לגננת שלנו – כלומר של הילדה שלנו, אבל בעצם גם שלנו – קוראים דליה. ומדי פעם הילדה חוזרת הביתה עם פיסת קרטון תלויה בסרט צבעוני על הצוואר, ועליה מצוייר גביע מוזהב. מדליה. מדליה שהיא קיבלה מדליה.
אנחנו כל-כך גאים בעצמנו על משחק המילים המוצלח הזה, שאנחנו לפעמים מגלגלים אותו על הלשון סתם כחלק מההווי המשפחתי. למרות שבסתר הלב אנחנו באמת מייחלים בכל יום לרגע הגאווה הקטן הזה על הפודיום הדמיוני.
אבל המדליה של דליה לא מוענקת בכל יום. הו לא. אסור להתרגל לפרסים ולהפוך אותם לשיגרה, כי זה כבר יהיה חסר משמעות. לכן, לפעמים דליה מגוונת, ונותנת לאתי הגננת להעניק לילדים חותמת.
"קיבלתי חותמת!" התגאתה הילדה כשאספתי אותה מהגן אחרי הצהריים, ופרשה לעומתי את הזרוע הקטנה שלה. "וואו!", התגאיתי באותנטיות של התגובה שלי. "לכבוד מה?".
"עשיתי פיפי בשירותים", היא הסבירה בהגיון של גני ילדים.
"כל הכבוד!", חיבקתי אותה, כי חשוב לתת חיזוקים חיוביים לילדים, כמו שקראתי פעם במאמר ייעוץ שכתב איזה פרופסור עטור פרסים. זה בונה בטחון עצמי ותחושת העצמה. וכדי לא לאבד את רצף ההישגים של היום הזה, הלכנו מיד לגינת המשחקים, להתאמן בטיפוס על סולמות ומגלשות.
לא טעיתי. היא טיפסה והתגלשה יפה מאוד באותו יום, ולכן הבטחתי לה שכפרס על כך נלך מיד לבית-הקפה, כי מגיע לה שוקו. ואולי קצת גם כי רציתי קפה.
אחרי שהיא התעקשה לשלם בעצמה, וגם להשאיר כאות הערכה טיפ נאה למלצר, הגיע השלב החביב עליה – לבחור מתוך קופסת ההפתעות שמחזיק בית-הקפה במיוחד למקרים כאלה, מתנה חמודה. והיות והיינו ממילא במצב-רוח ספורטיבי, מכל צעצועי הפלסטיק הצבעוניים שהתחרו על תשומת לבה, היא בחרה כדור קטנטן וסל קטן שתלינו מיד על דופן האמבטיה.
אם היא תקלע יפה, הבטחתי לה שאתן לה מדליה.
אבל מחר.
כי אסור לתת יותר מדי פרסים ביום אחד. זה עלול לגרום לשאננות וקפיאה על השמרים. כדאי יותר לשמור כמה טפיחות על האגו גם לימים אחרים. על האגו שלי, הכוונה, על זה שאני אבא כזה מוצלח ומפרגן.
וחוץ מזה, כל יועצת הורות תגיד לך שפרסים לא מקבלים סתם ככה. צריך לעבוד קשה ולהזיע ולהגיע להישגים אמיתיים. כשאני הייתי ילד, למשל, הייתי צריך לאכול ולשתות המון כדי שיהיו לי מספיק פקקים, מקלות ארטיק, ומכסים מלוכלכים של "דני", עד שאוכל לשלוח אותם במעטפה להגרלה הגדולה שבה אפשר לקבל כדור, או חולצה, או בעצם אין לי מושג מה – כי מעולם לא זכיתי בהגרלות האלו.
וזאת הרי השאלה האמיתית, והדרך היחידה להעריך את הפרס. במדליית זהב אולימפית, למשל, יש פחות מ-1.5% זהב אמיתי. למעשה, העלות האמיתית שלה היא בערך 650 דולר. קצת יותר מחותמת חגיגית על הזרוע, אבל עדיין לא קרוב למאות אלפי הדולרים שבהם היא יכולה להימכר אחרי כמה שנים באיביי, או לגודל האבסורד והטימטום שבעצם ההעמדה שלה למכירה שם, לאנשים שלא עשו כלום בחיים שלהם. מלבד המון כסף, כמובן.
אז אל תמכרו את הפרסים שזכיתם בהם בעמל וביזע, גם אם הם עשויים מקרטון או מחותמת דיו. כי חיזוקים חיוביים הם הרבה יותר חשובים בתהליך הלמידה, ובחיים בכלל, מעונשים. מה גם שלא מתלווה אליהם העניין המעיק הזה של יסורי המצפון. אני, למשל, בפעם הראשונה שהענשתי את הילדה ולקחתי לה את המוצצים בלילה, התייסרתי נורא ולא נרדמתי, בזמן שהיא כבר ישנה כמו תינוקת. לא נורא, גם מזה למדתי משהו. למדתי שאני די גרוע בעונשים. למרות שאם אשתדל ואתאמן ממש יפה, אולי בעתיד אגיע להישגים יותר נאים בתחום.
אבל בינתיים, אין כמו תחושת ההישג הזאת שמציפה אותך כשאתה מעניק חיזוק חיובי לצאצאים שלך. ההישגים שלהם הם בעצם הרי הישגי ההורות שלך. אז אתה עולה על הפודיום שבגן השעשועים, ומסתכל למטה בזלזול כלפי ההורים האחרים. אתה אב השנה, לפחות היום. ולראיה – אתה מקבל ציור של גביע כתגובה לתמונה של המגלשה בווטסאפ המשפחתי, וגם כוס קפה על חשבון הילדה שלך.
ובסוף היום עטור ההישגים הזה, אחרי שהצלחתי גם להרדים אותה בלי שהיא תבכה, התפניתי קצת לקרוא דוא"ל. ושם חיכה לי הפרס האמיתי: הודעה מיועצת-המס שלי, שבישרה לי שמכל מיני סיבות מורכבות ונשגבות מבינתי, זכיתי בהחזר מע"מ על חשבון השנה שעברה. לא סכום שאפשר לקנות איתו מדליה אולימפית, אבל ממילא זה לא טוב לקבל יותר מדי פרסים בבת אחת.
רק צריך לבוא ולמלא את הטופס המתאים.
אה, ולא לשכוח כמובן לשים עליו את החותמת.
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה