ים המסתורין

אנחנו נוהגים ללגלג על אנשים ש"חיים בסרט", אבל האמת היא שזה הטבע האנושי. אנחנו אוהבים סיפורי מתח וסרטי קולנוע של מסתורין, אבל רק בתנאי שאלה כוללים בסופו של דבר הסבר ופתרון. רק שבחיים, בניגוד לסיפורים ולסרטים, לא תמיד יש פתרון מלא לתעלומות. זה כמובן לא מונע מאיתנו להמציא פתרונות כאלה – אפילו להיפך, זה רק מעודד אותנו לעשות את זה. וזה לא בגלל שהתרגלנו לצפות בסרטים. הסדר הוא הפוך: הסרטים נולדו בגלל התעלומות שנשארות בחיים.

הצוללת הבריטית "טוטם" נכנסה לשירות הצי המלכותי ב-9 בינואר 1943. היא היתה האחרונה מסדרת T, וכללה שיפורים רבים ביחס לצוללות הקודמות.
אבל מעל לכל השיפורים האלה, היה לה גם קמע.

בכל הפלגה שלה הקפידו אנשי הצוות לשמור על הטוטם האינדיאני של שבט Cowichan ממערב קנדה, וכשעגנה בנמלים היתה מציגה אותו הצוללת בגאווה בקדמת גשר הפיקוד.
עד שיום אחד, כשעגנה בנמל הליפקס, הטוטם נגנב. צוות הצוללת – חבורת אנשי צבא קשוחים ורציונאליים - לא הסכים בשום אופן להפליג בלעדיו. הטוטם היה הקמע של הצוללת. הוא שמר עליה, הם טענו. הצוללת הושבתה, והפליגה שוב רק אחרי שנרכש טוטם מקורי ואותנטי חדש מהשבט האינדיאני.

בדיוק 25 שנה אחרי הפלגת הבכורה של "טוטם", ב-9 בינואר 1968, לאחר תהליך בן שלוש שנים של שיפוץ, השבחה ואימון, יצאה הצוללת מנמל פורטסמות' למסע הארוך האחרון שלה, הפעם כצוללת ישראלית, שנושאת את השם והמספר שעתידים להיצרב בזכרון הקולקטיבי שלנו – להיחרט עמוק וחד הרבה יותר מצבע האותיות שלהם על הגוף שלה. "טוטם" הפכה ל-"דקר", צוללת צ-77.

בפיקודו הקפדני של רס"ן יעקב רענן, חצו 69 אנשי הצוות שלה את הים התיכון במהירות גבוהה מהרגיל, וקיבלו אישור להגיע מוקדם מהמתוכנן לנמל חיפה.
ב-25 בינואר בשעה 6 בבוקר ציפו בישראל לקבל מהצוללת שוב, כמו בכל בוקר, את דיווח המיקום שלה, שלמרות אמצעי הניווט הדלים של הימים ההם, היה לכל אורך המסע מדויק להפליא ביחס לתכנון. אבל השידור לא הגיע, גם שעות אחר-כך. "דקר" שתקה.

היא כבר היתה קרובה, כבר עברה את כרתים. אבל מזג האוויר היה קשה, והמים היו סוערים – מה שמקשה לא רק על ההפלגה, אלא גם על שידורי הרדיו מהים. במשך כל היום ניסו בחיל הים ליצור קשר עם "דקר". למחרת, ביום שלישי, כבר יצאו לחפש אותה. ביום רביעי כבר הכריז שר הבטחון, משה דיין, באופן רשמי על יום אבל לאומי. "דקר" ואנשיה אבדו.

הדו"ח המפורט והארוך של מפקד חיל הים, האלוף שלמה אראל, ניתח באופן מעמיק את מסעה של "דקר" והערכת הסיבות להעלמותה, בהתבסס על מקרים רבים אחרים של טביעת צוללות בעשרים השנים שלפני כן. הוא גם שירטט על מפה את אזור ההעלמות המשוער.
אבל הדו"ח הזה לא פורסם. הוא הגיע רק לעיניים בודדות בצמרת צה"ל והממשלה. הציבור מוכה ההלם, שכבר חווה אסון של הטבעת ספינה של צה"ל – גם היא ספינה בריטית במקורה - רק שלושה חודשים קודם לכן, עתיד להתחבט בתעלומה הזאת עוד 31 שנה אחר-כך.
והתעלומה הזאת רק הלכה והתעצמה. כל שמועה קטנה וכל השערה שולית נבדקו על-ידי חוקרי חיל הים, שבעצמו נמנע באופן עקבי מקביעת עמדה חד-משמעית בנושא. המשפחות, כמו כל הציבור, חיפשו תשובה.

אבל גם החקירות הכי מאומצות לא תמיד נותנות תשובות. במיוחד בסיפורי היעלמות שמתרחשים במקום שהוא המלך של התעלומות – הים.

בשנת 1978 יצא פרדריק ולנטיץ', טייס חובב אוסטרלי, במטוס ססנה לטיסה קצרה אל האי קינג. באופן רשמי, הוא טען שמחכים לו שם נוסעים. אבל למשפחתו הוא דווקא סיפר שהוא אוסף משם משלוח של סרטנים.
אלא שעל האי קינג לא רק שלא חיכו שום נוסעים, גם סרטנים לא היו זמינים שם למכירה. קצת לפני השעה שבע ורבע בערב, אחרי כמעט שעה של טיסה וכמה דקות מורטות עצבים של שיחה במכשיר הקשר, שבה דיווח ולנטיץ' על כלי טיס מוזר ובלתי מזוהה, קולו נדם.
ולנטיץ' ומטוסו נעלמו, ולא נמצא שום זכר להם עד היום. גם אבא שלו, כמו הרבה מאוד אנשים בציבור הרחב, אימץ את ההסבר הכי הגיוני בהינתן כל הרמזים, תמלילי שיחות הקשר (שהההקלטות המקוריות שלהם מעולם לא שוחררו לציבור), והדיווחים של עדי הראייה:
פרדריק ולנטיץ' נחטף עם מטוסו על-ידי חייזרים.

אנשים לא אוהבים תעלומות ללא פתרון. החיים הם מורכבים ומסובכים, ואנחנו תמיד מחפשים את סוף הסיפור. ימאים, ובמיוחד אנשי צבא של ים, הם אנשים קשוחים ואמיצים. אבל הם גם בעלי מסורת ארוכה של אמונות מיסטיות וכללי מזל עיקשים.

וכמו בסיפור של פרדריק ולנטיץ', תעלומת "דקר" הולידה שמועות ותיאוריות רבות. כמעט כולן טכניות ורציונאליות, ויחד איתן עוד פתרון אפשרי, שאולי בעצם לא סותר את כל ההסברים האחרים:
הצוללת "טוטם" שהפכה ל"דקר" היתה מקוללת. היא נשאה איתה מראש את גורלה הטרגי, כי הטוטם האינדיאני כבר לא היה שם כדי להגן עליה.

בשנת 1999 נמצאו שרידי הצוללת האבודה, טבועים בעומק 3 קילומטר במרכז שטח החיפוש שאותו שירטט כבר מיד אחרי טביעתה האלוף שלמה אראל על המפה. בדו"ח של חברת נאוטיקוס, שניהלה את החיפושים האחרונים, נכתב כי "לא ניתן לקבוע שום מסקנה מוצקה ביחס לסיבת הטביעה ורצף האירועים שקדם לה".
המחקר רב התהפוכות בן 31 השנים על היעלמות "דקר" הסתיים באופן רשמי כשפנה מפקד חיל הים, ידידיה יערי, לבני המשפחות וקיבל את הסכמתם לסיומו.

אבל הסיפור של "דקר" תמיד ילווה את חיל הים הישראלי.
והשבוע, בטקס קבלת הצוללת החדשה "רהב", בדיוק 48 שנים אחרי שהתחילה תעלומת "דקר", יגיד לחברו מישהו בחיל הים "אנחנו לא יודעים מדוע זה קרה, אבל לפחות אנחנו יודעים מה קרה".
וחברו ילחש לו "האמת היא, שאנחנו גם לא באמת יודעים מה קרה".

---

(בתמונה: חלק מהמצפן הטבוע של "דקר")

ים של חרדות

עבור רובנו, הים הוא משהו שיפה יותר לחוות מרחוק. הרבה אנשים חושבים שזה בגלל הזרמים, המערבולות, או החול שנדבק לרגליים ונכנס לקפלי הגוף. אבל לא. האנשים האלה טועים. הסיבה האמיתית היא בעצם הם – האנשים שבאים מהיבשה לחוף הים.

גם אני אוהב את הים מרחוק, ועד לא מזמן זה באמת עבד נפלא. הייתי הולך לים אחרי הצהריים, חובש משקפי שמש ועוטה פרצוף של משורר, יושב על רהיטי העץ של מזנון החוף, ושותה קפה שחור עם סיגריה מול השקיעה.
ואז קרה משהו לא צפוי: התברר שהילדה שלי אוהבת מים.
זה התחיל כבר מהאמבטיות הראשונות, אבל אז עוד הדחקתי. חשבתי שתינוקות בגיל כזה תמיד אוהבים אמבטיות, וחשבתי שהמבט המוקסם שלה הוא בגלל שהיא רואה אותי מולה. אחר-כך הסתבר גם שהתנועות של הידיים הקטנות שלה בבריכה הלימודית, בחוג טבילת התינוקות, לא היו של מצוקה כמו שחשבתי, אלא של "איזה כיף להשפריץ על אבא".

אבל שום דבר לא הכין אותי לרגע הזה שבו לקחתי אותה סוף-סוף לים, כי זאת המסורת אצלנו במשפחה: בשבת שבה אף דוד לא רוצה לארח, לוקחים את הילדים לים עם פיתות, פירות, וג'ריקן של 10 ליטר מים כדי לעשות מקלחת יסודית לפני שנכנסים למכונית בדרך חזרה.

בחשש שהסתרתי היטב מאחורי משקפי השמש, הושבתי אותה בפעם הראשונה על קו החוף, והתנצלתי בלב כשהגל הראשון התנפץ לה על הבטן הקטנה. אבל היא צרחה מאושר, ואי-אפשר היה לטעות יותר. בטח לא כשהיא קמה והלכה פנימה אל המים, והמשיכה לצרוח מאושר, ולהגיד "ים" בכל יום מאז.

היא אמנם עדיין צעירה, אבל אני כבר יכול לראות איך כל המאמצים שלי לבנות לה קרקע יציבה יורדים לטמיון. איך היא משילה מעליה את בגדי מנהלת הבנק שאני מנסה ללמד אותה להיות, והופכת לגולשת גלים מגניבה, עם נמשים מתחת לעיניים, שיער ארוך וספוג במלח, ופרצוף מלא בוז כלפי האנשים האלה שמסתפקים רק בלשבת על החוף ולשתות קפה.

אבל היא עדיין תמימה, ולא יודעת שיש לנו סיבות טובות מאוד לפחד מהים. הרי טכנית, כל היבשות שאנחנו חיים עליהן, הן בעצם איים בתוך אוקיאנוסים. הים הוא רוב העולם שלנו, והוא מקיף אותנו כמו ציור ענק של גבולות היכולת שלנו לאלף את הטבע, ובאותו זמן כמו התקווה הנצחית שלנו לברוח מהצפיפות של ימי החול.

