הבעיה הגדולה של החגים היא שהם יותר מדי מרוכזים וצפופים זה עם זה, כמו איזה שבת אחים גם יחד. ומעבר לעניין שבירת השיגרה של העבודה, גן-הילדים, והתזונה היומיומית, נוצר גם קושי מסויים להפריד בין מילות סיכום השנה מהשבוע שעבר, לגמגומי חשבון הנפש של השבוע הזה.
וכמו שאירועי השנה לא באמת מסתכמים או מסתיימים ביום אחד, ולא נחים גם בימי מנוחה, כך גם הסיכום הכללי מהסוג הזה נראה כמשימה שמתאימה רק לאיזה אולטרה-עורך-ספרים-כל-יכול שבשמיים, ולא לבני אנוש. אנחנו, הצרכנים הקטנים וקשי היום, מעדיפים הרי תמיד את הפריסה לתשלומים, גם אם בסופו של דבר זה עולה לנו בריבית או סתם בבריאות.
אבל גם אם בוחרים לענות את נפשנו רק פעם בשנה – כי הרי אי-אפשר להספיק לעשות את זה עם כל הריאליטי, והאוכל, והריאליטי של האוכל של כל השנה – איכשהו תמיד הדברים האלה תוקפים אותי בכל לילה כשאני הולך לישון. כל יום שלא התחרטתי בו על משהו הוא יום לא שלם מבחינתי, גם כי אני אדם כזה שנוטה להתחרט ולהתעכב על דברים, וגם בגלל שכל הזמן באמת יש לי טעויות מעצבנות.
כך או כך, עבור אנשים כמוני כל דבר שקורה הוא סוג של מבחן. כל אדם ששואל שאלה, כל מכונית שנדחפת לנתיב שלי, כל כעס קטן שמקמט את הלב. זאת כנראה השריטה הקטנה שלי, ואני משתדל ללמוד לשאת אותה בהכנעה – הרי אף אחד לא מושלם.
כי הנה הספוילר, לכל התוהים והשואלים לכל אורך הדורות: יצר האדם הוא אכן רע מנעוריו. אחרת לא היו שורדות כל הדתות שמנסות לרסן אותו, או סדנאות האימון האישי, או הנסיונות הנצחיים להראות שגם בחילוניות החופשית כביכול, יש עקרונות מוסר וצדק.
הרי אם רק היו מאפשרים לנו, היינו טורפים זה את זה. וזה לא שלא ניסינו לאורך הדורות. גם בלי מלחמות ושואות, ההיסטוריה מלאה מנהגים איומים שפעם היו סטנדרט חברתי, שלא לומר סטטוס חברתי, ושהיום רק כבלים בלתי-נראים של המוסר או החוק – הזול מביניהם – מרסנים אותנו מהם.
וכשאני אומר "היסטוריה", אני מתכוון גם לדברי ימי הזמן הזה עצמו.
והאמת היא שקצת חבל שאין עיסוק מספיק בזה, גם לקראת יום הכיפורים. קצת חבל שאלה שמנהיגים את השיח הציבורי – האמנים, אנשי התקשורת, וכהני הדת – בורחים תמיד לפתרונות הקלים יותר, של חשבון הנפש הלאומי הגדול, או של הפוליטי הקטן, או של המלחמה ההיא – הו, המלחמה ההיא.
אבל הרוע הוא בכל מקום. הוא להסתכל על מישהי ברחוב וללעוג לה בלב. הוא להאיץ קצת עם המכונית כדי שהאידיוט ברחוב הצדדי לא יידחף לפנינו. הוא לזלזל בעילגות הקלה של מישהו שכתב את דעתו בפייסבוק, במקום להודות שאני כן מבין למה הוא התכוון, או שהוא חלילה גם קצת צודק. הוא לקנא. הוא לא לפרגן. הוא לדרוש יותר מדי. הוא להשליך על מישהו חלש את הכעס שלי על מישהו חזק יותר. והוא להתנשא על-פני הרוע של האחר, ולנצל את ההכאה על חטא של מישהו אחר.
אז כמו תמיד, וכמו בכל יום, גם במבט של סיכום שנה כמעט בכל סעיף של תפילת הוידוי אני יכול למצוא את עצמי. אבל אני משתדל לא לחטוא בהתנצלות.
כי להתנצל זה החטא הגדול מכולם. זה רק נראה קשה, אבל זה שוב הפתרון הקל. להתנצל זה לברוח מהאשמה, כדי לקבל את האישור הפנימי לעשות את אותו הדבר שוב – כי הרי התנצלתי. להתנצל זה מעשה של החוצה במקום דיון של פנימה.
אז כמו שכתבתי בשבוע שעבר, הסתיו הוא התקופה הכי מבלבלת לערוך בה סיכומים, ולכן אנשים בורחים לרשימות והמצעדים, ובסוף הבלתי נמנע – גם לחשבונות הנפש הלא אישיים – הפוליטיים, הרכילותיים, או סתם המאשימים את האחר.
