יום חמישי, 28 במרץ 2013

מתן תודה


מוקדש לאשתי ליאור לרגל יום-הולדתה, באהבה ובתודה על המתנה שהיא בשבילי.


בכל פעם שאני מקבל מתנה ממישהו מגיע הרגע המותח הזה: הידיים רועדות, אני מחזיק בחשש מהול בסקרנות את השקית, אני מנסה לפרק יפה את נייר העטיפה, כמו שלימדו אותי בבית, אבל אני לא מצליח. מישהו אומר "זה בסדר, אתה יכול לקרוע". והרי לקרוע את נייר העטיפה זה כמו להיכנס למטה המוסד – חייבים אישור מפורש לזה. אז אני קורע. פינה אחת, ועוד פינה, ואז במשיכה נחושה אחת אני חושף את מה שהסתתר שם. וכל החפצים שיש בחיים שלי, ביחד עם כל הארונות והמדפים שיש בבית שלי, עוברים לי בהילוך מהיר מול העיניים. ואז אני מחפש את התגובה הנכונה. היא צריכה להיות מהירה, מנומסת, מרהיבה, נחרצת.

"אני שונא מתנות".

אני לא רוצה להישמע כפוי טובה. מתנות הן מנהג יפה. לכל אורך ההסטוריה הן היו אמצעי חשוב להשכנת שלום, או לחלופין להיעלבות ופתיחה במלחמות. אני אוהב לתת מתנות, ובמקרים מסויימים אפילו מחבב את היומרה לנסות לבחור אותן באופן מוצלח. אני רק שונא לקבל מתנות. זה מפר לי את השלווה ואת השיגרה, ואולי גם, כמו שאומר הפתגם, זה מקצר לי את החיים – למרות שאני קצת מתקשה למצוא דרך מדעית לבדוק את זה.

יכול להיות שהבעיה עם מתנות מתחילה בלהודות שאתה לא מושלם, כי דרך המתנות אתה עלול לגלות שחסרים לך דברים בחיים – דברים כמו "סרג'נט פפר" של הביטלס, חולצה אחת לאירועים חגיגיים, או מעמד מהודר לכרטיסי ביקור. בתקופה שעדיין הייתי מוזמן להשתתף בחגיגות יום-ההולדת של עצמי, הייתי משתדל לאסוף כל השנה רעיונות של דברים שאני רוצה, כדי להתכונן לרגע הבלתי-נמנע שבו ישאלו אותי "מה תרצה מתנה", ואז לגלות בכל פעם מחדש, שבאופן בלתי-נמנע ברגע האמת הזה אני לא זוכר כלום מכל הרעיונות הטובים שהיו לי.
ועם השנים המשימה הזאת הופכת יותר קשה, כי עם השנים אדם אוסף לעצמו כל-כך הרבה חפצים שהוא לא משתמש בהם, עד שזה נהיה כמעט בלתי אפשרי לדעת איזה עוד חפץ דרוש כדי להפוך את האוסף הזה למושלם. אז מה קונים למישהו שכבר יש לו הכל? כל אחד שנדרש לקנות מתנה להורים, או לחלופין לתינוק חדש, בטח מכיר את הבעיה.

ואם זה לא מספיק, אנחנו תמיד מתעקשים לנסות למצוא מתנה ייחודית. פעם כל "סרביס 18 חלקים" באמת היה ייחודי וחד-פעמי, והיה אפשר או להיתקע איתו בארון חיים שלמים, או להסתכן במשבר דיפלומטי כשדודה דבורה שהביאה אותו תתארח בחג הבא אצל דודה רחל שקיבלה אותו מאיתנו ותזהה מיד את העיטורים שליד העוגה שהוגשה לה. אבל היום, החיפוש אחרי מתנה ייחודית מביא, בדרך-כלל, לשתי תובנות עיקריות: האחת היא שכולם בעצם מכירים את אותן שלוש חנויות שמוכרות "דברים בעיצוב ייחודי" – כנראה באשמת התופעה שנקראת "גלובליזציה" (או בשמה העברי "מייד אין צ'יינה") – והשניה היא שנורא כואבות לנו הרגליים.

