‏הצגת רשומות עם תוויות וידוי. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות וידוי. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 2 באוקטובר 2014

חשבון נפש, בבקשה!

הבעיה הגדולה של החגים היא שהם יותר מדי מרוכזים וצפופים זה עם זה, כמו איזה שבת אחים גם יחד. ומעבר לעניין שבירת השיגרה של העבודה, גן-הילדים, והתזונה היומיומית, נוצר גם קושי מסויים להפריד בין מילות סיכום השנה מהשבוע שעבר, לגמגומי חשבון הנפש של השבוע הזה.

וכמו שאירועי השנה לא באמת מסתכמים או מסתיימים ביום אחד, ולא נחים גם בימי מנוחה, כך גם הסיכום הכללי מהסוג הזה נראה כמשימה שמתאימה רק לאיזה אולטרה-עורך-ספרים-כל-יכול שבשמיים, ולא לבני אנוש. אנחנו, הצרכנים הקטנים וקשי היום, מעדיפים הרי תמיד את הפריסה לתשלומים, גם אם בסופו של דבר זה עולה לנו בריבית או סתם בבריאות.

אבל גם אם בוחרים לענות את נפשנו רק פעם בשנה – כי הרי אי-אפשר להספיק לעשות את זה עם כל הריאליטי, והאוכל, והריאליטי של האוכל של כל השנה – איכשהו תמיד הדברים האלה תוקפים אותי בכל לילה כשאני הולך לישון. כל יום שלא התחרטתי בו על משהו הוא יום לא שלם מבחינתי, גם כי אני אדם כזה שנוטה להתחרט ולהתעכב על דברים, וגם בגלל שכל הזמן באמת יש לי טעויות מעצבנות.

כך או כך, עבור אנשים כמוני כל דבר שקורה הוא סוג של מבחן. כל אדם ששואל שאלה, כל מכונית שנדחפת לנתיב שלי, כל כעס קטן שמקמט את הלב. זאת כנראה השריטה הקטנה שלי, ואני משתדל ללמוד לשאת אותה בהכנעה – הרי אף אחד לא מושלם.

כי הנה הספוילר, לכל התוהים והשואלים לכל אורך הדורות: יצר האדם הוא אכן רע מנעוריו. אחרת לא היו שורדות כל הדתות שמנסות לרסן אותו, או סדנאות האימון האישי, או הנסיונות הנצחיים להראות שגם בחילוניות החופשית כביכול, יש עקרונות מוסר וצדק.
הרי אם רק היו מאפשרים לנו, היינו טורפים זה את זה. וזה לא שלא ניסינו לאורך הדורות. גם בלי מלחמות ושואות, ההיסטוריה מלאה מנהגים איומים שפעם היו סטנדרט חברתי, שלא לומר סטטוס חברתי, ושהיום רק כבלים בלתי-נראים של המוסר או החוק – הזול מביניהם – מרסנים אותנו מהם.
וכשאני אומר "היסטוריה", אני מתכוון גם לדברי ימי הזמן הזה עצמו.

והאמת היא שקצת חבל שאין עיסוק מספיק בזה, גם לקראת יום הכיפורים. קצת חבל שאלה שמנהיגים את השיח הציבורי – האמנים, אנשי התקשורת, וכהני הדת – בורחים תמיד לפתרונות הקלים יותר, של חשבון הנפש הלאומי הגדול, או של הפוליטי הקטן, או של המלחמה ההיא – הו, המלחמה ההיא.

אבל הרוע הוא בכל מקום. הוא להסתכל על מישהי ברחוב וללעוג לה בלב. הוא להאיץ קצת עם המכונית כדי שהאידיוט ברחוב הצדדי לא יידחף לפנינו. הוא לזלזל בעילגות הקלה של מישהו שכתב את דעתו בפייסבוק, במקום להודות שאני כן מבין למה הוא התכוון, או שהוא חלילה גם קצת צודק. הוא לקנא. הוא לא לפרגן. הוא לדרוש יותר מדי. הוא להשליך על מישהו חלש את הכעס שלי על מישהו חזק יותר. והוא להתנשא על-פני הרוע של האחר, ולנצל את ההכאה על חטא של מישהו אחר.
אז כמו תמיד, וכמו בכל יום, גם במבט של סיכום שנה כמעט בכל סעיף של תפילת הוידוי אני יכול למצוא את עצמי. אבל אני משתדל לא לחטוא בהתנצלות.

כי להתנצל זה החטא הגדול מכולם. זה רק נראה קשה, אבל זה שוב הפתרון הקל. להתנצל זה לברוח מהאשמה, כדי לקבל את האישור הפנימי לעשות את אותו הדבר שוב – כי הרי התנצלתי. להתנצל זה מעשה של החוצה במקום דיון של פנימה.

אז כמו שכתבתי בשבוע שעבר, הסתיו הוא התקופה הכי מבלבלת לערוך בה סיכומים, ולכן אנשים בורחים לרשימות והמצעדים, ובסוף הבלתי נמנע – גם לחשבונות הנפש הלא אישיים – הפוליטיים, הרכילותיים, או סתם המאשימים את האחר.
וכמו שכתבתי בשבוע שעבר, כוס הכוונות הטובות אף-פעם לא מלאה, ותמיד יש בה עוד מקום. ועכשיו רק צריך להחליט לא למלא אותה בהתנצלויות והצטדקויות.
אבל זה גם בדיוק האתגר הגדול. אחרת זה יהיה קל מדי. ולכן גם אני בתקופה הזאת קצת יותר סלחן למנהגים שקשורים בכוח לתאריכים ולתקופות השנה.

