דברי ימי העתיד

אחד הדברים שאני הכי שונא הוא לדבר על תוכניות עתידיות שלי. לא שאני מי יודע מה בלספר על דברים שכבר סיימתי לעשות, אבל להתגאות בדברים שעדיין לא קיימים זה באמת שיא השפל. חוץ מזה, וגרוע מזה, גיליתי שיותר מדי פעמים הדיבור על מה שאני מתכנן לעשות מחליף את העשייה עצמה, ומשתק אותה.
וזה בדיוק מה שאני עומד לעשות כאן עכשיו – לספר על משהו שאני רוצה ועומד לעשות בעתיד הקרוב. ואני משלם במודע את מחיר הסיכון הזה, והיוהרה, והשפל, והרתיעה מעצמי, ומקווה לקנות במחיר הזה משהו קטן, אבל חשוב:
את המחויבות שלי לתוכנית הזאת.

לפני שנתיים הוצאתי לאור שני ספרים שלי. לא משהו שגרם למהפכה בעולם הספרות, אבל באורח פלא, גם לא משהו שגרם לי להתחרט על המעשה. להיפך – פתאום ראיתי שזה גם אפשרי, וגם קצת טיפשי מצדי לא לעשות את זה לעולם.
ובזמן שהמגירה שלי סבלה את איסוף הסיפורים ההם, נדחקו לפינות שלה גם כל מיני התחלות של דברים אחרים. דברים שזנחתי בשלב ההתחלה או הרעיון בגלל כל מיני סיבות, דברים שחלקם אולי גם לא ראוי להמשך.

אבל התחלה אחת נזנחה לזמן רב מדי. ספר אחד, שהייתי כנראה צריך להתעקש עליו כבר מזמן, והוא הדבר הבא שאני עומד להשלים.

את דברי הימים של המשפחה שלי בתקופת השואה התחלתי בעצם לכתוב לפני הרבה זמן. וכשאני אומר "הרבה זמן" אני מתכוון להרבה שנים. כתבתי, ממש בזהירות, שני פרקים קצרים, וגם איזו הקדמה, שחלק ממנה הוא הבסיס למה שאני כותב כאן עכשיו. אבל אז הפסקתי, והיו לזה כל מיני סיבות ותירוצים.
עכשיו החלטתי לעשות את זה בכל-זאת. וגם לזה יש כל מיני סיבות ותירוצים.

בכמה הזדמנויות, אחרי שאבא שלי קרא סיפורים שכתבתי, הוא שאל אותי מדוע אני לא כותב על השואה. עניתי לו, ובצדק, שאני עדיין לא מוכן לזה. הרגשתי שכתיבה על הנושא הזה מצריכה התנסות הרבה יותר מעמיקה עם עבודת הכתיבה עצמה, וגם התפתחות אישית שעדיין לא הרגשתי שהשגתי.
אחרי כמה שנים כתבתי את הסיפור הראשון שלי שקשור לשואה. זה היה סיפור קצר מאוד, שלא עסק במאורעות של תקופת השואה עצמה באופן ישיר, אלא דרך חוויות טראומטיות של ניצולים צעירים, כנראה אחרי שהשואה הסתיימה. הסיפור הזה, כמו הרבה סיפורים, התחיל בסיטואציה קטנה ואמיתית – שאינה קשורה לשואה בכלל – ומילוי שלה בתוכן אחר.
אחרי עוד כמה שנים, כתבתי את הסיפור השני שלי על השואה. גם הפעם זה היה סיפור קצר, גם הפעם הוא התחיל בשבריר של משפט ששמעתי (ואני לא בטוח שהיה קשור לשואה), עטיפתו בסיפור דמיוני, והרחבה שלו. גם הסיפור הזה עסק בשואה "בדיעבד", למרות שכמובן היו בו תיאורים של תקופת השואה עצמה.

את הסיפורים האמיתיים על סבא הייתי שומע במקוטע לכל אורך השנים, מאבא שלי, ולא העזתי לעשות איתם כלום. שמעתי אותם בעיניים עצומות, ואז פקחתי את העיניים. הבנתי שני דברים: שזה הזמן המתאים, גם מבחינת ההתבגרות הנפשית והחווייתית שלי וגם מבחינת המשפחה כולה, ושאם אני לא אעשה את זה, זה לא יקרה.
ואז, כמובן, המשכתי לא לעשות עם זה כלום.

