בדיוק כשחזרנו מחגיגת יום ההולדת והתישבנו יחד עם הילדה בתוך ערימת המתנות שהופ-טרללה גדלה בשנה, צלצל הטלפון. כלומר, הוא השמיע צלצול קצר ועדין, כי גדלנו והתפתחנו והטלפון שלנו כבר לא משמש לשיחות אלא רק להודעות והתראות קצרות.
וההתראה הקטנה שהפריעה לציפורניים הקטנות שלנו להינעץ באריזות הנייר של המתנות ולקרוע אותן, סיפרה משהו על הטבות מפליגות שאושרו בדיוק היום, בלי קשר ליום ההולדת או לבחירות הקרובות, בוועדת הכספים. משהו שמטרתו להיטיב עם האזרחים, או לפחות עם אלה שמגיע להם לחגוג.
מקץ כמה דקות של דיון מעמיק ושל התלהבות מעושה, המסקנה שהגענו אליה בהצבעה פה-אחד היא שמדובר בערימה של משחקי ילדים ססגוניים ומסנוורים, שמחייבים אותנו כאזרחים שוחרי זכויות ואושר למלא גם את חלקנו בטקס הקבוע, ואפילו אם זה כרוך בבזבוז של יום חופשה ובהמון התלבטויות מול כל מה שמוצע לנו, להשקיע את הזמן הזה ולבחור. כלומר, לבזבז את הזמן בקניון ולבחור בחנות במה אנחנו מחליפים את כל מה שקיבלנו ושיש לנו כבר בבית.
הבעיה עם מתנות יום הולדת היא שהן נולדות כולן ביום אחד – רק ביום ההולדת. לא מספיק שצריך לשבור את הראש בנסיון לענות בבת אחת לכל אלה שגם טורחים לשאול מה היינו רוצים לקבל, צריך גם להתמודד עם הכמות הבלתי-נתפסת הזאת של דברים חדשים שהם תערובת של כל מה שלא ידענו לבקש עם כל מה שלא ידענו שאנחנו צריכים.
מצד שני, בדיוק כמו שקורה תמיד במשטר דמוקרטי, גם האידאולוגיה המתחרה היא לא משהו. הרי אני תמיד אוהב להפתיע את הילדה סתם ככה ביום עבודה רגיל עם איזה צעצוע קטן זול ומתפרק, או כל מיני הטבות אחרות שמתפוגגות עם מחאת המילקי הבאה, וחושב שזה מגניב ונחמד לתת מתנה בלי סיבה אמיתית. אבל אז אני נזכר שבעצם יש לזה סיבה אמיתית, ולרוב היא אותה הסיבה בדיוק: כדי שהיא תאהב אותי. כדי שהיא תבחר בי, ותבחר בי שוב, להיות אבא שלה.
ככל שאנחנו משתדלים להקיף את הילדים במעגל של שפע, כך אנחנו הופכים שבויים במעגל הרשע הזה. מתרגלים לכל הפתעה מבריקה, ומרגילים את האזרחים הקטנים לכל הפלסטיקים הזולים והנוצצים. ועל הדרך גם לזה ששום דבר בעצם לא מספיק, ושכל דבר נמאס ונזרק מהר מדי, ושהמרחב הציבורי, הסלון שלנו, שפעם היה נראה כמו שקראו לו אצל ההורים שלנו – חדר משפחה – נראה כמו מחסן של כל ההבטחות וההטבות הנטושות של כלכלת הבחירות ההורית היומיומית הזאת.
וגם כשמסתיימות כל החגיגות של ימי ההולדת ושל הדמוקרטיה, נשארת התחושה החמוצה שזה סתם בזבוז של כסף, ושאנחנו צריכים להתבגר ולהבין כבר את אותו לקח שטמון בכל העניין – רק שאין לנו מושג מהו אותו לקח, כי היי, תראו איזה מגניב הצעצוע הוורוד והמנגן הזה עם מס מופחת והטבות רכישה.
