‏הצגת רשומות עם תוויות ילדות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ילדות. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 30 ביולי 2015

לקט שכחה וזכרונות

קיץ. עונה של לקטים ושידורים חוזרים. ובגלל שלא מצאתי משהו עכשווי לכתוב עליו, בעיקר בגלל שאני עסוק מאוד לאחרונה בלהיות אבא, אספתי לכאן כמה זכרונות רחוקים שלי עצמי, כדי לא לשכוח שגם אני הייתי פעם ילד.



קוסם // זה היה בחתונה כלשהי שההורים שלי לקחו אותי אליה' כי כשאתה ילד ההורים לוקחים אותך לכל חתונה שהם מוזמנים אליה, ומנסים לשכנע אותך שזה לא בגלל שאתה פשוט קטן מדי להישאר לבד בבית, אלא בגלל שאתה באמת מכיר מישהו משם.

בכלל, אלה היו ימים שבהם לא היתה הרבה בחירה. היה רק ערוץ אחד - שמרוב שהוא היה אחד אפילו לא טרחו לקרוא לו "ערוץ 1", היתה רק מכולת אחת, ובה גבינה צהובה מסוג אחד, והיה רק אורי גלר אחד.

אורי גלר עשה המון דברים מופלאים, אבל הכי הכי הוא ידע לכופף כפיות. כי בזמנים ההם גם לא היה צריך יותר מקסם אחד.

אבל בחתונה ההיא, בפרץ מוזר של פלורליזם, פתאום ההורים שלי סיפרו לי שהבחור שיושב לידנו בשולחן, ושאני בטח מכיר אותו כבר מאיזו חתונה קודמת או משהו, יודע גם הוא לכופף כפיות. הייתי ספקן, אבל סקרן - שזה שילוב תכונות שיש רק לילדים, במיוחד כאלה שאכלו את אותה גבינה צהובה כל החיים.

אז הוא לקח כפית מהשולחן, עמד מולי, נתן לי להחזיק אותה, ועשה כמה תנועות מסיחות דעת עם הידיים שלו על הידיים שלי. כשביקש ממני לפתוח את היד - הפלא ופלא, הכפית היתה עקומה.

הייתי המום. קצת בגלל הכפית, אבל בעיקר בגלל שלקוסם ההוא היו רק שלוש אצבעות. וגם הן לא שלמות.

אחת התכונות הכי טובות שיש לי, או לפחות היו לי עד שלמדתי להתאהב, היא להסתיר את מה שאני חושב מאחורי משהו שכולם חושבים שאני חושב. אז הסתכלתי שוב ושוב על היד שלו בלי האצבעות, במה שנראה לכולם כהסתכלות אחוזת פליאה על הכפית המסכנה ההיא.

אחר כך ניגנו את "דונט גו" של יאזו, והמשכתי להסתכל על הקוסם המוזר הזה כשהוא הלך לרקוד עם אשתו. ואבא שלי, שנשאר איתי בשולחן, לקח את הכפית והראה לי בדיוק איך עושים את הקסם הזה ומכופפים אותה. אבל זה לא היה אותו דבר. וגם בכלל לא מה שרציתי לדעת.

*



המגרש הנעול // כשהייתי ילד, היה בקצה הרחוב שלנו, מאחורי המכולת הישנה, מגרש נטוש. היו עוד מגרשים ומבנים ישנים ונטושים, וגם חורשות, שכולם היו עבורנו כר פורה למשחקים ולדמיונות. אבל המגרש הזה היה עטוף בגדר חלודה ושער שתמיד סגור עם שרשרת ומנעול. יכולנו רק לראות אותו מבחוץ, אבל זה כמובן לא הפריע לנו להמשיך לדמיין. להיפך - זה רק הגביר את המסתורין. הרבה סיפורי ריגול ומחתרת הומצאו שם וניסו להסביר את התעלומה של המגרש, ובעיקר של שארית המבנה הישן שעדיין עמד בשוליו.

ואז, יום אחד הצלחתי איכשהו לחדור לתוכו. הסתכלתי מסביבי, מוכן כבר לצעקות הנזיפה של מישהו שיסלק אותי משם, והתקרבתי לאט אל המבנה הישן, להציץ דרך חריצי החלונות שלו, ולראות סוף-סוף מה יש בו.

התמימות הזאת של הילדות היא משהו שמאבדים לתמיד. וקצת חבל, כי הסיפורים שהמצאנו היו הרבה יותר מעניינים ממה שאני מבין היום: שכל המגרשים והחורשות האלה, שכבר מזמן יש בהם בנייני מגורים גבוהים, היו כנראה סתם מאבקי ירושה אידיוטיים, או סתם נכסים של אנשים שלא היה להם כסף לעשות איתם משהו.

ויכול להיות שהתמימות הזאת התחילה להעלם כבר אז - ברגע הזה שבו הצלחתי להצמיד את הפנים אל החלון המאובק ההוא, ולראות את מה שהתחבא שם בשארית הבניין הישן והמתקלף שעל המגרש הנעול.

היו שם אסלות. ערימות של אסלות. עשרות אסלות. וכל סיפורי הריגול התפוררו לכדי מציאות של פרנסה דחוקה מדמי-שכירות על מחסן של אסלות.
כי לפעמים דווקא התעלומות הן יותר טובות מהמציאות, ודווקא לפתור אותן זה חרא.

*


אלטעזאכן // "אלטעזאכן, אלטעזאכן!" הדהדה הקריאה ברחוב, בקצב הנקישות של פרסות הסוסה של איז'ו, האלטעזאכן של השכונה.
הייתי יוצא למרפסת בכל פעם להשקיף עליו, לבחון מרחוק את כל הגרוטאות שמונחות על העגלה שלו, ולנסות להבין איך הסוסה מצליחה למשוך את הכל.
אבל יותר מזה, לנסות להבין מה איז'ו בעצם עושה עם כל זה.

יום אחד, כששיחקתי "מדרכות" למטה, הוא שוב הגיע. לקחתי את הכדור מתחת לזרוע, איז'ו עצר את העגלה ואת הצעקות, ונתן לסוסה שלו קערה עם מים. בשקט הזה שנהיה פתאום שמעתי את הצעדים שלי חותכים את המחשבות.
"תגיד", אמרתי לו, קרוב קרוב אל כתמי החלודה שעל הגרוטאות והסוסה שלו, "מה אתה עושה עם כל הדברים האלה שאתה קונה מאנשים".
"אני מוכר אותם למישהו הלאה, בקצת יותר כסף", הוא אמר לי.
"ומה הוא עושה עם זה?"
"מאיפה אני יודע?" הפטיר איז'ו ומשך בכתפיים. "אולי מוכר לעוד מישהו, מה אכפת לי. לא דאגה שלי".

מאותו יום לא שיחקתי יותר "מדרכות" לבדי, אלא רק כדורגל עם החברים. כי כדורגל זה משחק קבוצתי, ותמיד אם מסתבכים או לא יודעים מה לעשות, אפשר למסור את הכדור למישהו אחר ולא לדאוג יותר.

*


חלון אחורי // כשהייתי ילד, היה בבית של ההורים שלי, במרפסת, ארון. מסוג הארונות שיש כמעט בכל מרפסת.
היו בו כמה קלסרים שתמיד יש להורים, אוסף מחזיקי המפתחות של אמא שלי, קופסה עם פנקס המילואים ופנקס ההסתדרות של אבא שלי, ו"הדברים של הים". היה לו מפתח, לארון, אבל אף פעם הוא לא היה נעול.

כשעברנו דירה ההורים שלי ארזו לתוך ארגזים את כל מה שיש בארון. ורק אז, כשהזיזו אותו, גיליתי שמאחורי הארון הזה היה חלון. חלון מאורך כזה, שתמיד היה סגור, וממילא זה לא היה משנה - כי הארון הסתיר אותו.