אני יודע בדיוק איך אני רוצה שזה יראה, ואני יודע בדיוק שאין לי מושג אם זה באמת יראה ככה בסוף. אני יודע מדוע עצרתי בעבר, ואני יודע מדוע אסור לי לעצור עכשיו. אני יודע שאולי לא אצליח בכלל, אבל אני גם יודע שהחלטתי לעשות את זה.

את הסיפור כולו החלטתי לכתוב באופן מקוטע, כי רק כך הכרתי אותו. לא חוויתי אותו באופן רציף, ובקושי חוויתי את סבא עצמו. השיחה הכי קרובה שלי איתו היתה כששנינו שתקנו, ושנים אחר כך עוד הייתי חולם עליה בלילות.
אז הסיפור הוא מקוטע, אבל גם מחובר מאוד. ואין לי דרך אחרת לכתוב זכרון כזה. אני כאן כמו ארכיאולוג שמוצא שברי חרס ויכול רק לנקות אותם הכי טוב שאפשר, ולהדביק אותם באופן הכי נכון שאני מצליח.

כי החיים הם לא סיפור ברור עם התחלה אמצע וסוף, והם גם לא אוסף של סיפורים מסודרים כאלה. החיים הם רצף אחד ארוך של שניות שמתחברות לדקות, שעות, ימים ושנים. אבל אנחנו חייבים לחתוך מהרצף הזה סיפורים ועלילות כדי להבין משהו, כדי לתת משמעות לדברים. לכן הספר שאכתוב הוא רק אוסף של סיפורים, והוא לא החיים ההם ממש. עומס המשא של הזמן אולי ילך לאיבוד בתפרים, אבל ברצף ארוך וכרונולוגי הסיפורים עצמם היו הולכים לאיבוד.
אבל אלו כבר התפלפלויות שמתאימות יותר לאחרי המעשה, ולא לתיאור התוכנית העתידית שלי. כי נכון לעכשיו, אני צריך פשוט להתחייב לכתוב את זה, ולא חשוב באיזו דרך. אחרת הכל עלול ללכת לאיבוד.

משחקי מנהלים

לנהל את הזמן שלך, כך כולם אומרים, זאת המשימה הכי מסובכת של החיים המודרניים. לפיכך התיישבתי בבית-הקפה החביב עלי בנסיון כן ואמיתי לקבל החלטה מה אני רוצה לעשות שם – להתבטל או לעבוד.
כבר חשבתי שאני מתקדם יפה עם המשימה שהצבתי לעצמי, אבל אז שמתי לב פתאום שעל השולחן שלי מונח מוסף ניהול ומנהלים שצורף לאחד העיתונים היומיים. בחרדת קודש אחזתי בו, כשריח הדפוס היוקרתי מרעיד את ידי, וחיפשתי בו תשובה. לשמחתי מצאתי בו בדיוק את מה שחיפשתי: בזבוז זמן מוחלט בדמות פרסומות וכתבות יחסי-ציבור על מנהלים מוצלחים. כי כל מנהל טוב יודע להזכיר לך ברגע הנכון במה אתה לא טוב – וביחסי-ציבור אני הרי ממש גרוע.

מה שכן, למדתי מהמוסף הזה משהו על תהפוכות ומהפכות.

מהפכות אמיתיות – כאלו שבאמת נשארות כדי לשנות את החיים שלנו – מתרחשות לאט ובשקט, בלי שום דם ואש או כותרות בעיתונים. מהפכות אמיתיות גורמות לנו להתעורר בוקר אחד ולפחד שפיספסנו משהו מאוד גדול, וכל מה שנשאר לנו זה לרוץ להתנחם באיזה בית-קפה.
ברוך הבא לעולם שאחרי המהפכה, זועק הסאבטקסט של המוסף המיוחד. הניהול השתלט על העולם.
ופתאום הכל באמת מסתדר בראש. אנחנו הרי כל הזמן "מנהלים" הכל: אנחנו לא משוחחים אלא "מנהלים שיחה". אנחנו "מנהלים מערכות יחסים", וכשזה לא עובד אנחנו "מנהלים משברים", ואם אין ברירה אנחנו "מנהלים רומן". אם לא נשים לב, נמצא את עצמנו יום אחד מתחילים גם "לנהל יחסי-מין" במקום פשוט "לקיים" אותם.

