החיים כיוגורט

אני עומד מול מקרר מוצרי החלב במרכול, ואני יכול להרגיש את המבטים המרחמים של כולם ננעצים בי כמו שיפודי במבוק חד פעמיים ממעבר 2. אבל אני מנסה להתעלם מהם. בידי המזיעה אני אוחז בסמארטפון – הכלי הכי רב-עוצמה שהמציאו בני האדם כדי להתעלם זה מזה – בידי השניה אני אוחז בקרטון החלב שלקחתי רבע שעה קודם, ואת הגבות שלי אני מאמץ לכדי מבט של "אה, ברור שאני יודע איפה יש מעדן יוגורט בטעם תות 16% שומן בקופסה עגולה אבל לא רביעיה אלא זוג. אני סתם עומד פה כי נזכרתי במשהו חשוב שקשור לסמארטפון שלי".

והכי גרוע שאני בכלל שונא מוצרי חלב.

נשלחתי למשימה הזאת, ואני בכלל שונא מוצרי חלב. נגעל מהם. אבל אני עומד בזה בגבורה. כמו חייל בחזית המאובקת של שדה הקרב, אני עומד ומזיע במזגן של המרכול, מול מקרר מוצרי החלב, יודע שאין מקום לטעויות, ויודע שזה לא למעני. זה למען אלו שמחכות לי בבית. ורוצות יוגורט.

והם לידי, סביבי, כל האחים שלי לקרב הזה. כל הגברים שמחזיקים את הסמארטפון, תוהים מול המדפים עמוסי המותגים, מול ההבדל בין 14.5% שומן ל-16%, ומול ההבדל בין אריזה אחת קטנה לטעות אחת קטנה, ואז נשמע הדהוד של קול שפוף מאי-שם, ממעבר 3, תוהה אל הסמארטפון שלו "מאמי, אמרת מלח-ים או מלח-רץ?"

וכולנו מהנהנים בהבנה. כי כולנו גברים כאלה של מלח ביוגורט ומאמי בסמארטפון.

וכולנו נזכרים בימים ההם של פעם, כשלא היו סמארטפונים, והמרכול נקרא סופרמרקט, והוא היה רחוק כמו סיפור שהדודים מביאים מחוץ-לארץ, אז בכלל קנינו במכולת של פרומה. כלומר של בעלה של פרומה, אבל לא ידענו איך קוראים לו, אז קראנו גם לו פרומה.

ואצל פרומה היה רק סוג אחד של גבינה, וסוג אחד של יוגורט, והיה רק לחם לבן או לחם שחור. חוץ מימי שלישי, שאז היה גם לחם קימל. אצל פרומה הכל היה פשוט. לא היו מאתיים מטרים של מקרר מוצרי חלב, לא היה מעבר 4 שכולו מוקדש אך ורק לאינספור סוגים של שוקולד, ולא היו התלבטויות קשות כאלו. בימים ההם של המכולת השכונתית הקניות היו קניות, ולא מסע של חיפוש עצמי, וגבר היה גבר. אפילו אם קראו לו פרומה.

וזה קשה, כי בכל יום אתה צריך לא רק להבין מחדש שבמקום להיות זכר-צייד אתה בעצם מלקט מותגים במרכול, אלא גם לגבש דעה נחרצת בענייני היום האחרים. וכמו שפעם היה רק לחם לבן או שחור, והיום יש חמישים גוונים של דגנים על הבצק, פעם גם היו רק מפא"י וחרות, והיום יש יותר מפלגות מאשר מצביעים. במיוחד מפלגות מרכז.
אז נגיד, הגז הזה, עם כל המתווים וההסכמים והוועדות והמונופולים שלו. מה דעתי בנושא? אני חייב דעה חד-משמעית. אבל זה מאוד מבלבל, אז בדקתי וחקרתי וגם שאלתי בפייסבוק, והפנו אותי למאמרים ובלוגים ופוסטים אחרים בפייסבוק, וקראתי ובדקתי וחקרתי גם אותם, וחוזר חלילה, וחד גדיא, ובסוף גיבשתי מסקנה ברורה: שאין לי מושג.
או המשבר ביוון. סוגיה חשובה ביותר – הרי נופשים של "הכל כלול" הם משאב לאומי קריטי ואינטרס אזורי ראשון במעלה. אז מה כדאי? להישאר בגוש האירו? לחזור לדרכמות? או אולי לאמץ את הפתרון של העם היווני עצמו – פשוט לנמנם עוד קצת עד שזה יעבור.
ועדיין לא התחלתי לדבר על עניינים שמסיבות שונות באמת אסור לדון בהם בפומבי – נניח ענייני אסטרטגיה בטחונית-מדינית, או נישואין חד-מיניים. או נישואין ברבנות. או נישואין בכלל.

עכשיו, אני לא יודע אם אלו באמת סוגיות כל-כך מסובכות, או שפשוט אפשר כמו תמיד להאשים בסיבוך הזה את הטכנולוגיה, ולסגור עניין. כלומר, כולנו יודעים שזה עידן המידע, או עידן חופש המידע, רק שכולנו מרגישים את זה אבל אסור לנו להגיד את זה בקול – זה בעצם עידן עומס המידע. שלא לומר עידן המידע הסותר.
זהו העידן שבו לא רק שלכל יהודי יש שתי דעות, אלא גם יש לו פתאום מרכול שלם עם מקררים ומעברים ומדפים שבהם הוא יכול להציג את הדעות הללו, ולראות אחרים שמשתפים אותן. שזה כמובן אומר שהם מסכימים איתו. או שהם ממש לא. בפייסבוק אנשים משתפים דברים בשני המצבים.

אז חשבנו שחופש המידע יעזור לנו לקבל החלטות יותר נבונות, ובינתיים יוצא שההחלטה הכי ברורה שאפשר לקבל פה היא שאנחנו מטומטמים. כי תמיד יש איזו דעה נגדית יותר מנומקת, שפעם פשוט יכולנו לא לדעת עליה ולשמור על בריאות הנפש שלנו, אבל עכשיו אין לנו ברירה – ואז בסוף כולם, אבל כולם מראשון הפרלמנטריסטים בבית-הקפה ועד אחרון הוגי הדעות ב"הארץ", נופלים להסברים על "ספינים" וקונספירציות, וזה בדיוק הרגע שבו צריך לאשפז בכפיה את כולם.

אבל אז, ברגע אחד של צלילות המחשבה, אני פתאום מבין שזה בכלל לא דחוף, או חשוב, להחליט על כל העניינים האלה סופית, כאן ועכשיו. גם כי מי אני בכלל שאחליט או שההחלטה שלי תהיה חשובה למישהו, אבל גם – ובעיקר – כשאחרי חמישים סריקות הלוך ושוב לאורך המקרר במרכול, הצלחתי סוף-סוף למצוא את היוגורט המדויק ההוא.
אני חושב.

נאמן לחיקוי

בכל רגע נתון, על כל אדם שחושב "מה עוד חסר בחיים", וממציא איזו המצאה מהפכנית וחדשה לגמרי, יושבים עשרה אנשים אחרים ומבינים ששום דבר בעצם לא חסר בחיים, מלבד לספק את מה שכבר קיים לכל מי שאין לו.
ולכן, במקום להמציא משהו חדש, הם פשוט מוכרים חיקויים זולים של הדברים שאחרים המציאו קודם.

וזה נהדר, כי העולם לא באמת זקוק לעוד המצאות טכנולוגיות מדהימות. מאז שהמציאו את מימון-ההמונים אין צורך להמציא עוד דברים, אלא רק להציג אותם בסרטון מרהיב ומשכנע, וזה מספיק לכולם. עכשיו אפשר להתפנות לדאגה אמיתית לאנושות, ולספק לכולם כל המוצרים הקיימים במחיר הגיוני ושפוי – בין אם מדובר במים ראויים לשתיה, או בתיק אופנתי של גוצ'י.

