יום חמישי, 29 במאי 2014

ליד הדמיון


אחד ההרגלים היפים שפיתחתי הוא לספר לילדה שלי לפני השינה מדוע אני אוהב אותה. זה נשמע פשוט, אבל זה כרוך בכל לילה בעבודת תחקיר מעמיקה של אירועי היום, של מה היא אמרה ומה עשתה, ונסיון למצות מתוך הדברים האלה משהו אמיתי ומקורי בכל פעם. אז אני אומר לה שהיא חכמה, שהיא סקרנית, שהיא שמחה, ושיש לה דמיון כל-כך מפותח ויפה, אבל בכל פעם אני מתאכזב מחדש לגלות שמדובר באותה רשימה בדיוק. כנראה בגלל שלי, בניגוד אליה, אין לי מספיק דמיון.

יש אנשים שמתוך ייאוש מזלזלים בחשיבותם של הדמיונות בחיים, ויש כאלה שמתוך אותו ייאוש מנסים לעורר את הדמיונות עם ספרים או עם סמים קלים – שזה בערך כמו לנסות לצלוח מרתון בעזרת מכונית.
כך או כך, הייאוש הוא אותו ייאוש. כי המציאות, צריך להודות, היא די משעממת. כולנו יודעים את זה, אבל לילדים, כמו תמיד, אין את הנימוס והסבלנות אליה. הם הרי אוהבים להביך אותנו כשהם אומרים כל דבר שעולה על דעתם, והם גם לא מתביישים להביך את עצמם עם היחס הרציני מדי לדברים שהם מדמיינים.

לפני השינה, ולפני נאום ה"למה אני אוהב אותך", אנחנו קוראים ספרים. כלומר, אני קורא, והיא יושבת לידי ומפעילה את הדמיון כל-כך חזק, שהיא מציפה אותו בשאלות דווקא על מה שאין בספרים שלה. שאלות חשובות כמו "איפה אבא של המפוזר?", "מה יש לחיפושית הזבל בדלי שלה?", או "גם הג'וק שהיה בגן הוא איש שקוראים לו גרגור סמסא?"
"אנחנו לא יודעים", אני אומר לה בעצב של איש מבוגר שרגיל כבר להיצמד רק למה שיש מול העיניים שלו. "אבל אפשר לדמיין". וככה אנחנו יושבים ומדמיינים, גם בלי שהיא יודעת בכלל מה פירוש המילה הזאת "לדמיין", או בשביל מה צריך מילה מיוחדת לפעולה הכל-כך בסיסית וההגיונית הזאת.

וזאת באמת פעולה בסיסית ופשוטה. כדי לדמיין לא צריך הרבה. כל פיסת פלסטיק יכולה להיות המשחק הכי מוצלח בעולם, כי הוא מעניק את החופש להחליט אם הוא יהיה תינוק, מצלמה, או חללית. ורק אנחנו, השבויים של המציאות המוצקה והקשה, יכולים לשאול "במה נשחק" בתגובה לקריאה כמו "אבא, בוא נשחק!". כי אנחנו לא מבינים שברגע שמחליטים לשחק, כל דבר הוא משחק. רק צריך לקרוא לו "משחק".

אנחנו נהנים לספר על זה בחיוך, אבל המציאות העגומה היא שאנחנו מאוד רוצים להיות קצת כמותם. אנחנו רוצים להיות שוב חופשיים כמו ילדים, ומסתפקים רק בלדמיין כמה זכרונות הילדות שלנו הם יפים ומושלמים יותר משלהם. אנחנו רוצים להרשות לעצמנו לחיות כמו בפנטזיות, או אפילו להרשות לעצמנו סתם לשקוע בפנטזיות. ואנחנו אפילו מוכנים לשלם הרבה כסף כדי לדמיין מציאות במה שאנחנו רואים בתיאטרון, או חמור מזה – לקבל מעט כסף כדי רק להיות שחקנים בו.

וכשמסתיימת שעת המשחק, ושעת הספרים והנאום הלילי הקבוע, אני הולך לישון, ומתחפר עם כל המחשבות האלו בתוך השמיכה שלי, שאף-אחד לא יודע אבל היא בעצם חללית. למרות שלפעמים היא מפסיקה להיות חללית, כי זה הרי לגמרי לא הגיוני שמרגל אלגנטי אך חסר דמיון כמוני, שנמצא בפגישת עסקים באיטליה, יטוס שם בחללית. בכל זאת, לדמיון של מבוגרים יש גבולות.
לפחות עד שארדם ואברח לחלומות.

אין תגובות :

הוסף רשומת תגובה