החלון הזה היה ממש בהמשך הקיר של החלון שלי, זה שלידו עמד המדף עם הספרים שמהם שאבתי ציטוטים כדי להרשים בנות.
אבל אף פעם לא ידעתי שיש עוד חלון, סתום ומוסתר, בהמשך הקיר. חלון שמאותו רגע, גם אחרי שעברנו דירה, לא הפסקתי להסתכל עליו.
אני חושב שאז התחלתי לכתוב.

*


מציצים // כשהייתי ילד זה לא כמו היום, ילדים היו צריכים להבין את החיים, או לפחות ללכת למכולת לעשות קניות.
ופרקש עם העין העקומה, כפרה עליו, שבמכולת שלו אפילו לא היו מסטיקים או קרמבו לתת לי במקום עודף, אז הוא היה מביא לי חרצנים של זיתים שהוא שמר בקופסה בצד בתור משקולות של גרם למאזניים האלה שהוא שוקל בהם גבינה צהובה ואז מיישר חתיכה אחרי שהוא כבר מוריד אותה משם לתוך השקית - הוא אמר לי שאלגרינה לפעמים מסתובבת בחצר שלה בלי בגדים. ואני ילד, מה אני מבין? אני רק יודע שבלי בגדים זה משהו טוב, אפילו שאלגרינה כבר זקנה לפחות כמו העין הרעה של פרקש.

אז אני הולך לשם, עובר ליד החצר של אלגרינה ובדיוק כשאני רוצה להתחבא, כי פרקש אמר שצריך להתחבא כשמציצים על אישה, היא יוצאת לחצר לתלות על החבל את התחתונים שלה. תחתונים גדולים כמו של אלגרינה בחיים לא ראיתי, אבל מה הבנתי אז, הייתי ילד. בכל מקרה, עירומה היא לא היתה, למרות שעם הבגדים שלה אולי היה לה יותר עדיף, אבל אז - אני לא אשכח - היא אמרה לי בקול שהניגון שלו היה קפה שחור, עראק, סיגריות אסקוט ואיזה זמר מצרי בר-מינן שעד היום אני לא יודע איך קוראים לו: "אני כמו שאתה רואה אותי, מה יש לי כבר להסתיר? רק תזכור, ילד - אתה, אם לא תדע להגיד ישר את מה שאתה חושב, יהיה לך כאב בטן.

בקיצור, לכתוב סיפורים זה טוב ונחמד, אבל בעולם של היום, אם מישהו רוצה שגם יקראו את הסיפורים שלו, הוא צריך יחצ"ן שיספר לעיתונים את הסיפור של הסיפורים. ובמפגש הזה בין העיתונות והיחצ"נות והספרות, יש תמיד איזו חשיפה אישית שמתפוצצת. ואני אומר - תנו לי יחצ"ן טוב, ואני מוכר לו כל סיפור קורע לב שהוא רק ירצה, על ילדות קשה, על עירום, או על חיים מומצאים בשכונה שלא היתה.

*


פליימוביל // כשהייתי ילד היה לי חבר פליימוביל. שכן, בעצם, אבל בימים ההם כל שכן בגילך בהכרח נהיה חבר.
הוא היה יושב עם השביל בצד שלו באוטו הכחול של אבא שלו, בספסל האחורי, מסתכל מהחלון, והאוטו היה נוסע וקופץ והראש של פליימוביל היה קופץ יחד איתו ומסתובב ימינה ושמאלה. ילד פליימוביל בתוך אוטו פליימוביל.

אתמול הוא עצר לידי ברחוב. רכב כהה ומפואר עם חלונות אחוריים כהים. וכשירד החלון צעק לי השביל בצד שישב מאחוריו "היי, מה נשמע? מה אתה עושה פה?"
"מה קורה, פליימוביל?" קראתי אליו בחיוך.
"הכל מעולה", הוא ענה בלי לנסות להבין, בחיוך של הפוליטיקאי המקומי הקטן שהוא בהכרח נהיה. "ניפגש מתישהו!"

איך ניפגש? איך, פליימוביל? הרי אני תמיד הייתי ילד של לגו!
אבל אכתוב עליך משהו.

יום חמישי, 2 ביולי 2015

אבא חופש

אז הקיץ הגיע גם אלי, ואיתו רוחות של תחושת סוף.
לא יאמן איך דברים משתנים לחלוטין עם הזמן. כשהייתי ילד, אני זוכר איך הייתי שמח שהגיעה החופשה הגדולה – בתקופה שעדיין היה מותר לקרוא לה "החופש הגדול". הייתי מבלה, מכין חוברות עבודה, מתמכר שוב ל"איים אבודים" ו"מנהרת הזמן", ואז שואל כמו כולם "אוקיי, מה עושים בחודש וחצי שנשארו?"
עכשיו לעומת זאת, כשאני אבא, אני עומד בפתחה של החופשה הגדולה, ובראשי עולה בדיוק אותה שאלה, "אוקיי, מה עושים עכשיו?"
כמו שהורים רבים שואלים, אבל באופן שונה לגמרי.

כי זה לא בגלל שמדובר בחודשיים רצופים.
ממילא יש קיטנה בגן, וממילא התינוקת עדיין בבית, וממילא גם אחרי 12 שנות לימוד ותואר אקדמי לעולם לא תבין מדוע החופשות לא מפוזרות על פני כל השנה, או מדוע אין תיאום בין חופשות ההורים לחופשות הילדים, או מה זה איסרו-חג ומדוע תלמידים בגנים ובבתי-הספר הם היחידים בעולם שמציינים אותו באדיקות.

וזה לא בגלל החום.
למרות שבאמת חם. כל כך חם שאתה נמס עוד לפני הארטיק. אפילו שאומרים שכזה חודש יוני קר לא היה אף פעם. ואפילו שלילדים לא חם, כי לילדים אף פעם לא חם ולא קר. בזמן שאתה נמס או רועד מקור הם קופצים לבריכה ואוכלים ארטיקים. ואז שואלים "מה עכשיו?"

אני מנסה להיזכר אם גם כילד היה לי חם כל כך, ומבין שלא. למבוגרים יש דרכים מתוחכמות ומדעיות להסביר תופעות מהסוג הזה, כמו אפקט חממה או התחממות גלובלית או זה שהתרגלנו לחטוף שפעת בקיץ כי קשה לנו בלי המזגן, אבל האמת היא הרבה יותר פשוטה: ילדים מתרכזים בזכרונות של איזה כיף היה בים, ולא באיזה חום היה בפורד אסקורט הישנה של אבא לפני שנכנסנו אליה לנסוע הביתה.

וזהו. זה פשוט כיף.
ואתה לא מבין כמה זה כיף, וגם כמה חשוב, להיות עם הילדים שעות רבות ביממה. כלומר, אתה מבין את זה, אבל מבין רק כשזה לא קורה. כמו כל דבר בחיים. רק שאז לא יעזור לך שום מזגן ושום ארטיק כדי לייצר לעצמך נחמה, או אפילו זכרון של נחמה.

ולכן כשמזדמנת לך, במקרה, במזל, בלי להרגיש או לתכנן, תקופה כזאת שבה אתה פתאום לא במשרה מלאה, אלא יכול באמת להיות עם הילדים, כמעט בלי למהר לשום מקום, ופשוט לעזוב הכל ולקבל את המתנה הזאת – אותם (או במקרה שלי, אותן) – אתה באמת לא רוצה שתסתיים החופשה.
כי אתה כבר מבוגר אחראי ודואג, ואתה כבר יודע את התשובה העצובה לשאלה הזאת - "מה עכשיו".