אבל המהפכה הזאת תופסת אותי לא מוכן, גם במובן הפשוט של "לא מסכים". בהיותי בן להורים בעלי מסורת של צווארון כחול, יש בי תמיד איזו בושה קטנה להיות בתפקידי ניהול – ומבוכה עוד יותר גדולה לדבר על זה. מצד שני אולי אני מתבייש כי פשוט ניהלתי לא הכי טוב. כי יש בתפקיד ניהולי איזו דרישה בלתי מתפשרת לסוג מסויים של קשיחות, וברזומה שלי יש יותר מדי אמפתיה. חוץ מהאמפתיה שאין לי למנהלים שמוקפים בהילה מעוררת הערצה של קשיחות.

ואולי הבעיה שלי היא שבעיני לנהל זה ההיפך מלעשות, למרות שכל המנהלים הבכירים מתלוננים שהם עסוקים 25 שעות ביממה – כולל בהתרברבות על זה בראיונות מעוררי השראה לעיתון וקבלת החלטות מה לעשות בבונוס השמן שקיבלו. ואולי בעצם זה לא הניהול, אלא ניהול הדיבור. כי לדבר על ניהול זה אפילו יותר גרוע מלהגיד כל הזמן שאתה "מנהל". הדבר היחיד שיותר נמוך בסולם הדרגות הזה הוא להיות "יועץ".

אבל בסופו של דבר אתה חייב למצוא לעצמך כותרת שתגדיר אותך – או שתנהל את המותג האישי שלך, תלוי איך אתה מעדיף להציג את זה. וכותרות כאלו הן תמיד אמנות הפשרה והתמצות, בתמורה לטפיחה קטנה על האגו. בכל אחד מאיתנו מסתתר איזה מנהיג פרימיטיבי עשוי ללא חת, גם כשאנחנו סתם עושים סידורים וקניות. ולכן גם כשאנחנו כועסים בטלפון, אנחנו מסכימים לחכות על הקו עשרים דקות רק כדי שמישהו בעל קול בס יציג לנו את עצמו כ-"מנהל קשרי לקוחות" – כי שיחה עם סתם זוטר הופכת גם אותנו אוטומטית לזוטרים.

העולם מלא בדוגמאות של אנשים שהצליחו לאלף את הכאוס, לגרום לעסק שלהם לשגשג, ולזכות בתהילת עולם על מדף ספרי הניהול – או לפחות להשחיל את עצמם ואת התמונה שלהם למוסף בעיתון יומי. וזה הרי בדיוק העניין – בבסיס אנחנו יצורים רודפי כיבוש ושליטה, ואנחנו מנסים כל הזמן רק למצוא את החוקיות בכל דבר שקורה, ועדיף שהחוקיות תהיה ההחלטות שאנחנו עשינו, ולא, נניח, התהפוכות והמהפכות שעשו אחרים בעמל רב.

אבל מהפכות מתרחשות תמיד בשקט, בלי שנרגיש. וככה, בלי שהרגשתי ובלי שרציתי, גם אני הגעתי לגיל שבו אדם מראיין את עצמו על תולדות חייו, ומגלה שבכל הזמן הזה הוא בעצם ניהל דברים. אי-אפשר לברוח מזה. גם כשרציתי סתם להיות חייל, קראו לי מפקד (אבל שאינו קצין). גם כשרציתי פשוט לעבוד, נתנו לי כרטיס ביקור עם כל המילים הנכונות (אבל הריקות והמנופחות), וגם כשרציתי סתם להתלבט עם כוס קפה, צץ על השולחן שלי מגזין שכל תכליתו לספר לי על אסטרטגיות חדשניות לקבלת החלטות.
וזה לא שאני לא אוהב מהפכות או אסטרטגיות חדשניות, אבל אני נלחם, אני באמת נלחם, לא להפוך ל"מנהל חיי משפחה", אלא להישאר סתם "בן-זוג ואבא".

