יום בירושלים

כשהכרתי את אשתי היא גרה בירושלים. התאהבתי בה בכל זאת. בתקופה ההיא נסעתי לירושלים יותר פעמים מבכל חיי לפני-כן, וכנראה גם בכל חיי בעתיד. אולי עדיף לומר "עליתי לירושלים". זה ביטוי שמעניק נופך רציני וטקסי לעניין, גם אם עושים את זה פעמיים בשבוע. לירושלים תמיד "עולים", עוד מהימים שבאמת היו עושים את זה ברגל. אבל היום יש כביש מהיר ומודרני, וכשעולים בו לירושלים, הוא מתפתל ימינה ושמאלה, כאילו הוא מנסה להראות לך חלופות ולשאול אותך "אתה באמת בטוח שאתה רוצה להגיע לשם?". את העקשנים כמוני זה לא מרתיע. להיפך, הם משתדלים להסתכל ישר קדימה, ולהאיץ את הנסיעה, עד שהם נעצרים בפקק שיוצרת איזו משאית שתמיד נתקעת בשוליים של אחד הסיבובים.

חשבתי שהתקופה הזאת בחיי עברה, ושירושלים תישאר בירה נצחית של זכרונות נעימים בלבד, אבל בשבת האחרונה מצאתי את עצמי שוב במעלה כביש מס' 1. לשמחתי הפעם לא היו פקקי תנועה, וגם הגשם המסורתי הגיע בדיוק בזמן. ביקרנו בשכונת קטמון – שהיא שכונת ילדות-אהבתנו מאז, ואפילו חשבנו לקפוץ לאותה דירה שספוגה בחוויות שלנו, אבל נזכרנו כמה שנאנו בעצמנו ביקורי הפתעה כאלה שם, אז ויתרנו על זה.

גם בלי רומנטיקה אישית, עיר הבירה שלנו היא עיר הקודש. למעשה היא עיר כל-כך קדושה, עד שנדמה שאין דת לכל אורך ההסטוריה שלא מצאה בה איזו פינה שמצדיקה מלחמה ממושכת בדתות האחרות. אולי בגלל כל הקדושה הזאת, אני מרגיש בירושלים תמיד כמו תייר. ירושלים תמיד היתה מדינה בתוך מדינה, עוד לפני שגנבה לה את הקונספט "מדינת תל-אביב". העיר הזאת היא מיקרורוסמוס שמייצג נאמנה את ישראל כולה, ורק בגלל זה ראוי שתהיה עיר הבירה שלנו. בירושלים יש שוויון מלא: חילונים, חרדים, ערבים, נזירים, אוהדי בית"ר – כולם שונאים זה את זה באופן שווה.

על דבר אחד כולם כנראה מסכימים: ירושלים היא עיר מיוחדת ויוצאת דופן. אלא שהנסיון לתפוס ולהגדיר את הייחוד הזה מתגלה שוב ושוב כבלתי-אפשרי, כמעט כמו ההתפתלות בין הרחובות והסמטאות שלה. יש כמובן את השפה הירושלמית, שכולם אוהבים לצטט. היא ללא ספק מיוחדת. אבל ביקור בתל-אביב או אפילו באשקלון יראה ששפה מיוחדת יש בכל עיר, רק שבאף מקום אחר לא נהוג לכתוב על זה שירים. ירושלים היא גם לא העיר היחידה עם הפרעה נפשית שקרויה על-שמה. אני אישית, למזלי, לא לקיתי אף-פעם ב"סינדרום ירושלים", אבל מצד שני אף פעם גם לא אימצתי את "סינדרום תל-אביב" – כלומר אף פעם לא האמנתי שאני סלב ושהמרתף המתפורר שמציעים לי לגור בו הוא דירת סטודיו בסוהו של ניו-יורק.

נראה, אם ככה, שהעובדה שירושלים קיימת המון המון שנים היא בעצם הדבר היחיד שגורם לאנשים להיות כל-כך אובססיביים בנסיון לריב עליה, ולהחריב אותה כבר. כי יש לירושלים הסטוריה אדירה, וקדושה עמוקה – אבל משא האבנים הזה רק מכביד עליה לפעמים. יותר מהכל, ביקור בירושלים הוא מראה לנפש: הוא חושף לנו את הקיצוניות והרגשנות ששולטות בנו, ושאנחנו מנסים כל-כך להסתיר. כל אחד רוצה את ירושלים לעצמו ובדמותו, ולכן כנראה היא לעולם לא תהיה שלמה ורגועה.