חג הפסח למשל, הוא מפולת דומינו של מתנות. זה מתחיל בהסכמה ג'נטלמנית שהשנה נימנע מהנוהג לבזבז זמן וכסף בחנויות הצפופות, כי ממילא כל אחד נותן את מה שהוא היה רוצה ומקבל את מה שמישהו אחר רצה, אבל כל מגדל הקלפים ההגיוני הזה מתרסק ברגע שנשמע הטיעון המנצח "אבל היא מארחת, לא יפה". אז יוצאים לדרך וקונים לה משהו, למארחת. והיא הרי לא תישאר חייבת, כי לא יפה. ומה עם הילדים? אבל אז התינוק עלול להיעלב, והוא כבר בן שמונה חודשים! ואז שוב העניין הזה של מה מביאים לאמא, כי הרי יש לה כבר הכל...

וככה היינו יוצאים בכל שנה מעבדות לחירות, עמוסים בנשינו, ילדינו, ושקיות מתנותינו שליקטנו בקניונינו ביחד עם שאר בני-ישראל, שמספרים בדיוק את אותו הסיפור במבטים העייפים והמסכנים בזמן שהם ממתינים יחד בתור לעטיפה המקצועית, ולתגובות של דודה דבורה, בנוסח עדות ה"אוי מקסים", "לא הייתם צריכים", או "מה בושם? אתה רומז שאני מסריחה?".

אבל אז בא מישהו גאון, והמציא את פתק ההחלפה.
ההמצאה הזאת שינתה את פני עולם המתנות עד כדי כך, שאנחנו אפילו כבר לא חושבים איזה ספר לקנות – פשוט לוקחים אחד ממדף המבצעים וסומכים על קורבן המתנה שכבר יטרח במקומנו ויבחר בעצמו אחר-כך. ולמרות היתרונות, זה גם קצת חבל. כי כמו בהרבה תחומים, בסופו של התהליך אנחנו מוצאים את עצמנו חסרי-סבלנות, מתעייפים מהר, ומשקיעים הרבה יותר בעטיפה מאשר בתוכן עצמו.

אבל באמוק הזה אנחנו מפספסים גם משהו יותר משמעותי: את ההבנה שמתנה צריכה להיות חשובה יותר לא רק מהעטיפה שלה, אלא גם מהתאריך שאליו היא קשורה. אני מגלה את זה בכל פעם מחדש, כשאני מעז לקנות מתנה למישהו שלא ביום-הולדתו, חתונתו או גירושיו, אלא סתם כדי לשמח איזה יום של חול, ורואה את הבעת הפנים המבולבלת שלו – כאילו הוא איזה בר-מינן שהצליח לצותת באופן בלתי-חוקי להספדים המחמיאים על עצמו.

כי אם מקלפים את על העטיפות, אפשר להיזכר שבתור ילדים, עוד לפני שאנחנו מבינים את המשמעות של מושגים כמו "זמן", "שנה", "יום-הולדת", או "פתק החלפה", אנחנו תמיד שמחים לקבל מתנה. וזה בכלל לא חשוב לנו כמה היא עלתה, או איפה קנו אותה. להיפך – עובדות מעצבנות כאלו רק עומדות בדרכנו כשאנחנו מסתערים על נייר העטיפה וקורעים אותו בלי להסתכל אחורה.
ואז השנים שעוברות מלמדות אותנו את כל מה שקשור בנימוסים, טקסים והסרה קפדנית של מדבקות המחיר – וזה בסדר, כי אנחנו לא רוצים להמשיך לקבל סטים של פליימוביל כשאנחנו כבר מבוגרים עם כרטיסי ביקור. אבל אם במילא כל הפאסון הבוגר שלנו קורס כשאנחנו מתלהבים מברכת יום-הולדת ששלחה לנו איזו רשת-שיווק בצירוף הבטחה בנוסח "אם תקנה אצלנו ב-300 שקלים תקבל כובע חינם", אז לא התקדמנו הרבה.

הרגע הזה של קבלת מתנה באמת חושף את הילד שבתוכנו, שמצד אחד אוהב את תשומת הלב והכרת התודה, אבל מצד שני לא אוהב את זה שמישהו מחליט בשבילו. כי מתנה אמיתית, כזאת שמשקיעים מחשבה בבחירה שלה, בוחנת קודם כל את היכולת של האדם לקבל בסובלנות את מה שאחרים בוחרים עבורו וחושבים שהוא צריך – שזה בעצם לקבל בסובלנות את מה שהם חושבים עליו. ואחרי שאני זורק את העטיפה, אני נשאר פתאום עם איזו הבנה חדשה על הפער שבין איך שאני רואה את עצמי, לבין איך שאחרים רואים אותי. ועל זה לא תמיד קל לי להגיד "תודה", ולזה גם לא עוזר אף פתק החלפה.

יום חמישי, 21 במרץ 2013

הכל בסדר


לא לגמרי ברור מתי זה קרה, אבל ברגע מסויים בהסטוריה היהודית החליט מישהו שחג הפסח הוא שם קוד לנקיונות וסידור ארונות. אולי המושג "ליל הסדר" הוא שורש הטעות, ואולי דווקא הגילוי המדעי של החלקיקים התת-אטומיים – אלקטרון, פרוטון ופירורון. כך או כך, המסורת הזאת של צחצוח הבית נמשכת בהתמדה מרשימה, שרק עם שהלך 40 שנה במדבר אחרי מנהיג מגמגם יכול לסגל לעצמו.

לעשות סדר זה אתגר, ומאמץ נפשי ופיזי. מדובר באחת הפעולות הכי פחות טבעיות שקיימות ביקום הידוע. הטבע שואף לאי-סדר, כמו שהוכח כבר מדעית בחוקים פיזיקליים מסובכים ומילים מבטיחות כמו "אנטרופיה שלילית". בכל שנה באביב, כשמתקרב סדר פסח, אני נזכר איך הוקסמתי מהרעיון המדעי הזה כשלמדתי אותו בתיכון – גם בגלל ההשלכות המטאפיזיות שלו, אבל בעיקר כי הוא נתן לי תירוץ מצויין בויכוחים מול ההורים שלי.

כי כמו שאני זוכר את זה, העברתי את רוב הילדות שלי בלסדר. בכל שנה, באביב, אמא שלי היתה מכינה לי תוכנית עבודה מפורטת לסידור המגירות והארונות שלי, ואני בתגובה הייתי מנסה להסביר לה שלפי הדוקטרינה של אבא אני צריך לסדר את החדר כל יום, ולכן אין באמת צורך במבצע צבאי שכזה. בסופו של דבר, בכל פעם מצאתי את עצמי משתכנע מהטיעון המנצח שלה: "אתה יכול במקום זה לעזור לי לצחצח את המקרר, אם אתה רוצה".
וכך הייתי פורש את תוכנה של כל מגירה על השטיח, ומתחיל להתלבט מה כדאי לשים בצד ימין ומה בצד שמאל. ואז, בגלל שהיה לי מאוד קשה להחליט, הייתי פשוט שוקע במסע נוסטלגי בין המכתבים, פיסות הנייר ואוסף הפירורונים שלי. ברוב המקרים זה היה נמשך עד שאמא שלי היתה נכנסת שוב, ומזכירה לי שעוד יומיים כבר מגיע חג סוכות.

בעקבות הנסיון הרב שצברתי, הבנתי שיש שני סוגים שונים של סדר: יש את הסדר הפונקציונאלי, זה שבו ממיינים את כל הניירות והחפצים לפי נושא או צורך עתידי, ויש לעומתו את הסדר האסתטי, שבו פשוט מקדישים כמה דקות כדי להניח את הכל בערימה אחת ישרה, ואז נהנים מכל המקום הריק שהתפנה פתאום.
אבל רק אחרי הרבה שנים גיליתי שהסיבה שאנחנו מפרידים בין שני הסוגים האלה – מלבד הצורך הבלתי נמנע לסדר ולחלק דברים לסוגים – היא שאנחנו לא באמת יודעים לעשות סדר, ולא באמת יודעים מהו סדר. וזה חבל, כי רק אחרי הרבה שנים אנחנו מגלים את הסוג השלישי, החשוב יותר.

הרי מעבר לעובדה הפשוטה שהסדר מאפשר לנו למצוא דברים שלא ידענו איפה הם (ובמקביל כמובן גם לשלוח לאיבוד דברים אחרים, שאין לנו מושג איפה שמנו אותם במסגרת הסדר החדש), הסדר הוא לא רק משהו שאנחנו עושים, אלא גם משהו שקורה לנו – משהו שעוזר לנו להבין טוב יותר את עצמנו. ובניגוד למה שנראה לנו, ההתלבטות הזאת – מה הולך לצד ימין ומה לצד שמאל של כל מגירה – היא לא המאמץ הגדול כאן. את רוב הזמן והמאמץ שלנו אנחנו משקיעים דווקא בנסיון להבין מהו הסדר שמתאים לנו.

כשהייתי רווק, למשל, הייתי מסדר את הבית כל הזמן ומצחצח אותו כאילו הוא לא סתם מוזיאון, אלא פרסומת למוזיאון – עד כמה שדירת חדר וחצי ישנה יכולה להיראות כמו מוזיאון – רק בגלל הסיכוי הקלוש שאסיים את היום בבילוי רומנטי עם אורחת לא מתוכננת. אבל כשזה סוף-סוף קרה, הסתבר לי שלא ממש היה חשוב לאורחת הזאת שהשולחן עם קערת העלים היבשים עומד במקביל לקווים של הרצפה. אני, לעומת זאת, מצאתי את עצמי כל הזמן מסדר ומתקן כל דבר שהיא הזיזה, עד שלא שמתי לב שהיא השתעממה ממני, והשאירה אותי לאהוב את המוזיאון שלי ולהנות ממנו לבד.
בשנים האחרונות, לעומת זאת, הסדר שאני עושה כבר מתמקד בעיקר בעולם הוירטואלי: אני ממיין ומסדר את הקבצים והתמונות בשולחן העבודה של המחשב, או לפחות את הקלפים ב"סוליטייר", וזה אמנם לא רומנטי ושובה את העין כמו מוזיאון, אבל זה לפחות נותן לי הרגשה שאני אדם מודרני, טכנולוגי ומתקדם – וכל זה גם בלי לקום מהכורסה.

זה הרי לא משנה אם אנחנו חיים בדירת חדר וחצי, בשולחן עבודה של מחשב נייד, או בבית-הלבן על 132 חדריו. בסופו של דבר, כמו שמבטיח לנו "חוק פרקינסון" הגאוני, אף-פעם אין מספיק מקום לכל הדברים. לכל אחד יש את פינת האי-סדר הפרטית שלו. החדר שבו הניירות נשארים בערימות גבוהות שלא שייכות לשום מקום מוגדר. המלחמה שלנו באי-הסדר היא אמנם בלתי-נמנעת כמו כל חוק טבע מטאפיזי, אבל למעשה היא לא יותר מאיזו חרדה פשוטה, שהפינה הזאת תגדל ותפלוש לכל שאר החדרים שלנו, ותשתלט על נשמתנו כמו איזו מפלצת מהמיתולוגיה המצרית.

אז אנחנו אומרים לעצמנו שסדר הוא יופי, ושאם מסדרים בכל פעם קצת, אז נמנעים מהצורך לצאת למבצעי סדר עצומים ומתישים. אבל כשעובר חג הפסח אנחנו שוכחים גם את זה, ומבינים שהבלגאן על שולחן הכתיבה, והמחברות שהדפים שלהן אף-פעם לא מתאימים לשום קלסר, והצעצועים הצבעוניים של הילדים בכל פינה בבית – הם הסדר הנכון שלנו. הם ההגדרה הכי מדוייקת ויעילה שבחרנו לדרך שבה אנחנו חיים. הם מה שאנחנו.

יום חמישי, 14 במרץ 2013

מבצע הכרות


את אשתי הכרתי במהלך מסע קניות של כלי-בית ורהיטים לארמון החדר-וחצי-בלי-מזגן שלי. זה היה ב"הום-סנטר". גילגלתי את העגלה העמוסה שלי לכיוון התור הארוך והמתיש – ושם, בקופה מס' 4, היא ישבה וחיכתה לי, או לפחות לכרטיס האשראי שלי. שם הבנתי ששום קניות לא יהפכו שום בית לארמון, אם לא תהיה שם נסיכה כמוה.
זה סיפור יפה, אבל אם תשאלו את אשתי, היא תגיד שזה לא היה ולא נברא, שהיא בכלל אף-פעם לא עבדה כקופאית, שבתקופה הזאת היא בכלל גרה בירושלים, או שקר אחר כלשהו. בכל פעם שקצת משעמם לנו, אנחנו חוזרים שוב לויכוח הזה, ותמיד נהנים לגלות שאנחנו עדיין לא מסכימים. הדבר היחיד שהסכמנו עליו הוא שכל אחד מאיתנו יוכל לספר את הסיפור השונה בתכלית שלו לכל נודניק שישאל בחתונה שלנו איך הכרנו.

משום מה אנשים אוהבים לשמוע סיפורי הכרויות, וגם אני תמיד אוהב לשמוע שוב ושוב איך ההורים שלי הכירו – גם כי זה סיפור מאוד יפה, וגם כי אני מאוד שכחן. אבל האמת היא שכנראה זה סיפור יפה רק כי יש לו משמעות עבורי. עבור כל אחד אחר זה ישמע סתם כמו "הוא התחיל איתה בים".

ובכל זאת, היום כבר כמעט ואין סיפורים כאלה. היום כולם מכירים "באינטרנט" – כאילו מדובר במקום אחד כזה שנקרא "אינטרנט", ולא בסיפורים מוזרים של הכרויות דרך איזו תגובה באתר של יוצרים צעירים, או אחרי דיון סוער באיזה פורום בנושא חתולים ג'ינג'ים. אבל באופן מפתיע, המקומות הכי מוזרים להכרויות באינטרנט הם דווקא אתרי ההכרויות – שהם הגירסה המודרנית לתפקיד השדכן של העיירה, רק בלי הרכילות ובלי אחוזי ההצלחה הגבוהים. כי במקור, הרעיון הכללי נשמע טוב – היום הרי עושים את הכל באינטרנט, וגם כשעושים משהו "בחיים האמיתיים", קשורה בזה בדרך-כלל איזו אפליקציה – אבל לפי כתבה שקראתי לא מזמן, אתרי הכרויות הם די גרועים בלנבא "כימיה" ו"אהבה" בשיטות המתמטיות שלהם, שמבוססות על התאמה בין תכונות כמו גובה, מפה אסטרולוגית, או חיבה לפסטה.

אז מסתבר שעדיין השיטה הכי טובה למצוא את המכסה לסיר הפסטה שלך היא דרך מעגלים חברתיים ומסגרות חיים. כמו למשל אותו חבר טוב, שמיד אחרי שהוא מתחתן מנסה לדאוג לעצמו למקום בעולם הבא, על-ידי זה שהוא יפיל בפח הזה גם אותך. והאיבוד של אותו חבר לטובת הנישואין היא סמלית כמו המחיר שאנחנו משלמים על ההחלטה הזאת – לחיות בזוגיות, במונוגמיה – מחיר שמתבטא בהמון פגישות-עיוורות שבהן אנחנו מסתכלים הצידה לראות מה אנחנו מפסידים, או לפחות בהמון שעות של בהייה באינטרנט, עשרות מסיבות מחרישות אוזניים, והוצאה כספית אדירה, כמו במקרה שלי, על כלי-בית מיותרים בחנויות מהז'אנר של "הום-סנטר".

ואיכשהו, גם אחרי כל זה אנשים מרגישים שמשהו חסר שם. נו, העניין הפעוט הנוסף ההוא...

להתאהב.