חבלת שבת

בכל שבוע זה קורה. בכל רחבי הארץ הם מתכנסים, קבוצות של חברים, ומשפחות עם ילדים, שהתלבשו במיוחד לכבוד האירוע, מלאי הרגשת חגיגיות ומחויבות, כדי לקיים את מסורת השבת שעוברת מדור לדור.
אבל לא כולם יוצאים לפיקניקים וטיולים. יש כמובן גם את האנשים הדתיים, שהולכים לבית-הכנסת.

כך או כך, כחוט השני בני-ישראל מקפידים כבר במשך דורות לקדש את השבת, או לפחות לספר לעצמם את הסיפור על קידוש השבת. אבל הסיפור הזה לא מתחיל בערב שבת. הוא מתחיל דווקא ביום שבו מורגשת רוח השבת יותר מכל – יום ראשון.

כי בכל יום ראשון, ביחד עם התוכניות הגדולות ותחושת הדף החדש, מתחילה גם הספירה לאחור לקראת השבת הבאה. כשהיה לנו בית-מקדש, היו הלוויים אומרים פעמיים בכל יום מזמור תהילים, שיעזור להם להחזיק מעמד בעבודה הקשה. השריד שנשאר מהמנהג הזה הוא "שיר של יום" בתפילת שחרית, ומשפטים כמו "אוף, איך רק יום שני" או "וואו, איך השבוע הזה טס בלי שהספקנו כלום", שנאמרים בכל בוקר במקומות עבודה בכל רחבי הארץ.

וככה, גם אני בכל פעם מגיע מותש לסוף השבוע, מבטיח לעצמי שהנה סוף-סוף בשבת הזאת אני אצליח לנוח ולישון, רק כדי לגלות שבשבת אני נאלץ לעבוד יותר קשה, בעיקר בנסיון לבחור איך למלא את הזמן ומה התוכניות. כי יותר מששמרו בני-ישראל את השבת, הם שמרו בו-זמנית על התחושה שהם מתים כבר להגיע לשם, ועל החרדה הקבועה של "מה עושים כדי לעבור את השבת הזאת בשלום".

זה מתחיל בערב שבת, אחרי שהותשנו פיזית ואקוסטית במפגש המשפחתי הקבוע. אנחנו חוזרים הביתה, ושם, כשהנרות דולקים והקצב מתחיל להרגע, אני יוצא לחצר לשתות קפה ולעשן סיגריה בעמידה, עם הזבובים. אידיליה. כמעט כמו האידיליה של הצעירים שלבושים כמו מלאכים כשהם חוזרים מבית-הכנסת הסמוך, בדרכם לעוד ערב של שתיה, נסיעה פרועה, ודקירות של כבוד.
אבל אני, שכבר איבדתי לבלי שוב את הגיל הזה ואת הכבוד, חוזר הביתה, ומבלה את ערב שבת בזמן איכות עם אשתי, כשאנחנו יושבים יחד בסלון ועושים זה לזו לייקים על קישורים ששיתפנו כל השבוע בפייסבוק. וזה עדיין עדיף על לצפות במהדורות החדשות ובתוכניות האירוח הישנות בטלויזיה.

ובבוקר שבת אנחנו פותחים את תוכניות המבצע המפורטות, אורזים את התיקים, הילדים והרהיטים, ויוצאים באופן ספונטני לטיול או לפיקניק, עם תפילה קטנה בלב שעשינו את זה מספיק מהר לפני שיתחילו הפקקים. ככה זה אצל החילונים – מתפרנסים ומחפשים את המנוחה כל השבוע, כדי לבזבז כסף ולהתעייף בשבת במרכזי קניות ואטרקציות. מזל שיש עוד דבר אחד שמאחד את כל הזרמים בעם הזה – שנת הצהריים הקדושה.

והכל היה יכול להיות בסדר, באמת. יום אחד בשבוע שמוקדש לעצמך, למשפחה, למנוחה, לתפילות, ואפילו לבילוי אינטימי בנמל תל-אביב. כי השבת היא מקודשת, והיא יפה, ותמיד יש בה אווירה אחרת ובריזה נעימה לנפש. ומעבר לכל התלונות וכאבי הגב, יש בכל שבת ובכל גירסה שלה כוח להגן עלינו גם מפני השבוע שחלף, גם מפני השבוע שיגיע, וגם מפניה עצמה.