ואנחנו לא באמת יכולים לממש את זכותנו הטבעית והדמוקרטית ולהפעיל את כוחו של פתק ההחלפה, כי הוא לא באמת נותן שום אלטרנטיבה. הרי גם את כל שאר הדברים שמציעים בחנות ניסינו ושברנו כבר בבית, וגם כל הבחירות הקודמות שלנו עדיין הביאו קואליציה סחטנית של פוליטיקאים ופקידים.
חצי שנה לפני הבחירות לכנסת התשיעית, בשנת 1977, ביקשתי מאמא ואבא שלי לקנות לי את הסביבון הענק והמנגן שראיתי בחנות. אני כנראה אכחיש, אבל מספרים שממש התעקשתי על צעצוע הפח הצבעוני הזה, ואכן גם זכיתי בו. כל-כך הרבה שנים אחרי אותו חג חנוכה, אני עדיין זוכר אותו. גם כי הוא באמת היה מתנה מיוחדת, וגם כי הוא, כמוני, שרד את כל השנים ועדיין חי – לשמחת הילדים שלי ושל אחותי, שכל צעצועי הפלסטיק שלהם כבר התפרקו ונעלמו.
אז אולי הבעיה היא לא שהחגיגות והמתנות קשורות לתאריכים וללוח השנה, ומצד שני גם לא שהן הופכות לשיגרה ומאבדות את הייחוד. אולי הבעיה היא שאנחנו מצפים ליותר מדי, כי התרגלנו עוד מימי התנ"ך לצפות לכלכלת בחירות כהלכתה, אבל אנחנו גם מספיק ציניים להבין שלכל המתנות האלו יש תוקף מאוד קצר – בעיקר כי אנחנו רוצים כל הזמן דברים חדשים, ואנחנו רוצים אותם בקצב יותר מהיר אפילו מבחירות לכנסת פעם בשנתיים, יום הולדת פעם בשנה, וסתם משהו קטן מהחנות בכל שבוע.
אנחנו פשוט מכורים לקצב המהיר מדי הזה, ששם בצל גם את החגיגה, וגם את היום יום. גם את השיגרה, וגם את הצורך לעשות גם במהלכה משהו לא שיגרתי.
בלילה, אחרי שהסתיימו כל החגיגות והמתנות, חזרנו לשיגרה, ושם, בסיפור הקבוע שלפני השינה, ניסיתי שוב לזקק לילדה שלי את הלקח שעומד מאחוריו. לא תמיד יש לקח כזה, כי לפעמים סיפור ילדים הוא לא איזה משל לחיים הבוגרים, אלא סתם בריחה של רגע לעולם חגיגי, דמיוני ושמח.
אבל אולי הפעם הלקח הזה היה שגם כשיש משל ונמשל, לא תמיד נעים לי להסביר לה אותם.
וההתראה הקטנה שהפריעה לציפורניים הקטנות שלנו להינעץ באריזות הנייר של המתנות ולקרוע אותן, סיפרה משהו על הטבות מפליגות שאושרו בדיוק היום, בלי קשר ליום ההולדת או לבחירות הקרובות, בוועדת הכספים. משהו שמטרתו להיטיב עם האזרחים, או לפחות עם אלה שמגיע להם לחגוג.
מקץ כמה דקות של דיון מעמיק ושל התלהבות מעושה, המסקנה שהגענו אליה בהצבעה פה-אחד היא שמדובר בערימה של משחקי ילדים ססגוניים ומסנוורים, שמחייבים אותנו כאזרחים שוחרי זכויות ואושר למלא גם את חלקנו בטקס הקבוע, ואפילו אם זה כרוך בבזבוז של יום חופשה ובהמון התלבטויות מול כל מה שמוצע לנו, להשקיע את הזמן הזה ולבחור. כלומר, לבזבז את הזמן בקניון ולבחור בחנות במה אנחנו מחליפים את כל מה שקיבלנו ושיש לנו כבר בבית.
הבעיה עם מתנות יום הולדת היא שהן נולדות כולן ביום אחד – רק ביום ההולדת. לא מספיק שצריך לשבור את הראש בנסיון לענות בבת אחת לכל אלה שגם טורחים לשאול מה היינו רוצים לקבל, צריך גם להתמודד עם הכמות הבלתי-נתפסת הזאת של דברים חדשים שהם תערובת של כל מה שלא ידענו לבקש עם כל מה שלא ידענו שאנחנו צריכים.