בשבת חורפית כזאת בירושלים כל התסביכים הבינלאומיים האלה נראים רחוקים. אני זוכר את התחושה הזאת עוד מהימים התמימים ההם של תחילת הזוגיות: ההליכה דרך האוויר הצלול, שמות הרחובות המוזרים, והקושי למצוא בית-קפה פתוח. גם הנשים בירושלים נראות אחרת: הן תמיד הולכות מהר ולבושות בצניעות, למרות שיש לי הרגשה שחלקן עושות את זה לא מתוך אמונה דתית, אלא מתוך האמונה התמימה שככה יהיה להן פחות קר.
גם לי תמיד קר בירושלים, ובקור הזה באותה שבת רעדה לי המחשבה הפשוטה והחותכת: ירושלים כנראה שייכת רק לכל אלה שמתעקשים ומסוגלים להסתגל לאוויר הצלול מדי שלה ולמטען הכבד שהיא נושאת. זה בעצם תמיד היה הייחוד המתגונן והמגן של העיר הזאת. כל השאר, כמוני וכמו רובנו, מוזמנים רק לבקר.

בניגוד למה שכולם אומרים, מאוד קל למצוא בנהיגה בירושלים את הדרך הנכונה: ברגע שמבינים שהרחובות שלה בנויים לאורך הגאיות של הנחלים היורדים מההרים, רואים שכל רחוב ראשי מחליק בקלות אל הכביש המוביל לתל-אביב. וצריך להודות, גם מאות השלטים מאירי העיניים שמכוונים אל היציאה מן העיר עוזרים לזה.

כי בסופו של יום, הבריחה מירושלים היא כורח המציאות, בדיוק כמו העליה אליה. יש קדושה בירושלים, ויש לה חשיבות הסטורית ולאומית אמיתית. אבל גם למי שגר שם זה לפעמים קצת יותר מדי. גם הירושלמים הכי אדוקים רוצים לפעמים לחיות בעיר רגילה, ולא בעיר שהיא "סלב" בינלאומי. זאת אולי הסיבה שהמקום היחיד שבאמת קדוש לישראלים – נמל התעופה בן-גוריון – נמצא למעשה בין שני הקצוות. זה המקום שאליו אנחנו בורחים מכל קצוות הטירוף הקיומי שלנו, ממדינת תל אביב ומדינת ירושלים, אל מדינות אחרות, פחות קדושות, אבל יותר הגיוניות.

וכך גלשתי במורד הכביש המהיר לגוש-דן. השמש שקעה וצבעה את השמים בין העננים, ואלפי שנות מסורת יהודית פעמו בי: פשוט לא יכולתי להתחמק מהתחושה שהנסיעה הזאת החוצה מירושלים, בצאת השבת, היא תחליף מצויין לטקס הבדלה.

מדוע העולם שונא אותנו כל כך?

אתחיל בתשובה: "העולם", או ליתר דיוק "מדינות המערב", לא שונא אותנו, אבל במדיניות שלנו אנחנו עוזרים לאותו עולם להציל את עצמו, על חשבוננו.

אומרים שיש שני סוגי פחד: פחד שלילי ופחד חיובי. פחד שלילי הוא פחד שגורם לשיתוק. פחד חיובי הוא פחד שמניע לפעולה, שגורם לחשיבה.

באופן דומה, יש שני סוגי תסכול. התסכול הגדול שלנו מהצביעות העולמית כלפי מדיניות ישראל, צביעות שהגיעה לשיאה בתגובות על השתלטות צה"ל על המשט לעזה, מצטייר ברובו כתסכול משתק. איך אנחנו לא מצליחים להסביר את עצמנו? איך אנשים טובים מתנהגים בנאיביות ומאמינים לגורמים אינטרסנטיים בעלי כוונות זדון? איך פעולה של יחידה מובחרת הופכת לכשלון?

אבל התסכול הזה יכול וצריך להוליד גם חשיבה מחדש על הנושא. אם השאלות חוזרות על עצמן שוב ושוב, אם הן נשארות ללא מענה, אולי אנחנו לא שואלים את השאלות הנכונות. "שאלות נכונות" הן שאלות שאפשר לצאת מהן למסקנות מעשיות. שאלות כאלו הן שאלות יסוד, והן הרבה יותר משמעותיות משאלות טקטיות כאלו או אחרות.