יום חמישי, 5 במרץ 2015

חבר מדמיון אחר

אז מסתבר שגם לילדה שלי יש תינוקת. אני יודע שזה נשמע מוזר – בכל זאת היא רק בת 3 – אבל יש לה תינוקת. ככה היא טוענת בעקשנות, ולכן כמו אבא טוב אני נאלץ להאמין לה. מה גם שהיא שמה את התינוקת בעגלה, מכסה אותה יפה, מאכילה אותה, דואגת לה כשהיא חולה או כואב לה, ולא מתייאשת להמשיך ללחוץ לה על הבטן כדי שתצחק או לפחות תגיד "די".

זה התחיל כבר כשאשתי היה בהריון – כמעט אמרתי "אנחנו היינו בהריון", אבל על מי אני עובד? תקראו לי שוביניסט, או פמיניסט, אבל גברים כמוני לא יכולים להיות בהריון. גברים כמוני בקושי יכולים להחזיק בטן של אחרי סטייק ובירה. וגברים כמוני כמובן שלא יכולים להגיד על בובת פלסטיק שהיא התינוקת שלהם.

אז גברים כמוני מחייכים בהבנה בוגרת כשהילדה משחקת בבובות, או אוהבת אותן, או רבה איתן, אבל אחרי שאנחנו מחייכים גם אנחנו הרי כועסים על הרובוט שלנו שלא מצליח לנקות את הרצפה כמו שצריך, מתאהבים בדמויות של משחקי המחשב שלנו, מתעצבנים כשנציגת השירות הוירטואלית לא מבינה אותנו, ובטוחים שיש באמת אישה שקוראים לה בר רפאלי.

לא מזמן הזמין אותי איזה קישור מסקרן באינטרנט לצפות בגולים הגדולים של השנה. באמת גולים נהדרים. הבעיה היא שאף-אחד מהם לא היה ולא נברא. כלומר, היו שם גולים, והיתה התרגשות, וקהל משולהב, וחיבוקים חמים על גבול ההטרדה בין השחקנים, אבל בסופו של דבר היה מדובר באוסף עולמי ממיטב הביצועים של זריזות האצבעות, שהוקלטו מתוך קונסולת משחקים.
כן, אלה היו הגולים הטובים ביותר שכבשו נערים עמוסי סטייקים ובירה ממקום מרבצם על הספה המרוטה שלקחו מסבתא שלהם כשהיא עשתה רמונט. אבל משחקי המחשב האלה כל-כך ריאליסטיים, שאם רק היו שם מכות בין השחקנים על המסך, או שחיתות עסקית של מנהלי הקבוצות, אפשר היה לטעות ולחשוב שמדובר בדבר האמיתי. וזה משמח מאוד, כי זה מראה שהעולם שלנו התפתח מאוד – מאמונה פשטנית באלים שמלווים אותנו, לאמונה שהדמות שיצרה עבורנו הטכנולוגיה היא אמיתית יותר מהם.
או אולי גם מאיתנו.

כי קיצור תולדות ההתפתחות הזאת הוא פשוט: בראשית ברא אלוהים את האדם, ואז האדם החליט שאלוהים מיותר, ואז אלוהים גרם לאדם לברוא כל מיני רובוטים, בובות מין משוכללות, ואת המילה "וירטואלי", ובמהלך דמקה דמיוני ומבריק, הראה לכולנו שאם ככה אז בעצם גם האדם עצמו מיותר.

רק שאנחנו כמובן עדיין מסרבים להאמין בשטויות האלו של החברים הדמיוניים. אנחנו מבוגרים. אין לנו זמן לשחק בבובות. ועכשיו, עם התינוקת, אין לנו גם זמן לשחק כדורגל. אפילו מהספה, בקונסולת משחקים.
בקושי יש לנו זמן לחברים מהפייסבוק, שאמנם מעולם לא ראינו, אבל אנחנו חייבים לשמור איתם על קשר, שלא ייעלבו.

ורק לפעמים, בערב, אחרי שהילדה הלכה לישון עם בובת התינוקת, ולפני שהתינוקת האמיתית מתעוררת ודורשת את תשומת הלב שמגיעה גם לה, מתגנב אלינו איזה חשש קטן, שאולי אי-שם בשנות ה-90 שכחנו להאכיל את הטמגוצ'י שלנו, או את הדגים באקווריום. או את עצמנו.
אבל אנחנו הרי מבוגרים. ואפילו שהצלחנו לשכלל את הדמיון הילדותי שלנו עד כדי כך שאנחנו בטוחים שהוא ראוי רק לטכנולוגיה עילית, עדיין אין לנו זמן לשחק בדאגות מיותרות כאלו ובהתרגשות מדברים שלא קיימים. אנחנו עוד עלולים לגלות שזה מעצבן את האנשים האמיתיים שצריכים את תשומת הלב שלנו. בדיוק כמו שהדמות הדמיונית במחשב הוירטואלי שמנצחת אותי עכשיו בדמקה מעצבנת אותי.

יום חמישי, 5 ביוני 2014

העדר האינטימי שלי

לא בטוח אם טבע האדם טוב מנעוריו, אבל גם אם כן, הטבע הטוב הזה משתנה ברגע שהאדם מגיע לגיל נעוריו – אז הוא מתחיל להתאסף בחבורות, לתקשר באמצעות צעקות, נהמות וצחוקים גסים, ולפתח את יכולות הרוע שלו. כי הרי אנחנו, כיצורים עילאיים ונבונים, יודעים תמיד לבחור את הדבר הנכון לעשות, עד שבא הלחץ החברתי וגורם לנו לעשות שטויות.

אני לא יודע אם הזמנים היו אחרים, כמו שאנחנו אוהבים לחשוב, או שסתם הייתי בר-מזל, אבל איכשהו אני עצמי דווקא יצאתי בשלום מהתקופה ההיא בחיים שלי. כמו באיזה משחק מחשב שעדיין לא הומצא, הצלחתי לחמוק מכל הסכנות – ועוד יותר מזה, מכל הפיתויים – והתמקדתי בלהיפצע בתאונות-דרכים. וזה לא שלא הסתובבתי בפינות האפלות של העיר הלבנה – למען השם, הייתי אפילו בהפגנות שחיברו בני-נוער קומוניסטיים עם קשישים אקסצנטריים שניזונים מחרובים. או שאולי בעצם זאת דווקא הסיבה שלא נשאבתי לסכנות שטומנות בחובן חבורות המקובלים של בית-הספר.

כי כמו בכל דבר בחיים, אדם צריך לבחור את המאבקים והמלחמות שלו בתבונה, ולדעת באיזה מגרש לשחק, או איזה מגרש משחקים להמציא, כדי להרגיש מנצח. ובבחירה בין לעשות שטויות כדי להיות זה שמנסה למצוא חן בעיני אלה שמנסים למצוא חן בעיני הבנות, לבין לעשות דברים אידיוטיים כל הזמן כדי להגן על מלכותו – בחרתי לבדוק את הגבולות בעצמי, ובמקרה הצורך גם להגדיר אותם בעצמי.
לא הייתי מהמקובלים, אבל פיתחתי לעצמי חבורות שבהן, כך האמנתי, מחבבים את המיזנטרופ שבי. הייתי בתנועת-נוער שעד היום אין שום הוכחה שהיתה קיימת בכלל, עישנתי את הסיגריה הראשונה עם מישהו שאף-אחד מהחברים שלי לא הכיר, ואיבדתי את בתולי למישהי שאף-אחד ממילא לא היה מאמין לסיפור המופלא שהיא הנציחה אצלי.

ולמרות שעד היום אני מעשן ולא בתול, הסלידה שהיתה לי כבר אז מחבורות המקובלים עזרה לי, כך מסתבר, להתמיד ולא למצוא את מקומי בחיים. כנראה שזה מרד נעורים מתוחכם מדי לסלוד מכל העניין של חבורות המקובלים וממלכות הכיתה. כנראה שיש חשיבות, אידיוטית ככל שתהיה, לא לזהות כמה אידיוטי זה לחפש תמיד את הספסל האחורי באוטובוס של הטיול, להתחנף לאנשים הנכונים, ולצעוק את הצחוקים המיותרים במקומות הנכונים בחיים.