מצד שני, בדיוק כמו שקורה תמיד במשטר דמוקרטי, גם האידאולוגיה המתחרה היא לא משהו. הרי אני תמיד אוהב להפתיע את הילדה סתם ככה ביום עבודה רגיל עם איזה צעצוע קטן זול ומתפרק, או כל מיני הטבות אחרות שמתפוגגות עם מחאת המילקי הבאה, וחושב שזה מגניב ונחמד לתת מתנה בלי סיבה אמיתית. אבל אז אני נזכר שבעצם יש לזה סיבה אמיתית, ולרוב היא אותה הסיבה בדיוק: כדי שהיא תאהב אותי. כדי שהיא תבחר בי, ותבחר בי שוב, להיות אבא שלה.
וגם כשמסתיימות כל החגיגות של ימי ההולדת ושל הדמוקרטיה, נשארת התחושה החמוצה שזה סתם בזבוז של כסף, ושאנחנו צריכים להתבגר ולהבין כבר את אותו לקח שטמון בכל העניין – רק שאין לנו מושג מהו אותו לקח, כי היי, תראו איזה מגניב הצעצוע הוורוד והמנגן הזה עם מס מופחת והטבות רכישה.
ואנחנו לא באמת יכולים לממש את זכותנו הטבעית והדמוקרטית ולהפעיל את כוחו של פתק ההחלפה, כי הוא לא באמת נותן שום אלטרנטיבה. הרי גם את כל שאר הדברים שמציעים בחנות ניסינו ושברנו כבר בבית, וגם כל הבחירות הקודמות שלנו עדיין הביאו קואליציה סחטנית של פוליטיקאים ופקידים.
חצי שנה לפני הבחירות לכנסת התשיעית, בשנת 1977, ביקשתי מאמא ואבא שלי לקנות לי את הסביבון הענק והמנגן שראיתי בחנות. אני כנראה אכחיש, אבל מספרים שממש התעקשתי על צעצוע הפח הצבעוני הזה, ואכן גם זכיתי בו. כל-כך הרבה שנים אחרי אותו חג חנוכה, אני עדיין זוכר אותו. גם כי הוא באמת היה מתנה מיוחדת, וגם כי הוא, כמוני, שרד את כל השנים ועדיין חי – לשמחת הילדים שלי ושל אחותי, שכל צעצועי הפלסטיק שלהם כבר התפרקו ונעלמו.
אז אולי הבעיה היא לא שהחגיגות והמתנות קשורות לתאריכים וללוח השנה, ומצד שני גם לא שהן הופכות לשיגרה ומאבדות את הייחוד. אולי הבעיה היא שאנחנו מצפים ליותר מדי, כי התרגלנו עוד מימי התנ"ך לצפות לכלכלת בחירות כהלכתה, אבל אנחנו גם מספיק ציניים להבין שלכל המתנות האלו יש תוקף מאוד קצר – בעיקר כי אנחנו רוצים כל הזמן דברים חדשים, ואנחנו רוצים אותם בקצב יותר מהיר אפילו מבחירות לכנסת פעם בשנתיים, יום הולדת פעם בשנה, וסתם משהו קטן מהחנות בכל שבוע.
אנחנו פשוט מכורים לקצב המהיר מדי הזה, ששם בצל גם את החגיגה, וגם את היום יום. גם את השיגרה, וגם את הצורך לעשות גם במהלכה משהו לא שיגרתי.
בלילה, אחרי שהסתיימו כל החגיגות והמתנות, חזרנו לשיגרה, ושם, בסיפור הקבוע שלפני השינה, ניסיתי שוב לזקק לילדה שלי את הלקח שעומד מאחוריו. לא תמיד יש לקח כזה, כי לפעמים סיפור ילדים הוא לא איזה משל לחיים הבוגרים, אלא סתם בריחה של רגע לעולם חגיגי, דמיוני ושמח.
אבל אולי הפעם הלקח הזה היה שגם כשיש משל ונמשל, לא תמיד נעים לי להסביר לה אותם.