אבל באמת, לדעתי חיקויים לא מקבלים מספיק הערכה. כלומר, הטובים והמדוייקים שבהם לפעמים כן מוערכים, אבל זה רק בגלל שמתבלבלים וחושבים שהם לא חיקוי. הכוונה שלי היא להערכה אמיתית. הערכה לחיקויים אמיתיים. כי לכאלה חיקויים יש יכולת נדירה גם להפיץ ולהאדיר את רוחו של המקור, וגם, באותו זמן, לנפץ מול עינינו את כל בועת החשיבות שלו. זה נשמע כמו דעה חריגה, אבל גם היא העתק: אמרו את זה כבר קודם, לפני, שהבחור שיודע לצייר העתק מדוייק של המונה ליזה הוא יותר גאון מדה-וינצ'י, ושטוביה צפיר יכול להיות ראש ממשלה הרבה יותר מוצלח מכל אלה שהוא עשה על חשבונם קריירה.

החיקויים האמיתיים האלה מנפצים משהו בתוכנו, כשהם גורמים לנו בו-זמנית גם להתבייש שאין לנו את "הדבר האמיתי", וגם להתבייש בעצם זה שכל-כך חשוב לנו שיהיה לנו את אותו "הדבר האמיתי".
כשהייתי ילד קנו לי פעם, לפי צו האופנה והחברים, מכנסי ספורט מדהימים של "Adidas" – רק שבימים ההם קראו לזה "מכנסי התעמלות", ומה שהיה כתוב עליהם באמת זה "Adidos". ואז, במעשה אומן שכולו שילוב של אצבעות אוהבות וסלחנות סבלנית, רקמה אמא שלי את הקו הקטן החסר שהכשיר את השרץ הזה, הקו הקטן שהוא כל ההבדל בין האות o לאות a, הקו הקטן שבין מבוכה לגאווה גדולה.

אבל האנושות כולה התקדמה מאוד מאז, והזמנים השתנו. הרי היום יצרני החיקויים כבר לא משקיעים כמו פעם בדברים יקרים ומיותרים כמו עיוותים יצירתיים של שמות וסמלילים, או בושה. היום, כשאתה קונה חיקוי של "קלווין", או "טומי", או כל שם פרטי יקר אחר, הוא נראה ומעוצב בדיוק כמו המקורי, ואתה יכול להיות בטוח שזה חיקוי איכותי ומוצלח. חיקוי אורגינל!

והם זולים מאוד, החיקויים. אתה נכנס לאיזה אתר אינטרנט סיני, מעמיס את סל הקניות שלך בשלושה עותקים מכל דבר – כי אחד מהם בטוח יצא דפוק – ועדיין זה יותר זול מליפול ברשת של איזו חנות בקניון.
ואז אתה נכנס לרשת החברתית החביבה עליך, ומספר לכל הפרצופים שם איך דפקת את השיטה, וזה עושה אותך עוד יותר מרוצה ושמח, ואתה לא צריך יותר מזה. כי מספיק לך החיקוי הזה של הקשרים החברתיים.
ואתה מתרווח על הספה בערב, מול איזה "ריאליטי" של כשרונות צעירים בפורמט שהועתק מאמריקה, ובוחר באופן חופשי לגמרי את הדעה המקובלת על כל שאר הצופים, ומחליט איזו גירסת כיסוי מבין כל השירים היא הכי מוצלחת.

אז הנה, זה לא שאין חשיבות והערכה להמצאות וחדשנות, אבל נראה שהעולם שלנו מתקדם ומתפתח בעיקר על-ידי חיקויים. עובדה שלכל אתר קניות סיני כזה קמים בתוך שבוע לפחות שני אתרים שמחקים אותו, ועובדה שלאף אחד מאיתנו לא אכפת מה קורה מאחורי הקלעים של העולם הזה, ואיזה חיקוי זול ומתפרק של חיים יש לילדים הסיניים שדואגים כל-כך יפה לרווחתנו הנפשית והכלכלית.

