעבוד קצת בבית הקפה ההוא עם המלצרית החמודה והאינטרנט חינם. כשנכנסתי למכונית גיליתי שמה שאני באמת רוצה זה להרוג את שתי הציפורים שמילאו לי את החלון הקדמי בהפרשות, כאילו שאנחנו חיים בעידן המערות בלי בתי שימוש ובלי אינטרנט.

המלצרית המתוקה נזפה בי שאני לא מגוון את ההזמנה שלי, שזה בתרגום לעברית "יא קמצן תפסיק להזמין רק קפה כל יום, כי גם טיפ של שלושים אחוז על קפה לא יקנה לי יותר מקוקיה חדשה לשיער". חייכתי ואמרתי לה "בפעם הבאה", שזה בתרגום לעברית "בפעם הבאה תבואי אלי לקפה ואני אראה לך מה זה טעם מגוון. עכשיו תביאי את האספרסו והאינטרנט כבר".

הגלות הקרה שנכפתה עלי לא הצליחה לערער את שמחתי לנוכח ההודעה המלבבת "נמצאה רשת אלחוטית". כל הודעות הדוא"ל שהכנתי מבעוד מועד השתחררו בבת אחת אל אוויר העולם, כמו חוויית בטן תחתונה של ציפור אחרי שהיא מוצאת חלון קדמי מבריק ומצוחצח של מכונית. הסתערתי על ענייני העבודה, אבל בכל זאת הרגשתי שעדיין משהו חסר לי. אלא שלא היה לי זמן לחשוב על זה, כי עוד שעתיים תיגמר הסוללה ואז שוב אני על אותו הר בצפון, ואפילו בלי אף אחת שתמצא בזה משהו רומנטי. גם למלצרית בינתיים נהיה קצת קר והיא עברה להגיש ארוחות יותר מלאות, מזינות, ובעלות פוטנציאל גבוה לטיפ, בחלק הפנימי של בית הקפה, והשאירה אותי עם מלצר מנומס אך גברי מדי לטעמי, שפינק אותי בתה עם נענע על חשבוני.

נחמד האינטרנט הזה. אפשר להתכתב עם חברים שנמצאים חמש דקות נסיעה ממך, לעבוד במקומות שאתה אמור להרגע ולנוח בהם, ולמצוא תמונות של מכוניות שלעולם לא יהיו לך. ובכל זאת, משהו היה חסר לי, אבל לא היה לי זמן להתעכב על זה, כי הייתי עסוק בלחפש בגוגל תשובה לאיזה נושא טכני שקשור לעבודה, למרות שאפשר לפתור אותו בכמה צעקות בריאות מול האנשים הנכונים. אחרי שהבנתי שכבר דחיתי למחר את כל מה שיכולתי, התפניתי להתחיל להתגעגע הביתה - למקום הפרטי שלי, שם אני יכול להיות עם המלצרית הזאת גם אם היא לא רוצה. ואז הבנתי מה היה חסר לי כל הזמן, כלומר חוץ מהאינטרנט בבית והאפשרות לראות משהו דרך החלון הקדמי של המכונית.

פורנו.

אני תמיד אומר שאני לא צריך אינטרנט בשביל סקס. זה בגלל שיש לי מספיק מאגרים ששמרתי כבר בדיסק המקומי לשעות משבר שכאלו. אבל יש גבול לפומביות שלי (והגבול אפילו עובר הרבה יותר קרוב ממה שמקובל), ולכן ריסנתי את האצבעות הרועדות שלי. חבר טוב שלי ראה את מצוקתי, וכמו כל חבר טוב - תאמינו לי שפירגון כזה מוצאים רק בין גברים - הקפיד לשלוח לי לינקים של פורנו מדהים שאני חייב לראות. שלחתי לו בתמורה, כמו כל חבר טוב ומפרגן, תמונות של מכוניות שבחיים לא יהיו לו, וחזרתי הביתה. שם אין אף אחד שרואה מה אני עושה, אבל מצד שני אין לי מה לעשות, כי אני חלק מתקלה אזורית ואין לי אינטרנט.