זאת נשמעת בעיה שאופיינית בעיקר לנשים – הרי הן יודעות כבר מגיל 6 איך בדיוק יעוצבו הבלונים הלבנים בחתונה שלהן, ומאותו רגע עסוקות רק בלפסול חתנים אפשריים – אבל צריך להודות שגם האופי הציידי של הגברים מכניס אותם לאותה מלכודת של חיפוש מתמיד אחרי הדבר היותר-טוב, אם כי הם קצת פחות מוכשרים בלהבין ולדבר על זה.

ונראה שהמרדף המתמיד הזה אחרי הרגע הקסום שבו החץ של קופידון קורע את הלב, או המכסה נוקש בשלמות בשולי הסיר, הוא בעצם השקר הטרגי והגדול ביותר שהביא עלינו הקולנוע האמריקאי. תמורת הרגע הזה אנחנו מוכנים להיות בררנים וביקורתיים, לקמץ ברגשות שלנו בכל הרגעים האחרים, לסבול שוב ושוב את הבדידות והאכזבה, ואפילו לקנא ולשנוא – בעיקר לשנוא את האמת: שהתאהבות היא לא רגע בודד שמנגנים בו כינורות, אלא תהליך, ולפעמים מסע של חיים שלמים.

ככה לפחות היא צריכה להיות. כי להתאהב ברגע אחד זה מקסים, אבל מה עושים בכל הרגעים הבאים, בהנחה ששורדים את התקף-הלב ומגיעים אליהם? והרי במילא זה קורה. במילא אנחנו באמת מסוגלים להתאהב בכל רגע מחדש. אז רק צריך לדאוג שזה לא יקרה בכל רגע כלפי אנשים שונים, זה הכל.

כי בסופו של דבר, אחרי שעוברות כמה שנים, זה לא משנה אם התחלת עם אשתך בים, בפורום "דגים ודייגים" באינטרנט, או שבכלל אתה אברך שאמרו לו בבוקר: "עם זאת אתה מתחתן בערב". אהבה וזוגיות, בניגוד להתאהבות, הן תכונות שצריך לגלות וליצור קודם כל אצל עצמך, ואז כבר יותר קל למצוא את זאת שתאפשר לך לגלות  וליצור בכל יום סיפור חדש, ולהתאהב.

יום חמישי, 7 במרץ 2013

סדק סדק תרדוף


הרחובות בעיירה שלי עוברים עכשיו שיפוץ. שלטים חגיגיים מסבירים את זה בפירוט, ומבקשים בנימוס שנסלח להם על אי-הנוחות הזמנית, כי כשיסיימו הכל יהיה חדש ויפה, ולא יהיו עוד רעב ועוני ומלחמות בעולם.
וגם אם רוב האנשים לא קוראים בעיון את השלטים האלה, משהו מהשלטים האלה נכתב גם בתוכם – כי אחת התחושות הרעות ביותר שיש היא ללכת לא משופץ בתוך רחוב משופץ, או סתם לגור בבית שכבר העלה סדקים וכתמים, וצבע המטבח שלו כבר לא אופנתי כמו פעם.

אולי זה קשור לבעיה שיש לבני-אדם עם השיגרה, או לנטיה לייצר בלגאן שמתרבה מעצמו, ואולי זה קשור סתם לחבר טוב שרוצה לגרום לך להרגיש רע, ואומר לך משהו כמו "חבל – זאת דירה עם המון פוטנציאל". איך שלא יהיה, שוב ושוב אתה נסחף למערבולת הזאת של השיפוץ, כי הרי תמיד הרגשת שצריך להכניס לחיים שלך קצת צבע, או קצת אור, או איזה חצי חדר נוסף – אם לא בשביל מקום לשקט הנפשי שלך, אז לפחות כדי שיהיה מקום לבלגאן.

כי הזמן והבלגאן באמת עושים את שלהם, ואף אחד לא אוהב את אותם סדקים וכתמים שמאיימים על הפוטנציאל של עולמו. וכשאתה מדפדף בקטלוגים ובכתבות על אדריכלות, כל הבתים נראים כל-כך יפים ומסודרים, ואתה לא מבין שזה בגלל שפשוט לא גרים בהם, או לפחות גרים בהם רק אנשים מושלמים כאלה, שחיים בעולם הקטלוגים. אבל להיות איש-קטלוגים, זה מה שכולם תמיד רוצים, והרי אין דבר שיכול לעזור לך בזה יותר משיטוט בין חלומות גרניט-פורצלן בחנויות האלו עם השמות המוזרים, כמו "מאיר-המהיר" או "חזי-בנק", ואז שיטוט בבנק עצמו כדי להסדיר את המימון של כל העניין.