עד שמגיעים החגים, ומשבשים את כל השיגרה הנעימה הזאת. ואיכשהו – המדע עדיין לא הצליח לפענח את התופעה – תמיד יוצא שהחגים "מתחברים לשבת", ויוצרים רצף אינסופי של ימי ראשון שהם בעצם ימי חמישי, ימי רביעי שהם בעצם ימי שישי, וימי חול שהם שבתות ארוכות, שאין אף תוכנית חומש טובה לצליחה שלהם.

יש רק פתרון אחד להציל את עצמנו, לפני ששבת-היתר הזאת משתלטת לחלוטין על החיים, ולפני שאנחנו שוכחים את הערך העצום של הרגעים הקטנים והקדושים האלה. והוא פתרון מאוד לא פשוט ליישום, אבל גם בלתי-נמנע: אני צריך שבת אחת רגילה, סתווית, רגועה, עם המשפחה. כזאת שתציף אותי בדמעות של אושר לפני השינה, כמו פעם.
עוד מעט, אני מבטיח. מיד אחרי סוף-השבוע של הנופש המשפחתי המסורתי, הממשמש ובא.

בלוק כתיבה

תמיד ידעתי שאני דחיין. תמיד ידעתי להגביר את המאמץ רק כשאני חייב, ולשמור את האכזבה לרגע האחרון ממש. אבל הפעם שברתי את השיא של עצמי. זאת הפעם הראשונה שזה קורה לי, ולא מעניין אותי אם "זה קורה לכולם".
מה שקרה זה הגעתי ליום חמישי בצהריים, תקוע בלי חצי פיסקה אחת ראויה. ושוב אני נאלץ לכתוב בלי לתכנן כל השבוע, בלי לחשוב יותר מדי, בלי להתפנות לטיפול במיגרנה, ובלי מספיק זמן לבדוק שאני באמת כותב משהו חדש, ולא חוזר על עצמי.

מה שמבטיח שאני עומד לחזור על עצמי.

למשל חוזר ושואל את עצמי מה האובססיה הזאת? מה הדחף הזה להגיש משהו לדדליין שאף-אחד מלבדי לא מקפיד עליו, שלא לומר מודע לו בכלל?
אז אולי זה הנסיון להוכיח לעצמי שאני בכלל יכול להתמיד בדברים, שאני לא אזניח אף-פעם את המשפחה שלי כמו שהזנחתי את השחמט והאקווריומים והנענע באדנית כבר עשרות פעמים. דרך קצת אירונית להוכיח דבר כזה לעצמי, אם אני צריך לוותר על זמן עם המשפחה הזאת כדי להתבודד ולכתוב על זה.
ואולי זה הנסיון להוכיח לעצמי שבכל זאת יש לי תשובה טובה לשאלה "מה אתה עושה בשעות הפנאי", כי גיליתי שהתשובה "אין לי שעות פנאי" קצת מעצבנת אנשים, והתשובה "אני לא צריך שעות פנאי" קצת מעצבנת אותי עצמי.
ואולי זה דווקא הנסיון לא לברוח לדברים אחרים. כי להתמיד במשהו זה לאהוב אותו גם כשיותר קשה, וגם כשהוא לא מחזיר לך אהבה. וזה מבחן מעניין וחשוב, רק חבל שהתוצאה שלו היא שאתה איכשהו שונא את עצמך קצת יותר.

אבל הפעם זה באמת היה שונה מפעמים קודמות. כי הפעם דווקא כן התחלתי לכתוב משהו. ליתר דיוק, יותר ממשהו אחד. וזאת בדיוק הבעיה. הבעיה של לא להיות מרוצה עד הסוף, של להתחיל ולא להתמיד. הפחד לוותר, לא להיכנס עם הראש בקיר, הפחד להיות בנאלי. ואז לכתוב את כל זה ולצאת הכי בנאלי שאפשר.

וגם כאן אני חוזר על דברים שכבר כתבתי.

כי אם זאת היתה באמת העבודה שלי, המחויבות שלי, אולי הייתי מסלק מהדרך כל מיני דברים שמפריעים לזה – כמו העבודה שמפרנסת אותי עכשיו, למשל.
ואז כנראה הייתי מתאכזב עוד יותר, כי זה דבר אחד לא להצליח במשהו שאתה עושה עבור עצמך, אבל לפשל במשהו ולקבל על זה כסף, זה ממש לא מוסרי. עם תכונה כזאת אני עוד עלול למצוא את עצמי מתעשר.

ואני לא רוצה לפשל. לא בעבודה, לא בכתיבה, ולא עם המשפחה. וניסיתי את כל הטריקים. אפילו את הטריק שאומר "תשחרר לזמן מה. זה יבוא לבד". אבל אחרי אותו זמן מה שום דבר לא בא לשום מקום לבד, ושום דבר לא קרה מעצמו. ולא רק בעבודה ועם המשפחה. גם המחברת נשארה ריקה.

ובשלב הזה יוצאת מהמסתור המפלצת שנקראת "רציונאליזציה", שעליה אמר פעם וודי אלן שהיא הרבה יותר חשובה לקיום האנושי מאשר סקס. והיא באה אלי ולוחשת לי באוזן שזה בסדר, שאפשר לקחת שבוע אחד של הפסקה, או של חופשה, או שבעצם זה ניסוי כזה לראות איך ארגיש מחר. ולאט לאט אני מתחיל ללחוש לה בחזרה שהיא צודקת, והיא אומרת לי "תישן, אתה כבר עייף".
והכל היה יכול להיות נכון, אם לא תבוא מחר המפלצת השניה, שיש לה הרבה שמות, ותזכיר לי שזאת לא חופשה של שבוע, כי בעצם בכל השבוע הזה כן ניסיתי והתאמצתי, וזאת לא הפסקה, כי הפסקתי רק כשנגמר הזמן והייתי עייף. זה משהו אחר.
"מה זה?" אני שואל אותה בחשש.
והיא מחייכת ועונה "כבר כתבת את זה. תקרא".

עבודה בעיניים

כשהייתי ילד, מזמן, דוד שלי עבד ב-IBM. במחשבים. היתה לו חליפה, והיה לו כרטיס ביקור, ופורד קורטינה עם מזגן שהוא קיבל מהעבודה, ונסיעות לאמריקה דרך טרמינל 1, בתקופה שהוא היה עדיין רק חצי. ואז, יום אחד גיליתי שהוא חוזר הביתה ב-8 בערב, ולא הבנתי איך זה בכלל יכול להיות. לא הבנתי את זה, כי אבא שלי היה חוזר כל יום הביתה מהמפעל במכונית הקטנה והפשוטה שלו בארבע וחצי, מתקלח, מחליף בגדים, וזהו - מאותו רגע הוא היה אבא שלי לכל שאר היום.

עדיין לא ברור איך זה קרה, אבל יצא שגם אני התחלתי לעבוד במחשבים כשגדלתי. באופן מוזר התברר שזה הגשים לאבא שלי חלום כלשהו, אולי כי לפי העולם שמצטייר לו בכתבות של "היומן" בערוץ 1, כל מי שעובד במחשבים הופך למיליונר אחרי כמה חודשים של תזונה שמבוססת על 20 כוסות קפה ביום ומשולש פיצה בתשע בערב.
"אתה עובד קשה", הוא היה אומר לי כשהייתי נרגע מהצרבת של הפיצה ביום שישי, ואני עד היום מאמין במה שעניתי לו: "קשה עובדים רק בסבלות ובבניין" – שזאת אמנם תשובה קצת מוזרה בהתחשב בזה שפתגמים משמשים רק תשובות של אבות, ולא של ילדים, אבל זאת האמת. לא עבדתי "קשה". לכל היותר עבדתי "הרבה", וזה לא באמת היה נורא – כי ממילא לא היה לי משהו יותר טוב לעשות בזמן הזה, כמו נניח להקים משפחה.

אבל זה בסדר, היום הכל יותר קל – יש מזגן בכל מכונית, ויש לנו את כל העזרים הטכנולוגיים כדי לשמור על קשר עם המשפחה והבית גם כשאנחנו בעבודה, וזה נהדר. רק שאיכשהו זה תמיד יוצא הפוך – כל הטכנולוגיה הזאת עוזרת לנו דווקא לשמור על קשר עם העבודה כשאנחנו כבר בבית – אם אנחנו בכלל זוכרים את ההבדל בין השניים.
כי מקומות העבודה עצמם אוהבים לקרוא לעצמם "בית", או "משפחה", כדי להסתיר את העובדה הפשוטה שהם, ובכן, מקומות שבהם אנחנו פשוט עובדים כדי להתפרנס, במקום להיות בבית עם המשפחה. אז אנחנו מספרים לעצמנו שזאת "קריירה", ומקדישים לה את מלוא הרצינות והשנים כדי להבין בסוף את העובדה הפשוטה – שאין שום הגשמה עצמית בכותרת של כרטיס-ביקור או בלעזור למישהו להתעשר. כל מה שאדם צריך בחיים הוא פשוט "עבודה" – כזאת שאפשר להגדיר במילה אחת כששואלים אותך מה אתה עושה בחיים, ואז להזיז את המילה הזאת הצידה, ולהתרכז בחיים עצמם.

זאת אולי הסיבה שפתאום כל מיני מנהלות מצליחות ומכובדות מספרות במדורי "קריירה" בעיתונים על הבחירה שלהן לוותר על המירוץ השוחק, על אפליית השכר הנצחית, ועל הבייביסיטר חינם שיש בעבודה, ולחזור הביתה, כמו פעם. למעשה, מסתבר שזה אפילו הטרנד הכי פמיניסטי היום, ומדורי "קריירה" אוהבים לספר על טרנדים, כי "טרנד" זאת באמת משמעות טובה שאפשר לתת לחיים – אפילו יותר מהמשמעות שנותנת הקריירה עצמה. ואכן, גם לפי התפתחות הכלכלה העולמית, נראה שבאמת "קריירה" היא כבר לא העיקר, והטרנד הכי חם עומד להיות פשוט "פרנסה", ומי יודע – אולי אפילו נחזור לחיים במערות ולציד, אם כי זה כנראה יהיה ציד של קינואה וטופו, כי אסור לזלזל גם בטרנד של הצמחונות.

ואת כל זה אני כותב עכשיו, כי יצא במקרה שנכנסתי לתקופה של עבודה מטורפת. בלי שום קריירה, אבל עם לחץ, ולוח-זמנים רצחני, ואנשים שבאמת מאמינים שלישון שעתיים בלילה זה יותר מדי. אז אני עובד הרבה, וחוזר הביתה מאוחר – לפעמים אחרי שהתינוקת כבר ישנה, לפעמים רק להספיק לספוג ממנה קצת. ויש לי את כל העזרים הטכנולוגיים להתנחם בהם ולחוות אותה דרכם, אבל יוצא שאני רק מייחל בעזרתם לעוד כמה דקות איתה, לזה שהיא תרגיז אותי כשהיא משחקת במקום לישון, ולזה שיגיע שוב הבוקר, ואני אקח אותה לגן במכונית הישנה והפשוטה שלי, לפני ששוב אסע לעבודה שלי במחשבים.

עת משפחה

טוב נו, זה היה צפוי. בתחילת השבוע היא נפלה בגן ונפצעה. השפה התחתונה שלה התנפחה ונראתה כמו של מייק טייסון אחרי קרב לא מוצלח, ואנחנו קיבלנו את כל החבילה – בכי, דם על החולצה, ריצה לקופת-חולים, אחות, רופא, וצעצוע מתנה. אם היה ספק שזאת התינוקת שלי, עכשיו אין ספק – למרות שאישית, הייתי מעדיף שהיא תיקח ממני הרגלים חיוביים יותר, במקום את החיבה לייצר לעצמה פצעים מכות וחבורות טריות.

אם יש משהו שיכול לאחד משפחה, זה או חגיגות יום-הולדת או פציעות כאלו של ילדים. אני למשל, כמו שרמזתי כבר, לא נזקקתי למרד-נעורים כי מילאתי את מכסת הצרות שצריך לעשות להורים כבר בגיל 5 עם השבר הראשון שלי, ואז שוב בגיל 9, ושוב בגיל 12, וכשהרגשתי שידי עוד נטויה (כי שברתי אותה בגיל 13), אז ריסקתי לעצמי גם את הרגל.