אבל היום החבורות האלו הן כבר לא משחק ילדים. העולם התקדם, והיום זה כבר לא מספיק לעשן, לקנות את הג'ינס הנכון, ולא להקשיב להורים. היום נערים נדרשים לשבור בקבוקי וודקה, ונערות צריכות לשבור את נפשן על מזבח השייכות החברתית.
וזה גם מה שמפחיד אותי שיקרה לילדה שלי. חוץ מתאונת-דרכים – אבל זה רק בגלל שהטראומה האישית שלי בתחום הזה היא יותר גדולה, כי נפצעתי בשתיים נפרדות, הייתי מעורב בעוד שלוש, וראיתי מול עיני עוד ארבע.

אני רוצה שהיא תישאר קרובה אלי, אבל אני רוצה שהיא גם תדע לא להקשיב, ולמרוד. ואני רוצה שהיא תפתח את היכולת למרוד, כדי שתוכל למרוד גם בהם. להצליח לראות בזמן אמת מהו השקר, ולצלוח את שדה המוקשים הזה כמובילה. ואני רוצה שהיא תדע להוביל גם אם זה בכיוון שלא כולם מובילים אליו. ואני לא יודע מה בעצם אני רוצה. גיל הנוער הוא מאוד מבלבל. גם אותי. גם היום.
כי כנראה שאיפה שהוא, עדיין לא שלם בי הנער שלא נאבק מספיק, ושמבין היום שכל המאבקים האלה היו מיותרים ממילא. איפה שהוא, גם אני צריך את ההכרה הטיפשית הזאת של האחרים, וזה כבר לא משנה אם הם מלכי הכיתה או הנתינים המסכנים שלהם. אין באמת הבדל.

וזה כאילו יותר קל היום, כי הטכנולוגיה, כידוע, מקרבת בין אנשים – או לכל הפחות, מקרבת אנשים כמוני אל האנשים ששייכים לקבוצות העילית ולחבורות של המקובלים. והטכנולוגיה הזאת מאפשרת לך היום לעשות את ה-"לייק" ה-4000 למשהו שכתב מישהו שלא מכיר אותך בכלל, להרגיש שאתה חבר שלו בגלל זה, וכך לדעת בוודאות שאתה צודק בתחושה התמידית הזאת – שיש משהו ענק שקורה ממש לידך ואתה מפספס.
אבל שוב, כמו אז בימי בית-הספר, גם ברשתות החברתיות אני לא באמת שייך, ולכן גם סולד מכל מה ומי שמקובל בהן. אני לא חבר בחבורות החשובות של פייסבוק או טוויטר, ואין לי אפילו קבוצות מגניבות ונחשבות בווטסאפ. כלומר, חוץ מהקבוצות של הגן ושל המשפחה. אבל אלו הקבוצות הכי מגניבות. מה, לא?

ושוב, כמו אז, אני מספר לעצמי שאני בונה את החבורה הפרטית שלי. שמי שבאמת רוצה להיות חשוב או נחשב, יואיל ויסתופף תחת צל קורתי. אבל היום אני גם יודע שזאת פשרה. פשרה הכרחית ומציאותית, אולי, אבל עדיין פשרה.
כי בבחירה בין להיות מעורר רחמים כשאתה צודק ובודד, לבין להיות מגוחך כשאתה טמבל מוקף בנוהמים, הסכנה האמיתית היא לנסות לברוח מהמציאות. ובחיים – במציאות – כך מסתבר, אתה פעם למעלה, ופעם למטה. פעם אתה אהוב, ופעם עלוב. פעם מלך, ופעם סתם מישהו שסולל לו את הדרך. ואולי אדם כן צריך לדעת מה אינה אהבה, כדי לדעת מהי אהבה. אדם כן צריך לדעת להתחנף, כדי לדעת חנופה.
וכל זה לא פותר שום דבר מהבילבול הזה. אבל בעקבות הנסיון שלי, אני מתכוון לשבת ולהסביר את כל זה לילדה שלי מראש. כדי שלא תעשה שטויות, ושלא תיפגע אף פעם, ותקשיב היטב לכל הסיפור הזה, אבל כמובן לא תשמע בקולי.

יום חמישי, 29 במאי 2014

ליד הדמיון


אחד ההרגלים היפים שפיתחתי הוא לספר לילדה שלי לפני השינה מדוע אני אוהב אותה. זה נשמע פשוט, אבל זה כרוך בכל לילה בעבודת תחקיר מעמיקה של אירועי היום, של מה היא אמרה ומה עשתה, ונסיון למצות מתוך הדברים האלה משהו אמיתי ומקורי בכל פעם. אז אני אומר לה שהיא חכמה, שהיא סקרנית, שהיא שמחה, ושיש לה דמיון כל-כך מפותח ויפה, אבל בכל פעם אני מתאכזב מחדש לגלות שמדובר באותה רשימה בדיוק. כנראה בגלל שלי, בניגוד אליה, אין לי מספיק דמיון.

יש אנשים שמתוך ייאוש מזלזלים בחשיבותם של הדמיונות בחיים, ויש כאלה שמתוך אותו ייאוש מנסים לעורר את הדמיונות עם ספרים או עם סמים קלים – שזה בערך כמו לנסות לצלוח מרתון בעזרת מכונית.
כך או כך, הייאוש הוא אותו ייאוש. כי המציאות, צריך להודות, היא די משעממת. כולנו יודעים את זה, אבל לילדים, כמו תמיד, אין את הנימוס והסבלנות אליה. הם הרי אוהבים להביך אותנו כשהם אומרים כל דבר שעולה על דעתם, והם גם לא מתביישים להביך את עצמם עם היחס הרציני מדי לדברים שהם מדמיינים.

לפני השינה, ולפני נאום ה"למה אני אוהב אותך", אנחנו קוראים ספרים. כלומר, אני קורא, והיא יושבת לידי ומפעילה את הדמיון כל-כך חזק, שהיא מציפה אותו בשאלות דווקא על מה שאין בספרים שלה. שאלות חשובות כמו "איפה אבא של המפוזר?", "מה יש לחיפושית הזבל בדלי שלה?", או "גם הג'וק שהיה בגן הוא איש שקוראים לו גרגור סמסא?"
"אנחנו לא יודעים", אני אומר לה בעצב של איש מבוגר שרגיל כבר להיצמד רק למה שיש מול העיניים שלו. "אבל אפשר לדמיין". וככה אנחנו יושבים ומדמיינים, גם בלי שהיא יודעת בכלל מה פירוש המילה הזאת "לדמיין", או בשביל מה צריך מילה מיוחדת לפעולה הכל-כך בסיסית וההגיונית הזאת.

וזאת באמת פעולה בסיסית ופשוטה. כדי לדמיין לא צריך הרבה. כל פיסת פלסטיק יכולה להיות המשחק הכי מוצלח בעולם, כי הוא מעניק את החופש להחליט אם הוא יהיה תינוק, מצלמה, או חללית. ורק אנחנו, השבויים של המציאות המוצקה והקשה, יכולים לשאול "במה נשחק" בתגובה לקריאה כמו "אבא, בוא נשחק!". כי אנחנו לא מבינים שברגע שמחליטים לשחק, כל דבר הוא משחק. רק צריך לקרוא לו "משחק".