יום חמישי, 27 בספטמבר 2012

על הוידוי


(נכתב בערב יום הכיפורים, ה'תשע"ג, פורסם במוצאו)



אמא שלי מספרת, שכשהיתה ילדה היא זוכרת איך בכל שנה, בעשרת ימי-תשובה, היו עוברים ברחוב וקוראים לאבא שלה לפנות בוקר. כמעט מתוך חלום, היא היתה שומעת את הקריאות "סליחות, ראובן, סליחות!", ובהמשך גם את קולות התפילה מבעד לקיר שהפריד בין הבית שלהם לבית הכנסת.
לא זכיתי להכיר את סבא שלי – סבא ראובן שעל-שמו קראו לי – אבל הסיפורים האלה של אמא שלי מהדהדים בראש שלי בכל שנה, כאילו הם קוראים לי. "סליחות, ראובן, סליחות!".

אני מתייחס ברצינות ליום-הכיפורים, כי מצד אחד אין לי את היכולת לוותר על החשיבה "איפה טעיתי", ומצד שני אין לי את היכולת לחשוב כך כל הזמן. לחשוב "איפה אני הייתי לא בסדר" זה משהו שמנוגד לטבע האנושי. היצר ההישרדותי דואג שנשאל רק איפה האחר טועה. תמיד לא מבינים אותי, ואני אף פעם לא שוגה בדברי. תמיד מתנגדים לי, ואף פעם לא אני צריך לשנות את הדרך. כן, וידוי תמידי הוא משתק ולא מאפשר לחיות, לדבר וליצור – אבל אני לא יכול גם לומר שצדיק אני ולא חטאתי. חטאתי.

כל-כך קל לחטוא, וכל-כך קשה להודות בכך ולהתנצל. כל-כך קל לברוח מהרגשת האשמה, וכל-כך קל להתייהר. אנחנו מתמקדים בכמה היינו טובים רק כי זה נוח לנו, אבל החטאים הכי גדולים שלנו הם דווקא אלה הקטנים, שחומקים מתחת למכ"ם. לפעמים מספיקה העוויית פנים, לפעמים מספיק מבט קטן, לפעמים אפילו מחשבה. לפעמים תיוג רגעי ושטחי של אנשים, לפעמים הסיפור שאני ממציא כשאני רואה אותם, יותר כדי לומר משהו על עצמי מאשר עליהם – להשתמש באמפתיה קרה כלפיהם, רק כדי לאהוב את עצמי באמצעותם.

והנה גם עכשיו, בכתיבת שורות אלו, האצבעות מחליקות בנוחות ל"אנחנו", במקום ל"אני". לכללי, במקום לפרטי. יש ערך לכללי, אבל רק אם אני מעז ללמוד ממנו על עצמי. לא כתירוץ וכבריחה, כששוב איזה "הם" הם הבעיה שסוחפת גם אותי.

בקריאה זהירה ואיטית – ולא כמו שנהוג בבית-הכנסת – אפשר למצוא את כל החטאים הקטנים, המוכחשים והמודחקים האלה בוידוי הקטן ובוידוי הגדול. הוידוי הזה של יום-הכיפורים הוא אחד הטקסטים הכי קשים לקריאה. לא בגלל המילים, אלא בגלל המשמעות הפרטית והאישית שלהם. בגלל שהוידוי יכול להציף עבורנו את כל מה שאנחנו יודעים להדחיק ולהסתיר מעצמנו כל השנה. לכן קריאת הוידוי צריכה להיות איטית ומסורבלת. לא כנגד השעון, ולא כנגד הקהל. אחרת היא עוד בריחה. כשאני קורא, אני חושב על כך סעיף ומנסה להיזכר ולהחיות אותו בתמונות.

הגבול בין זלזול לקנאה הוא דק, בדיוק כמו הגבול בין אמפתיה להתנשאות. הגבול הזה הוא הענווה, ההודאה, ההכרה והמודעות העצמית. אבל הוידוי הוא רק השלב הראשון בתהליך. בלי ההכרה והמודעות אי-אפשר להשתפר, אבל ההכרה והמודעות כשלעצמן רק משרתות את החטא. כי כשכל-כך קשה לנו להודות בטעות, ההודאה הופכת כבר לשירות של אותו אגו שטעה. בכל וידוי וצחצוח עצמי מסתתר גם מניע אישי ואגואיסטי. להגיד "הנה, אני יותר טוב", כאילו זאת המטרה - להגיד ולהרגיש, במקום המטרה האמיתית - להיות.

זאת המלחמה התמידית בין הגורל הפרטי הזה, לשרוד דרך המחשבה שאנחנו יותר טובים מהאחר, לבין הייעוד הכללי ההוא, לשאוף למעלות מוסריות וחברתיות גבוהות יותר. זה המלכוד האינסופי שדיברו עליו החכמים. והוא יכול לייאש, אבל גם גילוי מדעי שחושף חידות חדשות יכול לייאש, והנה – הוא רק מדרבן אותנו להמשיך לחפש את התשובות המלאות והכנות.