וכמו שכתבתי בשבוע שעבר, כוס הכוונות הטובות אף-פעם לא מלאה, ותמיד יש בה עוד מקום. ועכשיו רק צריך להחליט לא למלא אותה בהתנצלויות והצטדקויות.
אבל זה גם בדיוק האתגר הגדול. אחרת זה יהיה קל מדי. ולכן גם אני בתקופה הזאת קצת יותר סלחן למנהגים שקשורים בכוח לתאריכים ולתקופות השנה.
וכמו שאירועי השנה לא באמת מסתכמים או מסתיימים ביום אחד, ולא נחים גם בימי מנוחה, כך גם הסיכום הכללי מהסוג הזה נראה כמשימה שמתאימה רק לאיזה אולטרה-עורך-ספרים-כל-יכול שבשמיים, ולא לבני אנוש. אנחנו, הצרכנים הקטנים וקשי היום, מעדיפים הרי תמיד את הפריסה לתשלומים, גם אם בסופו של דבר זה עולה לנו בריבית או סתם בבריאות.
אבל גם אם בוחרים לענות את נפשנו רק פעם בשנה – כי הרי אי-אפשר להספיק לעשות את זה עם כל הריאליטי, והאוכל, והריאליטי של האוכל של כל השנה – איכשהו תמיד הדברים האלה תוקפים אותי בכל לילה כשאני הולך לישון. כל יום שלא התחרטתי בו על משהו הוא יום לא שלם מבחינתי, גם כי אני אדם כזה שנוטה להתחרט ולהתעכב על דברים, וגם בגלל שכל הזמן באמת יש לי טעויות מעצבנות.
כך או כך, עבור אנשים כמוני כל דבר שקורה הוא סוג של מבחן. כל אדם ששואל שאלה, כל מכונית שנדחפת לנתיב שלי, כל כעס קטן שמקמט את הלב. זאת כנראה השריטה הקטנה שלי, ואני משתדל ללמוד לשאת אותה בהכנעה – הרי אף אחד לא מושלם.
הרי אם רק היו מאפשרים לנו, היינו טורפים זה את זה. וזה לא שלא ניסינו לאורך הדורות. גם בלי מלחמות ושואות, ההיסטוריה מלאה מנהגים איומים שפעם היו סטנדרט חברתי, שלא לומר סטטוס חברתי, ושהיום רק כבלים בלתי-נראים של המוסר או החוק – הזול מביניהם – מרסנים אותנו מהם.
וכשאני אומר "היסטוריה", אני מתכוון גם לדברי ימי הזמן הזה עצמו.
והאמת היא שקצת חבל שאין עיסוק מספיק בזה, גם לקראת יום הכיפורים. קצת חבל שאלה שמנהיגים את השיח הציבורי – האמנים, אנשי התקשורת, וכהני הדת – בורחים תמיד לפתרונות הקלים יותר, של חשבון הנפש הלאומי הגדול, או של הפוליטי הקטן, או של המלחמה ההיא – הו, המלחמה ההיא.
אבל הרוע הוא בכל מקום. הוא להסתכל על מישהי ברחוב וללעוג לה בלב. הוא להאיץ קצת עם המכונית כדי שהאידיוט ברחוב הצדדי לא יידחף לפנינו. הוא לזלזל בעילגות הקלה של מישהו שכתב את דעתו בפייסבוק, במקום להודות שאני כן מבין למה הוא התכוון, או שהוא חלילה גם קצת צודק. הוא לקנא. הוא לא לפרגן. הוא לדרוש יותר מדי. הוא להשליך על מישהו חלש את הכעס שלי על מישהו חזק יותר. והוא להתנשא על-פני הרוע של האחר, ולנצל את ההכאה על חטא של מישהו אחר.
אז כמו תמיד, וכמו בכל יום, גם במבט של סיכום שנה כמעט בכל סעיף של תפילת הוידוי אני יכול למצוא את עצמי. אבל אני משתדל לא לחטוא בהתנצלות.
כי להתנצל זה החטא הגדול מכולם. זה רק נראה קשה, אבל זה שוב הפתרון הקל. להתנצל זה לברוח מהאשמה, כדי לקבל את האישור הפנימי לעשות את אותו הדבר שוב – כי הרי התנצלתי. להתנצל זה מעשה של החוצה במקום דיון של פנימה.
וכמו שכתבתי בשבוע שעבר, כוס הכוונות הטובות אף-פעם לא מלאה, ותמיד יש בה עוד מקום. ועכשיו רק צריך להחליט לא למלא אותה בהתנצלויות והצטדקויות.
אבל זה גם בדיוק האתגר הגדול. אחרת זה יהיה קל מדי. ולכן גם אני בתקופה הזאת קצת יותר סלחן למנהגים שקשורים בכוח לתאריכים ולתקופות השנה.