אנחנו נהנים לספר על זה בחיוך, אבל המציאות העגומה היא שאנחנו מאוד רוצים להיות קצת כמותם. אנחנו רוצים להיות שוב חופשיים כמו ילדים, ומסתפקים רק בלדמיין כמה זכרונות הילדות שלנו הם יפים ומושלמים יותר משלהם. אנחנו רוצים להרשות לעצמנו לחיות כמו בפנטזיות, או אפילו להרשות לעצמנו סתם לשקוע בפנטזיות. ואנחנו אפילו מוכנים לשלם הרבה כסף כדי לדמיין מציאות במה שאנחנו רואים בתיאטרון, או חמור מזה – לקבל מעט כסף כדי רק להיות שחקנים בו.

וכשמסתיימת שעת המשחק, ושעת הספרים והנאום הלילי הקבוע, אני הולך לישון, ומתחפר עם כל המחשבות האלו בתוך השמיכה שלי, שאף-אחד לא יודע אבל היא בעצם חללית. למרות שלפעמים היא מפסיקה להיות חללית, כי זה הרי לגמרי לא הגיוני שמרגל אלגנטי אך חסר דמיון כמוני, שנמצא בפגישת עסקים באיטליה, יטוס שם בחללית. בכל זאת, לדמיון של מבוגרים יש גבולות.
לפחות עד שארדם ואברח לחלומות.

יום חמישי, 26 בספטמבר 2013

מן החוץ אל השפה


לילה אחד הילדה אמרה לי "אבא, תביא את המַרְקָה ". בחיפושי אחרי למה לעזאזל היא מתכוונת, מצאתי בחושך כל מיני מילים מוזרות וצללים חיוורים שלהן, וזה קצת הפחיד אותי, אז הדלקתי פנס. אותי זה הרגיע, אותה זה ממש שימח. ואז הכל היה פתאום ברור. מַרְקָה זה פנס.

זה חמוד שילדים משבשים וממציאים מילים. אנחנו אוהבים להתענג על זה, לכתוב את זה על הכריכה הפנימית של אלבום התמונות, ואז לשכוח. אנחנו אומרים שזה חמוד, אבל מרגישים קצת מיותרים ומוגזמים כשאנחנו מתלהבים מזה, כי זה קורה לכל הילדים ולכל ההורים, אז אנחנו אומרים שזאת סתם התלהבות מילד ראשון, או מילד בכלל, ומשתדלים להתלהב בצנעה ובשקט, ולא בפומבי.
אבל האמת היא שזה תירוץ. האמת היא שזה מעורר בי קנאה וגעגוע. אני מקנא ביכולת הזאת, שכבר לא תחזור, לשחק במילים, להשתמש בהן כחומר-גלם ולא כאינטרס, ולפסל בהן כמו בפלסטלינה – בלי להזדקק לקביים האלה של החשיבה המבוגרת והקשיחה מדי – למשל קביים כמו המילה "כמו".

וככל שאנחנו מזדקנים, אנחנו גם מדברים לאט יותר – אפילו אם אנחנו שדר כדורגל דרון אנריקאי. כאילו אנחנו מחשבים ומתכננים כל מילה, רק לא לטעות. כי אין זמן לטעות. כי משא הזמן שמכביד עלינו הוא עול המותר והאסור שצברנו כל השנים האלה.
אז אנחנו מלמדים את הילדים שאסור להגיד "שתי צבעים", כי אלה "שני צבעים", אבל באותו זמן מלמדים גם שאסור להגיד "מַרְקָה", כי קוראים לזה "פנס", ואם לא נגיד "פנס" אף אחד לא יבין אותנו – אלא אם הגענו למעלה הגבוהה הזאת שאנשים באמת עושים מאמצים ומשקיעים זמן כדי להבין אותנו, כי אנחנו אנשים מספיק חשובים, או נחשבים, או לחלופין ילדים ממש קטנים.

"מוות וחיים ביד הלשון", לימד אותנו הציטוט הידוע מספר משלי, ואנחנו חוזרים ואומרים את זה לעצמנו – אומרים במילים, בלשון, ובכך חורצים את הדין של עצמנו להיות כאלה שחושבים שהשפה שלנו יוצרת את המציאות, ושחשוב לבחור תמיד במילים הנכונות.

כי זה קל לנו יותר לשים לב לרגעים שבהם השפה בונה את המציאות. אבל באותו זמן, בשקט בשקט, המציאות הרבה יותר חזקה בהשפעה על השפה שלנו. במציאות החיים הישראלית, למשל, התרגלנו כל-כך לחיות על חרבנו, עד שקשה לנו להבין דברים בלי לקרוא להם בביטויים עבריים מעודנים כמו "מלחמה בעוני", "בטחון תעסוקתי" או "סייל פיצוץ".
או זה שהדרך היחידה שלנו להתמודד עם הסתירות הקיומיות שלנו, היא להשתמש בביטויים מבולבלים כמו "חול המועד", "המבורגר צמחוני", או "אקדמיה ללשון עברית".
או זה שתמיד מספרים לנו שבעוד שאנחנו סתם אומרים "שלג", כי זה רק פעם בשנה, ורק בירושלים, הרי שבשפת האסקימואים יש עשרים מילים שונות כדי לתאר באופן מדוייק את כל סוגי השלג.
או זה שבכלל קוראים להם "אינואיטים", ולא "אסקימואים".
או זה ש"כושים" היתה פעם מילה לגיטימית לגמרי, אבל אף-אחד כבר לא זוכר את זה, כי זה היה בתקופה די רחוקה, כשהם עצמם היו טיפה פחות לגיטימיים.
או למשל המיתוס הזה שבסינית המילה "משבר" והמילה "הזדמנות" הן אותה מילה – כי התרבות שלהם היא חכמה ועתיקה, ויש בה הרבה פתגמים שמתאימים לספרי שיווק וניהול חדשניים.
או זה שבסינית המילה "פתגם" היא בעצם אותה מילה ל-"המערבי הטיפש שלא מבין כלום".

קשה לשחק במילים בגיל מבוגר, מאותה סיבה שקשה ללמוד שפה בגיל מבוגר. הסחוסים של השלד הלשוני שלנו הופכים קשיחים, והגמישות מפנה את מקומה לטובת הצורך שיבינו אותנו, שהוא כנראה רק עוד ביטוי לצורך שלנו באהבה ובשייכות – הצורך הזה שגורם לנו לכל המשברים שאחר-כך אנחנו צריכים לדבר עליהם על הפסיכולוג, אבל כבר לא יכולים למצוא את המילים הנכונות.

לפעמים, בחושך, יש לי רגע מואר כזה, שבו כל המילים הופכות פשוט לצלילים. אני לא חושב שיש מילים שיכולות לתאר בדיוק את התחושה הזאת של ההברות והצלילים שמתפרקים כמו טיפות מים באוויר. אבל שם, כשהכל מותר – כי הכל נשמע טיפשי ומלאכותי באותה מידה – אני מרגיש מאושר. כמו ילד, כמו מישהו שקרעו לו את החבלים ששומרים על הידיים שלו, כמו מישהו שלא זקוק ל"כמו".

הרגעים הנדירים האלה יכולים לנצח את ההרגשה התמידית של הנכון והלא-נכון. את הסיבה המסתורית לכך ש"יושן" זה לא בסדר, אבל נִמְחַג במקום "נחגוג" זה חמוד, ו"אבא יצחוק" ממש מעלה חיוך נעים.
אבל הרגעים האלה מזכירים גם שככל שהילדה שלי משמחת אותנו יותר כשהיא מצליחה להביע את עצמה במילים ולשוחח, ככה אנחנו נשכח את ההתלהבות שלנו מחוסר האכפתיות שלה אם אנחנו שמחים מזה או לא, ואת זה שלמרות מה שאנחנו חושבים, המציאות שלנו כמבוגרים היא בעצם די דלה, וכל מה שנשאר לנו זה רק משחקי-מילים מטופשים ורדודים, והערכה אילמת כלפי מי שבאמת יודע לא רק את משמעותה של כל מילה, אלא את המשמעות של "מילים".