אבל בעולם מבולבל כמו שלנו, צריך כנראה להזכיר לנו שאנחנו משפחה גם בלי אירועים כאלה, אז עשו מה שתמיד עושים כשרוצים שנבזבז כסף על מתנות-אשם – המציאו לנו חג: "יום המשפחה", שמתוכנן לחול ביום ראשון הקרוב, אבל כולנו נחגוג אותו בשבת, כי זה יותר נוח.
"יום המשפחה" הוא בעצם גלגול מודרני ומתוקן-פוליטית של מה שהיה פעם "יום האם", כי לא יפה להפלות לרעה את הגברים – או את הנשים, תלוי איזה אביר/ה של מאבק באפליות שואלים – ובהתאם לכך, ביום המשפחה נהוגה המסורת המשפחתית לקנות זר פרחים לאשתך, ולהתקשר לאמא שלך ולהגיד לה "יום אם שמח, מה את מכינה לארוחת החג?".

פעם הכל היה פשוט יותר. היה קל להגדיר מי המשפחה שלי – שני הורים, אחותי ואני – והיה ברור מה אוכלים בארוחה הזאת ובאיזו שעה להגיע. עכשיו העלילה קצת הסתבכה: לאחותי כבר מזמן יש בן-זוג וילדים, וגם אני זכיתי לאחרונה בתואר "אב-משפחה", שזה תיאור מאוד מרשים לכך שסוף-סוף התחתנתי, וכמעט בלי להרגיש, בבוקר חורפי אחד גם נולדה לי תינוקת. אבל למרות גילי המופלג, אני אב-משפחה די טרי, ועדיין לא לגמרי מבין בגינונים ובכללי הטקס. ואם זה לא מספיק, אז באותה עסקת חבילה קיבלתי גם עוד משפחה – המשפחה של אשתי. כל זה בעצם בא להסביר, בעיקר לעצמי, למי אני צריך להתכוון כשאני אומר "המשפחה שלי", למי אני צריך להתקשר בסוף-השבוע (באופן כללי, ובמיוחד השבוע), ותור מי למען-השם לארח את ליל-הסדר השנה.

זה נשמע כמו בלבול-מוח מיותר, אבל זה באמת מבלבל. כי בימים כאלה, כשמושג המשפחה וערכי המשפחה קצת מתערערים – ולראייה אפילו פוליטקאים מנסים לקרוא לי "אחי" – נוצרת איזו כמיהה למשפחה במובן הקלאסי שלה. אתם יודעים: טיולים רגליים בחיק-הטבע, ארוחת ערב שבאמת אוכלים אותה יחד ולא רק מצלמים אותה בטלפון הנייד, ואבא שנוזף בילדים שיפסיקו להרעיש וילכו לישון כבר, כדי שהוא ואמא יוכלו לעשות עוד כמה מהם.

והאמת היא שיש בי איזו קנאה לאנשים שלא מוטרדים מכל זה. אנשים שבשבילם הדברים האלה ברורים ומסודרים. אנשים שאוהבים לחיות כמו משפחת-סיטקום קלאסית, שבה לכל אחד יש איזה הרגל נפסד אבל ביחד הם מנצחים את הכל, ולא מתביישים להגיד שאמא מכינה את האוכל הכי טוב, ולדעת שאבא הוא זה שמביא את הפרחים והמתנות. כי בבסיס אני אדם פשוט, ובתוך כל האי-סדר הפוסט-מודרניסטי והאקלקטו-טכנולוגי אני בעצם צריך חוקים, מסגרת ומשמעות. ואני יודע את זה בעיקר כי באופן מאוד אנטי-מסגרתי, לקח לי המון זמן להגיע לתואר הנכסף הזה, "אב-משפחה", או בכלל להבין שאני רוצה אותו – מה שכבר עושה אותי אב-משפחה קצת חריג, לא ברור ולא מסודר.

אז כאב-משפחה טרי כזה, אני מקווה שאוכל ליצור לנו "ימי משפחה" לכל אורך השנה, גם בלי ימי-הולדת וקופות-חולים, ובינתיים אני מנצל את ההזדמנות להזכיר כאן לכל הגברים: אחים שלי, שלא ימכרו לכם סיפורים. ל' בשבט הוא יום האם, וזה בדיוק זמן מתאים לעשות לה הפתעה, ולהחליף את הנורה ההיא ששרופה כבר מכ"ג באלול. וכמובן גם לקנות לה זר-פרחים ולהגיד לה תודה.