ורק לפעמים, אתה נתקל פתאום במשהו חדש באמת, ולא ממש יודע איך להסביר אותו לעצמך ואיך להתמודד עם ההרגשה המוזרה והמנוכרת הזאת. כי אף-אחד לא אוהב להרגיש זר, להיות במקום שנראה אחרת, ושבו מדברים בשפה זרה. אף-אחד לא אוהב להתחבט בחיפוש אחרי ההסברים המרגיעים כמו "זה הווייז של האוטובוסים", "זה הפייסבוק של האוכל", או "זה אריק איינשטיין מבצע את השיר של הבחור ההוא מהריאליטי בטלויזיה".

כבר כשאנחנו תינוקות, אנחנו לומדים שהכי טוב ללמוד דרך חיקוי של אחרים. ומאותו רגע החיים שלנו הם אוסף של הקווים החסרים שאנחנו רוקמים כדי להפוך אות לא שייכת לאות מוכרת, של ההסברים האלה שאנחנו שומעים ומשמיעים הלאה. בדיוק כמו המחשבות שאני כותב כאן, שהן כמעט, אבל לא ממש, החיים שלי עצמם. אלא רק חיקוי דהוי של המחשבה עליהם. רק מילים.

מותג האדם

בצער רב החלפתי השבוע את ארבעת הצמיגים של המכונית. אם כי אני עדיין מנסה להבין על מה הצער גדול יותר – על החור שנוצר לי פתאום בארנק, או על זה שבחרתי בצמיגי כביש רגילים, במקום צמיגי הארבע-על-ארבע שהיו לי קודם.
למעשה, אם נהיה מדוייקים, הם לא היו לגמרי צמיגי שטח, אלא צמיגי 50/50 – כמו שמכנים אותם אנשים שמכנים דברים כאלה בשמות סלנג מקצועים. כנראה בגלל שכבר לפני שנים, כשהייתי רווק וקניתי אותם, לא ידעתי להחליט מי אני, מה אני, ומה אני רוצה מהמכונית שלי.

כך או כך, מחלתי על כבודי, והסכמתי לוותר על קוביות הגומי הגדולות והמרשימות, ואם זה לא מספיק – אז גם על הלוגו המכובד של "פירלי", שמזמן התקלף כבר אפילו מהחולצה המזוייפת של אינטר ששוכבת אצלי בארון. אז זהו – כמה דקות עבודה, ועכשיו הצמיגים שלי הם פשוטים ואלמוניים, מארץ-ייצור אסייתית שאני גם לא בטוח שקיימת בכלל.

החלום ופנצ'רו.

במקור בעצם רציתי מכונית ספורט דו-מושבית עם גג נפתח. שזה כמובן מסמל חיי רווקות מסוג אחר לגמרי. רק שבגלל שאני נוהג לאט כמו שאני מקבל החלטות, בחרתי לקנות רכב שעושה קולות של רכב שטח, ולדון את עצמי לרווקות של מנגינות אחרות. אבל אל דאגה – את הרכב עם הגג הנפתח שכרתי בסופו של דבר לשלושה שבועות בירח-הדבש בטוסקנה, וזה היה הרבה יותר חכם, כי הוא נשא בצורה הרבה יותר מוצלחת אותי, את אשתי, ואת בקבוקי היין המשובחים של מחוז קיאנטי.

שטח או לא שטח, עדיין לא נוצר הרכב שאפשר יהיה לחמוק איתו מהעניין הזה של המותגים, גם אם יש להם שם קשה לביטוי כמו קבריולה או קיאנטי. כי כל בחירה צרכנית שאנחנו עושים בחיים רק מחזקת את אחיזת הכביש שלנו בעולם החברתי שסביבנו, ובשלב מסויים, כשעומדים מול הראי מתגלה מולנו אדם שלובש קצת יותר מדי קמטים, והרבה יותר מדי הגדרות סותרות.
בניגוד למה שמספרים אנשי שיווק שמאוהבים בעצמם, אנחנו לא אוהבים מותגים. אנחנו אוהבים רק את עצמנו, ואת מה שהמותגים עושים לנו. אנחנו קונים את הסמארטפון החדש כדי להגיד על עצמנו שאנחנו מתוחכמים, ואת הרכב היוקרתי כדי להגיד על עצמנו שאנחנו יקרים, ואת סרטי דיסני כדי ללמד את הילדים שלנו שהם לא ילדים, אלא נסיכים. וגם אחרי שכל הדברים האלה זרוקים בפינה כמו הסיפוק שלנו מהם, אנחנו ממשיכים לחפש איפה קונים את הסיפור שאנחנו רוצים שיספרו עלינו.