יום חמישי, 25 ביולי 2013

העולם הוא הגול


פעם בכמה שנים עולה שוב המפלצת הזאת ומרימה את ראשה, ואני חוזר לאהוב כדורגל.
היחסים שלי עם כדורגל הם יחסי אהבה-שנאה. קצת כמו כל אוהד שלא יודע אם הוא יותר אוהב את הקבוצה שלו או יותר שונא את השניה, רק עם ההבדל הקטן שאני בכלל לא אוהד של אף קבוצה.
אף פעם לא אהדתי קבוצה. כלומר אהדתי כמה, בכל פעם קבוצה אחרת, ובכל פעם גם מהסיבות הכי אידיוטיות – צבע החולצות, נסיון להרשים מישהי, או אפילו זכיה היסטורית בגביע המדינה. אבל זה לא אומר שאני לא אוהב כדורגל. אני פשוט מעדיף לחשוב שאני אוהב את המשחק עצמו, ולא קבוצה אחת מסויימת, ואפשר לומר שגם לא את הקונספט של לאהוב קבוצה מסויימת. בגלל זה כנראה כל האוהדים לא בוחרים אותי כשהם עושים כוחות.

אז בתקופות מסוימות בחיים שלי כדורגל הוא שירה צרופה, או דרמה אנושית נעלית, ובתקופות אחרות הוא נבעט החוצה מכר הדשא, לטובת אירועים אחרים שמפיק אמרגן החיים. ומעבר להסבר הפשוט שקשה לי להתמיד בדברים ושכל דבר נמאס עלי אחרי תקופה מסויימת, הסיבה לטלטלה הזאת היא כנראה טלטלות אחרות שמתרחשות בחיים. ובכדורגל.

כי עם כל הכבוד לשירה הצרופה ולדרמה האנושית, אנחנו אוהבים כדורגל, וגם שונאים אותו, מהסיבה הפשוטה שבבסיס אנחנו בהמות גסות, וככל שבחיים שלנו אנחנו נאלצים ללבוש יותר חליפות ולהתנהג יותר יפה, כך אנחנו זקוקים יותר לטריבונה הזאת שבה אנחנו יכולים לצעוק, לקלל, ולהוציא את האגרסיות המצטברות ואת התשוקות החבויות שלנו. קצת כמו הסיבה שנשים עושות קניות. או לחלופין יושבות בטריבונה וצועקות.

והצרה היא שזה הולך ונהיה יותר קרוב לבלתי-אפשרי. הרי כל הסוד בכדורגל הוא שזה נראה משחק פשוט: הקסם הכי גדול שיצר המשחק הזה הוא היכולת לתת לכל אחד מהצופים תחושת התנשאות קטנה, וכל מי שישב פעם בטריבונה ושמע את שכנו המעשן בשרשרת בן ה-60 נוזף בכושר הגופני של השחקנים תוך צעקות נוטפות קליפות גרעינים, יודע למה אני מתכוון.
והתחושה הזאת של "אני הייתי עושה את זה יותר טוב" – ולא משנה אם זה לבעוט פנדל או להקסים דוגמניות – הולכת ומתפוגגת בעיני כשהכדורגל הופך להיות מוקף ביותר מדי דברים מסובכים שלא קשורים אליו. כי לקבל את זה שהכדורגל הוא בריחה מהרצינות התהומית של החיים זה החלק הקל של העניין. אבל המשבר האמיתי הוא לגלות שגם הכדורגל עצמו הפך לעניין רציני ותהומי, ושהאפשרות לברוח מהמלכוד הזה היא הרבה יותר קשה.

אנשים כמוני, שאוהבים פשוט לראות משחק טוב, לא צריכים לזכור ולדקלם סטטיסטיקות ואנקדוטות בסגנון שהשדרים בטלויזיה אוהבים לספר כשאין להם כשרון לספר את סיפור המשחק. לי לא ממש אכפת אם "מנצ'סטר לא כבשה גול כבר 267 דקות לשער בצד המערבי באצטדיון שממזרח לקו האורך 10 אחרי השעה 8 בערב במחצית הראשונה", כי אני מעדיף להתרכז במהלכי המשחק עצמם, וכי את שניהם – גם המספרים וגם המהלכים – אני חווה ושוכח אחרי יום. אבל מה שלמדתי זה שהדרך שלי עדיפה, ולא רק בגלל שאין לי דרך אחרת ואני מעדיף להצדיק את מה שיש.

כי ככל שמתקדמים החיים הזכרון שלי תופס את הצד ומנתשף כשהוא מנסה להדביק את קצב האירועים שמסביב. אני לא זוכר הרבה דברים, בטח לא משחקי כדורגל וגולים היסטוריים שהייתי עד להם, אבל איכשהו את הגולים הכי מוצלחים שהיו לי בילדות, במגרש השכונתי, אני זוכר בצבעים מלאים, בהילוך איטי, ועם ריח הזיעה המקורי – בדיוק כמו שאני זוכר את התדהמה הגדולה שהכתה אותי כשגיליתי שאת הכדורגל הזה שכולם מדברים עליו בשבת, משחקים אנשים מבוגרים, ולא ילדים כמונו, ומתוך סקרנות הלכתי לראות אותו בפעם הראשונה.

צריך להבין שאלה היו ימים שנעו על מגרש החיים בקצב אחר. ברדיו בקושי דיווחו על התוצאות בליגה האנגלית, על ליגות אחרות לא ידענו בכלל, והחולצות של מכבי נתניה נשאו בגאון את שם המותג "גלי", בעיקר כי לא היה משהו יותר טוב. אבל הקריינים ברדיו באמת התרגשו מכל גול של הפועל יהוד, ואנחנו באמת חשבנו שניצחון של בני-יהודה הוא מתוק כמו הממתקים של "עלית" – ולא התעסקנו בחוזים של שחקנים, ריבים של עסקנים, ועבירות של מאמנים.

וזה סוג של גירסה מקריחה ומבוגרת שלי, שקמה עכשיו בשורה שלפני ומסתירה לילד שבי את המשחק עצמו. אני באמת אוהב את הכדורגל. הוא שירה, הוא דרמה, הוא קומדיה, והוא פנטזיה שיש לרגל הנכה שלי כמעט כל הזמן. לפני כמה שנים, כשניתקתי את עצמי מהטלויזיה על עשרות ערוציה, ומאות ערוצי הספורט שלה, גזרתי על עצמי בעצם גם ניתוק מהכדורגל. זה היה מחיר שידעתי מראש שאשלם, כי חוויית הכדורגל המודרנית היא בעצם חוויה טלויזיונית ופלייסטיישנית.
אבל מדי כמה שנים המפלצת הזאת מרימה שוב את ראשה, ואני חוזר לאהוב כדורגל לאיזו תקופה ומוצא את עצמי עד בזמן-אמת להתרגשות האמיתית שמספק המשחק הזה – ואני אפילו לא מדבר על ברצלונה האגדית של 2008, אלא על דברים כמו הזכיה של הפועל רמת-גן בגביע, או האליפות (בליגה ג') של מכבי קביליו יפו.

בתקופות כאלו אני מסוגל ללבוש בגדים מגוחכים של הקבוצה שבחרתי, גם כשאני לא הולך לים. בתקופות כאלו אני מצליח להנות לפעמים אפילו מכדורגל ישראלי. אבל בתקופות כאלו אי-אפשר גם לחמוק מההכרה שכדורגל כובש אותנו בגלל שהוא בעצם אנלוגיה לכל דבר בחיים שלנו.
והאנלוגיה הזאת היא בדיוק הבעיה: כי האמת היא שהיום אני כבר המבוגר, ופתאום אין לידי כבר את "הגדולים" שיגנו עלי ויסוככו עלי כמו צל בטריבונה מפני כל העולם שמסביב.