ובבוקר שבת אנחנו חושבים שאנחנו בורחים אל הים. אבל אנחנו בורחים רק אל החוף. אנחנו נעצרים ומצטופפים בקו המים – לקרוא ספר, לשתות קפה, ולשכנע את עצמנו שהמים מאוד יפים ככה, מבחוץ. ובכלל, יש מדוזות, וזרמים, ומערבולות.
וטוב לנו ככה. בנינו ערים גדולות, ובתים גבוהים, וטכנולוגיה מתקדמת, והים מפחיד אותנו לא רק בגלל שהאחריות על הטכנולוגיה שלנו לא מכסה נזקי קורוזיה, אלא בעיקר בגלל שהוא רומז לנו שאולי – לא נעים להודות – אפשר להסתדר גם בלעדיה, וככל שיש לנו יותר ממנה, כך היא יותר לא עוזרת לנו להתכונן ליום שבו היא לא תהיה כאן.
אבל אז מתעורר בנו איזה זכרון ילדות, ואף דוד לא הזמין אותנו לבוקר שבת, ואנחנו פתאום רוצים לקחת את הילדים לים, שיראו, שיהנו, שלא יפחדו כמונו מכל הזרמים והמערבולות האלה.

כי מהי ההורות אם לא המאבק המתמיד בפחדים שלנו עצמנו, הנסיון לא להדביק את הילדים בחרדות האלו, והכשלון המתמיד והבלתי-נמנע במשימה הזאת. ומהו מבחן ההורות, אם לא אוסף של רגעים שבהם אתה נותן לילדים לעשות משהו שאתה לא באמת אוהב, רק כי אתה יודע שזה הדבר הנכון עבורם, ורק כי הם צריכים לסגל את היכולת לא לאהוב את זה בעצמם, ולא בגלל שאתה אמרת.

והרגע הזה עם התינוקת שלי בחוף הים היה רגע כזה. רגע שבו המלחמה בגלים הקטנים נאבקה במלחמה האמיתית: בין הפחד שלי לבין האין-פחד שלה. לקחתי אותה יד ביד וצעדנו אל תוך המים, וכל הזמן הסתכלתי עליה, מקווה שהגלים ילטפו אותה בעדינות כדי שלא תיבהל. עד שרגע אחד, בגלל שהייתי כל-כך עסוק בלשמור על התינוקת שלי, לא ראיתי את הקרקעית המתעתעת, ונפלתי.
קמתי מהר, ואני לא בטוח אם כדי שהיא לא תיבהל, או כדי שהיא לא תחשוב חלילה שחלק מהעניין בים הוא גם לקפוץ לתוכו ותנסה לחקות אותי. כי היא הילדה שלי, והיא כל הזמן מנסה לחקות אותי. וזה נחמד כשמדובר בצחצוח שיניים או בנגינה בגיטרה, אבל את החרדות שלי לא הייתי רוצה שתיקח. הרי אני רוצה שהיא תהיה גירסה משופרת שלי, כמו שילדים צריכים להיות. שתפתח לעצמה חרדות חדשות, אם היא חייבת. חוץ מהפחד הבסיסי הזה, שאני כן רוצה שישאר לה.
לא, לא הפחד מהים. הפחד להדביק מישהו אחר במגבלות שלך.

ומכל המחשבות, וקצת גם בגלל שעת הצהריים שהתקרבה, נהיה לי חם מדי. חזרנו הביתה, ונכנסנו כמובן מיד לאמבטיה, לשטוף היטב את כל המלח והחול, שחס וחלילה לא יתערבב לנו בבית.
והיא ישבה שם באמבטיה המגוננת, שיחקה עם הצדפים שהבאנו, ונהנתה להשפריץ עלי. ורק כשהוצאתי את הפקק, רגע לפני שאחבק אותה עם המגבת, היא הצביעה על המים שמתרוקנים משם ונעלמים לה, ואמרה בגאווה תמימה של ילדה חקיינית: "תראה אבא, הנה מערבולת!"