ואז נמאס לנו, ואנחנו מחליטים שהדבר הנכון עבורנו הוא לאמץ צרכנות אלטרנטיבית. כי זה המותג הכי חזק ונכון שיש היום. זה וטבעונות, אבל שם זה הרבה פחות טעים.

יש משהו מרתק באיך שהקמצנות הפכה ממותג פרסי למותג תימני, ובאיך שהחסכנות הפכה ממותג של בושה לסמל סטטוס. כל-כך מרתק, שבטח יש על זה כבר איזה ספר או שניים שאפשר לקנות כדי להעשיר קצת את הידע שלנו, או לפחות כדי לשים אותו על המדף ולגרום לאנשים לחשוב עלינו את הדברים הנכונים.
ואחר-כך אפשר גם ללכת לאחד המפגשים של "החלפת ספרים ובירה", שמארגנים ידידינו הטובים נילי ועופר, ולהחליף אותו בספר שמישהו אחר פשט מעליו. או לתת לבת-הזוג למכור אותו יחד עם שאר הדברים המיותרים שלנו ב"מאמאזון מרקט", ולקבל המון לבבות שאיתם אפשר לקנות דברים אחרים, ולמכור אותם בלבבות אחרים, וכן הלאה וכן הלאה, עד שתגיעו לכוס הבירה היפהפיה שיום אחד נעלמה מהמדף שלי תמורת 50 לב טבין ותקילין.
אבל זה בסדר, כי זה לא עולה כסף, ובינתיים אמנם אין לי כוס בירה יפה, אבל לפחות נשאר לי המדף עצמו. למרות שלא אתפלא אם יום אחד אכנס הביתה ויפתחו לי את הדלת שני אנשים זרים, שיודיעו לי בעליצות ובלבביות שמעכשיו זה הבית שלהם, כי הם קנו אותו במרקט. אותו ואת המדף שבו.

העניין הוא שלא נעים להודות, אבל אנחנו באמת צריכים את זה. את צמיגי השטח, ואת היין האיטלקי, ואת כוס הבירה שתמיד נשארת ריקה, ואת אלפי הלוגואים היפים שצרובים כבר במטען הגנטי שלנו. בלי כל הצעצועים האלה של המבוגרים נהיה מאוד בודדים – לא כי הסמארטפון הוא ידידנו הטוב ביותר, אלא כי הוא שם אותנו בקבוצה מאוד מוגדרת של אנשים, ובקבוצה הזאת אנחנו מאוד רוצים להיות. כי גם כשאנחנו מבוגרים, עדיין בוכה בנו איזה ילד אבוד שרק רוצה שיהיו לו חברים, ושיחשבו עליו את מה שהוא היה רוצה לחשוב על עצמו, ושיסכימו לשחק איתו.

ומכל סמלי הסטטוס שמקיפים אותנו, הערמומי ביותר הוא זה שאין בחזיתו לוגו, ואין מאחוריו תאגיד, ואין מסביבו עטיפה נוצצת. זהו האידאל החברתי הנקי שאנחנו מאמצים. זה שמוביל אותנו לדברים כמו צרכנות נבונה, טבעונות, או אפילו סתם ויתור על צמיגים, שהיו סמל הסטטוס הקודם.
וזה קצת כמו לוותר על חלק ממך שכבר ידעת להתרגל אליו, ולחזור להיות קצת ילד אבוד. והילד הזה יודע שאולי זה חוסך כסף, אבל לפעמים גם לזה יש מחיר.