יום חמישי, 4 באפריל 2013

תמונה אחת ו-830 מילים


זה קרה לפני הרבה שנים, בהרי הדולומיטים שבצפון איטליה. או אולי בעצם בפירנאים שבצפון ספרד. עצרתי בצד הדרך, וראיתי פתאום לנגד עיני את התמונה היפה ביותר שאפשר לתאר. בלב הטבע הפראי, פתאום הכל הסתדר לכדי רגע אחד מושלם, שלא יחזור לעולם. כאילו יד אלוהית עיצבה את המראה הזה בהקפדה ובתשומת-לב, ויד אלוהית אחרת הביאה אותי לנקודה המדוייקת שבה כל זה קרה – אי-שם בהרי הרוקי של ארה"ב. או באוסטרליה. או שזה היה בכלל בשיפולי רמת-הגולן.

הושטתי יד בוטחת ושלפתי את המצלמה. הפעלתי אותה. כיוונתי מהר. ברגעים כאלה חשוב לא לבזבז זמן. להיות נחוש עם האצבעות שמחליקות על הכפתורים הנכונים, כמו מתוך תחושת שליחות, באיחוד מלא של האדם והמכונה.
ואז משהו השתבש.
בהתחלה הכפתור לא נלחץ, ואז העדשה סרבה להתמקד במה שמונח ממש מולה, ואז במקום למקד ידנית לחצתי על כפתור שלא שייך לזה. המשכתי בעקשנות לנסות ולתפוס את הרגע הזה, להאבק במצלמה הסוררת, להכניע אותה, והתעלמתי מאותה יד אלוהית שאומרת לי: הנה הרגע שלך, תראה אותו, הוא מולך. התעלמתי עד שהיא סטרה לרגע הזה וסילקה אותו משם.

לא נורא, אמרתי לעצמי, לפחות ראיתי את התמונה מולי, לפחות הספקתי לחוות אותה כדי שאוכל לזכור ולספר. הרי התמונות הכי טובות הן אלו שלא צילמנו – כי המצלמה נתקעה, כי הפילם נשרף, או כי עדיין לא המציאו את הסמארטפון. אבל האמת היא שלא ראיתי את התמונה ההיא מולי. הייתי עסוק מדי בלא-לצלם אותה, ופיספסתי את הרגע הפשוט הזה שבו יכולתי לעמוד מולה ולהנות.

זה היה בתקופה שבה, כמו הרבה אנשים בני גילי, אחזתי בתחביב הצילום. קראתי ספרים, קניתי ציוד בחנויות מקצועיות ברחוב אלנבי, סחבתי בצורה מגוחכת להפליא את המצלמה הכבדה לכל מקום, חיפשתי ברצינות תהומית את אותם רגעים חד-פעמיים של החיים, ושלחתי למיסגור תמונות מוגדלות שצילמתי – חלקן עדיין תלויות בבית של ההורים שלי, מתוך נימוס ואי-נעימות. יכול להיות שאם הייתי מתמיד בזה הייתי הופך לצלם מקצועי ומוצלח, כמו כל שאר הדברים שיכולתי להיות.

מאות התמונות שצילמתי אז שמורות בארגזים ואלבומים שאני כבר לא יודע איפה הם, או בתיקיות מסודרות במחשב שלי, לצד מיליוני התמונות שצילמתי רק בשנה האחרונה, מאז שאני אבא. לפעמים אני יושב ונזכר בתמונות האלו, ומנסה להיזכר דרכן במקומות שבהם צילמתי אותן. ברוב הפעמים אני לא מבין מדוע טרחתי לצלם דברים שאפשר לראות בחיפוש פשוט באינטרנט, מדוע יש לי עשרים גירסאות של כמעט אותה תמונה, ואיפה כל זה קרה בכלל. כי נכון שאומרים שתמונה אחת שווה אלף מילים, אבל זה לא אומר שהיא תמיד עדיפה על המילים האלו. לפעמים כנראה טוב יותר לצייר ולפסל במילים עצמן – אם לא לשם האמנות, אז לפחות כדי שנוכל לזכור טוב יותר.

ואמנם, באלבומי הילדות שלי יש הרבה יותר מילים ומעט יותר תמונות. צבעי הנוסטלגיה מפתים אותי להגיד שפעם, כשהצילום היה הרבה פחות זמין ומיידי, ההורים שלי הקפידו לצלם רק את מה שחשוב. אבל האמת היא כנראה שזה תירוץ שהומצא בדיעבד. לדעתי אם הורים יקחו היום רק אחת מתוך כל מאה תמונות של הילדים שלהם – באופן אקראי לגמרי – הם בכל-זאת יגלו שהם נשארו ביד עם פרס פוליצר של ההורות. וגם יהיה להם קל יותר לבנות, כמו שנהוג, את המצגת האינסופית ליום-ההולדת הבא. שלא לדבר על כמה קל יותר יהיה לאלה שצריכים לצפות במצגת המרגשת הזאת.

האלבומים האלה, יותר מכל דבר אחר, יכולים לספר את השינוי שעברנו. קצת בעזרת התמונות שיש בהם, אבל בעיקר בגלל המקום שלהם בחיים שלנו. אם פעם הם היו חלק טבעי מהשיגרה של גידול ילדים וגידול חיים, היום הם סוג של טירחה חסרת-סיכוי מול הררי התצלומים ומול ההרגשה ששליחה בדוא"ל היא תחליף ראוי. וזה יותר מסמלי, כי בזמן שאנחנו עסוקים כל הזמן בלצלם, באמת לא נשאר לנו זמן לחוות – לא את הילד שצילמנו, לא את סידור האלבום, ואפילו לא את הצפיה בו.

ואפשר להמשיך עם זה עוד:
לגחך כשאנחנו רואים בגינה עדר של הורים שרודפים אחרי הילדים שלהם עם הסמארטפון כדי לתפוס עוד רגע אלוהי ומושלם; להגיד בהתנשאות שהיום מצלמים לא כדי לזכור, אלא כדי לסמן על זה "וי" ולשכוח; לחשוב שכל התמונות האלו של האוכל והחתולים נראות אותו הדבר ומבזבזות לנו המון זמן כשאנחנו מנסים לנסח להן תגובה מחמיאה; להתפלא מדוע צעירים מתלהבים מכך שאיזו תוכנה צובעת את התמונות שלהם בדיוק באופן שבו קיוינו פעם שלא יהרסו התמונות שלנו...

אבל מצד שני אנחנו היינו אומרים "צ'יז" לפני כל תמונה, מסתובבים בחו"ל עם ווסט אידיוטי ותיק כבד על הכתף, וחושבים שהבחירה ב-ASA400 או בצמצם F/5.6 באמת חשובה למשהו בחיים שלנו.

אז אם נהיה כנים, האמת היא שאנחנו אוהבים את ההתקדמות הטכנולוגית ואת מה שאנחנו יכולים לעשות איתה, אבל אוהבים לא פחות לקטר עליה ועל מה שהיא עשתה לנו. והבעיה היא שבקיטורים האלה איכשהו תמיד הטכנולוגיה נעצרת אצלנו בהווה. סביר יותר – למרות שלא פשוט יותר – להניח שהדאגה שלנו מאיך תגיב התינוקת כשהיא תגדל ותגלה ששיתפנו את כל התמונות שלה בפייסבוק ובאינסטגרם תיראה לה מגוחכת כשהדברים האלה יהיו מיושנים ומיותרים בערך כמו שהאלבומים עבי-הכרס שלנו נראים לנו היום.

כי בסופו של דבר, הדאגה הזאת היא לא באמת לעתיד שלה, אלא לעתיד שלנו. לימים שבהם המוח שלנו כבר יתעייף, וכל מה שישאר לנו זה מסע של סימני-שאלה דרך אינסוף הווריאציות של אותו תינוק באותה בריכת-כדורים, או של אותו נוף מושלם של ההרים הגבוהים שמקיפים את טוסקנה, או עוטפים את איסטנבול, או מטילים צל גדול על מה שהיינו כשעוד הצלחנו לזכור איפה חווינו את החוויות האלו.

יום חמישי, 13 בדצמבר 2012

צעצועיהם של בני-אדם



החיים, לפעמים, מגדירים אותך דרך מודעות הפרסומת שאתה מתעניין בהן. במקרה שלי אני מאוד נהנה לקרוא בעיון מודעות וקטלוגים של צעצועים, או לחלופין של מכשירים אלקטרוניים משוכללים יותר או פחות. ברוב הפעמים אני מסתפק בעונג שמעבירה בי הקריאה של המודעות והקטלוגים האלה, או בחיוך ההתרסה הקטן שעולה על פני ומתלווה לתחושת הניצחון האישית כשאני מצליח שוב לא לקנות טאבלט, למרות מאמצי השכנוע המאסיביים.

אבל אז תוקפים אותי רגשות האשם הצרכניים של העולם המודרני הזה. אני נכנס לחנות הצעצועים השכונתית לחפש מתנה קטנה וסמלית לתינוקת שלי, ומקווה להביע באמצעות המתנה הזאת את אהבתי, או לפחות לזכות בעוד כמה דקות של שקט עם הסמאטרפון שלי, עד שהתינוקת תחליט שגם בעיניה הסמארטפון יותר מעניין.

ברוב הפעמים אני לא קונה כלום, ופשוט יוצא מהחנות. הייתי רוצה לומר שזה בגלל שעולה בראשי התמונה העצובה של ילדים סיניים שמרכיבים את הצעצועים האלה למחייתם, או למה שאנשים כמוני מגדירים כמחייתם. אבל הדבר שבאמת עצוב כאן, הוא שכמעט תמיד ההדחקה מנצחת, והתחושה של "יש לה כבר המון צעצועים" יותר חזקה מהמחשבות על הילדים שאין להם.

יש לה באמת המון צעצועים. בחודש האחרון, לקראת יום ההולדת שלה, נאלצתי שוב ושוב לאכזב את כל אלה ששאלו מה לקנות לה במתנה, ולהגיד להם שאין לי מושג ושיש לה כל מה שהיא צריכה. הם כמובן לא קיבלו את דעתי, ובכל זאת קנו לה צעצועים חדשים, שבאמת היו מעניינים, ורק טיפ-טיפה דומים לקודמים.

אפשר להתווכח על מידת התועלת או הנזק שבלהפוך את עיצוב הבית שלך ממינימליסטי ולבן עם נגיעות צבע אמנותיות, לצבעוני חמוד ורועש עם נגיעות פלסטיק ואיקאה. אולי יש גם יתרון פדגוגי בעושר הגירויים הזה – זאת יכולה להיות הזדמנות טובה ללמד את התינוקת איך לסדר את כל הצעצועים יפה בסוף היום. אני ואשתי כבר שנה נותנים לה דוגמה אישית מצויינת בכל ערב, ואני מרגיש שממש עוד מעט היא תצליח בעצמה.

צעצועים – אחרי שאתה מוציא מהם את הסוללות כמובן – אמורים להקנות כישורי חיים שדרושים לילד כדי שיהפוך להיות מבוגר בריא בנפשו, בעל יכולות חברתיות נאותות, ודמיון מפותח – למשל כזה שיעזור לו לדמיין את עצמו קונה גאדג'ט אלקטרוני חדש.
ואכן, אנחנו לא נוטשים את הצעצועים כשאנחנו מתבגרים, אלא רק מחליפים אותם ליותר יקרים – אולי כדי שיהיה לנו תירוץ להתיחס אליהם ברצינות ולא לקרוא להם "צעצועים". אלא שהפרצוף המבולבל של התינוקת שלי כשהיא קולטת פתאום שיש לה יותר צעצועים מכפות ידיים, הוא בעצם אותו הפרצוף שלי כשאני פותח את הקופסה של אותו גאדג'ט חדש, ומקווה שאדע להפעיל אותו.

כי בסופו של דבר, מסתבר שכולנו ילדים, ואולי הצעצועים האלה של ה"מבוגרים" מיועדים לא כדי לבדוק בדחיפות, עוד כשאתה בשירותים, אם הגיע דואר-זבל חדש – אלא פשוט כדי לשמור בנו משהו מאותה התלהבות של הילדים שהיינו פעם. מצד שני, לתת צעצוע לילד שלך רק כדי להעסיק אותו ולקנות לעצמך זמן איכות עם הסמארטפון החדש, לא נראה לי כאחד הרעיונות המוצלחים בתחום ההורות. אז אני מרשה לעצמי לפעמים לעזוב הכל, לשבת לידה, עם הצעצועים שלה, ולנסות להרגיש כמוה שזה הגיוני לחלוטין להאכיל בובת כלב מספל ורוד ריק. וכך, לאט לאט אני מוצא את עצמי נשאב בחזרה לעולם החופשי והיפה הזה, שאנחנו נוטים לאבד בזמן מסויים כדי שלא יאשפזו אותנו. אני נפעם מעושר הצבעים והאפשרויות, עד שפתאום אני שם לב שאני חובש כובע מטופש ומדבר לאיזו עגבניה מפלסטיק, בזמן שהתינוקת כבר הלכה לחדר השני.

ושם, בחדר השני, היא משחקת עם קופסת קרטון ישנה, וכפית פלסטיק שקיבלתי במבצע עם הקפה בקניות האחרונות. את המשחק הזה אני כבר לא מצליח להבין, כי כאן כנראה באמת צריך דמיון של ילד. כל מה שאני מבין, בראש המבוגר שלי, הוא שבאמת קצת משעמם לשחק בצעצועים שנראים דומים יותר מדי לדברים אמיתיים, אבל בעצם אין בהם שום מקום לדמיון. ילדים מעדיפים דווקא את שתי האפשרויות האחרות: לגנוב למבוגרים את החפצים שלהם, או להתלהב מקופסת קרטון – שיכולה להיות כל דבר שהם יבחרו, ולעיתים קרובות גם להיות כמה דברים בבת אחת.

אני שוב יושב לידה, והיא מחבקת אותי כפעולת הסחה לצורך גניבת הסמארטפון שלי. כי בעיניה הוא הרבה יותר מהנה, או סתם יותר טעים, מהפלסטיק המנגן והצבעוני-מדי שקניתי לה. ואז היא מחליטה שהמחשב שלי חייב להיות משהו יותר מעניין מקישוא פלסטיק, אם אני כל הזמן מתעסק בו. והיא רוצה את הגיטרה שלי, ולא את הכאילו-גיטרה שלה. היא רוצה את העט שלי, ולא את הצבעים שלה. ואחרי כל המאמצים של הדודים והסבתות, היא יכולה להתלהב מאריזת הפלסטיק של המתנה, יותר מאשר מהמתנה עצמה.

ובסוף אני הרי אכנע, ואקנה את הטאבלט ההוא מהקטלוגים שאני אוהב כל-כך. ואני יודע שלא יעבור הרבה זמן עד שהתינוקת הזאת תהיה מי שצריך לבקש ממנה שתסכים שגם אני אשתמש בו, וזה יהיה מאוד בצדק – כי היא תעשה בו דברים הרבה יותר יצירתיים וחשובים מלקרוא אתרי חדשות ולבדוק שאין דוא"ל חדש. אבל בינתיים אני מצליח להתאפק מול הפרסומות, ומצליח להתעקש בכל-זאת שיהיו לה צעצועים קצת פחות משוכללים. גם כי מגיע לה עדיין להיות קצת ילדה, ובעיקר כי אני מאמין שהצעצועים הפשוטים והלא כל-יכולים האלה, הם שיהפכו אותה ליותר-יכולה.