הבעיה היא גם שאותם שיפוצניקים, יודעים את עבודתם – בהנחה שעבודתם היא להבטיח שמה שאתה הכי צריך בחיים זה נישות גבס, שפכטל אמריקאי, פוליפילה 140 (היותר טוב), ואיזה שורמוץ בתקרה – שאין לך מושג מהו, אבל אין לך זמן לשאול כי אתה עסוק מדי בחס-וחלילה לא לשים את הסוכר לפני הערבוב בקפה השחור שאתה מכין תוך כדי ההרצאה הזאת.
אבל בשלב הזה אתה כבר עמוק בתוך התהליך. אתה משתכנע שהשיפוצניק שהבאת הוא הכי טוב, כי הוא הרי אמר שזה שעשה את העבודה לפניו הוא חאפר ופושע נגד האנושות, וכדי להציל משהו מכבודך, אתה רק מבקש "הצעת מחיר מסודרת" – שאותה אתה מקבל למחרת כתובה בכתב-יד לא ברור על נייר עם כתמי שפליברה, כמו שיקוף מסודר של החיים שלך.

אבל אני לא ביקשתי לעצמי הרבה. באמת, רק קצת טיח וצבע חדש, מנורות יפות, ודלפק-בר כזה, שעליו אוכל ללגום משקה מרגיע בסוף היום. אשתי, לעומת זאת, העדיפה מנורות חדשות, צבע יפה, ורשתות נגד חרקים בחלונות. בסוף מצאנו פשרה: אני ויתרתי על הדלפק, היא ויתרה על הרשתות, ושנינו ויתרנו על נטילת עוד הלוואה מהבנק. באופן זמני – עד שנתקין רשתות נגד חרקים, כמובן.

בתהליך השיפוץ יש שני שלבים עיקריים: הרס הסדר הקיים והמוכר, ואכזבה עמוקה מהתוצאה החדשה. כי הבעיה עם שיפוצים היא שתמיד נשאר חלון אחד חורק, או סדק בקיר צדדי, או איזה פגם-באישיות שלא משנה מה תעשה, תמיד ימשיך לדפוק לך את החיים, והפגמים האלה גם הופכים אפילו לבולטים יותר על רקע המראה הנפלא של השפכטל והסיליקון הלבן. וכמו במיטב ההתמכרויות, התשוקה לא באמת באה על סיפוקה, אלא רק מתחדדת ורק שואבת אותך עוד יותר אל החלום להיות אדם מושלם, או החלום על דלפק-הבר הזה שיעשה אותך מושלם, או לפחות הכמיהה הזאת להתקין רשתות נגד חרקים.

וככה, אחרי שנים של שיפוצים, וצבע, ושפורמוץ מהסוג היותר טוב, אתה מגלה שהגוף ממשיך להזדקן, והנפש רק נהיית עייפה יותר, ואתה אפילו כבר לא מאמין לכל ההבטחות של השיפוצניקים ושל החברים הטובים, אבל גם אין לך גם כוח להתווכח או להתמקח. אז אתה קורא את כל הספרים הנחשבים, משתלב ברשתות-חברתיות, הולך לייעוץ, קונה בגדים, מכשירי-חשמל, מנוי לחדר-כושר, תסרוקת חדשה – כל דבר שישביע את יצר השיפוץ הזה. כל דבר שלא ישאיר אותך טיפוס סדוק ומיושן, שחושב שמשפחה אוהבת ושכנים שיודעים לסלוח על אי-הנוחות הזמנית הם הרבה יותר חשובים מעיצוב פנים, ושהסדקים האלה שלך הם בעצם הסיפורים היפים והחוויות הטובות שאתה אוסף, ודווקא במקומות שלא נראים כמו קטלוגים.