אלו השאלות הרחבות יותר שאני שואל את עצמי:

1. איך קורה שפעילי שלום וזכויות אדם (אמיתיים ובעלי כוונות טהורות) מוצאים את עצמם תומכים בארגונים מוסלמיים קיצוניים, שמתנגדים באופן פומבי ומעשי לשלום ולזכויות אדם.

2. איך מתרחשת תופעה אבסורדית, בה באופן עקבי בשנים האחרונות מציגה התקשורת הישראלית כל פעולה צבאית ככשלון שיש לחקור, ומאידך באותו זמן מצהירה על מחדל הסברתי.

3. איך הגענו למצב שבו משטרים דמוקרטיים בעולם כולו תומכים בתנועות שמסכנות אותם עצמם, ואת הרעיונות שנחשבים לראיונות ליבה של הדמוקרטיה עצמה.

4. מדוע האידאולוגיה האיסלאמית הקיצונית מתפתחת כל כך בכל העולם, ושואבת מאמינים ופעילים בקצב מדהים בשנים האחרונות.

אני מאמין שהאמת היא, שהמחדל ההסברתי מתגמד לנוכח המחדל הדיפלומטי והמדיני. ישראל הפקירה את ההסברה באינטרנט, אבל ספק אם יש סיכוי להסברה כזאת להצליח, כאשר המחדל הוא חמור הרבה יותר: ישראל הפקירה את הזירה המדינית לגורמים בעלי אינטרס.

כל ראשי המדינות מודעים לכך שהאיסלאם הקיצוני שמתפשט בעולם מסכן אותם ואת הדמוקרטיות שלהם. הם אינם תמימים ואינם בורים. הם יודעים את האמת. אבל האינטרס הראשי שלהם הוא הגנה מפני אותם כוחות קיצוניים, ולכן נוח להם מאוד לשמר את המאבק הזה כמאבק של האיסלאם מול ישראל. יהיה מגוחך להאשים (כמו שנעשה כל הזמן) את אנגלה מרקל, ניקולא סרקוזי, דיויד קמרון, ושאר מנהיגי המדינות המערביות הגדולות בטיפשות, עיוורון או חוסר מידע. הם מנהיגי מדינות, ולא גולשי יוטיוב, ויש להם את כל צדדי המידע ואת כל הכלים והיועצים לניתוח שלו.

הם יודעים היטב שהמאבק הוא תרבותי-עולמי, ושהמאבק הזה הוא בין אידאולוגיה של אלימות ודיכוי לבין אידאולוגיה של שלום, חופש וקידמה. הגינויים כלפינו והתמיכה בפלשתינים אינם סותרים את הידיעה הזאת, אלא צומחים ממנה. האיסלאם הקיצוני והאלים מאיים על משטרי המערב כולם, והאסטרטגיה שנבחרה מולו היא בריחה ממאבק ישיר בו, באמצעות תמיכה במיקוד שלו כמאבק ערבי-ישראלי.

זאת אמת קשה מאוד, והיא מובילה לצורך בשינוי יסודי בחשיבה האסטרטגית שלנו - לא בתחום ההסברה להמונים (בוודאי שלא לאחר מעשה), אלא דווקא בתחום הדיפלומטי, האידאולוגי והערכי.

הדרך שבה מתבצעת בעולם "הקטנת" המאבק האידאולוגי לכדי מאבק מקומי (ישראלי-ערבי) היא באמצעות קישור בין אותם ערכים של חופש ושוויון, לבין מצבם העגום של אזרחים שסובלים מחוסר בחופש ובשוויון. יש הרבה כאלה בעולם, אבל כל עוד חלק מהם פלשתינים, ישראל נותנת סיבה מצויינת לשימור המאבק כמאבק מקומי, ובכך תורמת להסרת האיום (גם אם באופן זמני) ממדינות המערב כולן.

ברמה הטקטית-מבצעית כמובן שהיה צורך במידע חי ומדויק על המשתתפים במשט ותוכניותיהם (אפשר להשיג מידע כזה בשיטות מודיעיניות מגוונות שלא כדאי לפרט), כמובן שהיה צורך בהפצת הסברה עוד בזמן שהספינות היו רחוקות מכאן, ואולי גם היה אפשר למצוא דרך מבצעית טובה יותר (אני לא מתיימר להבין בתחום של לוחמת קומנדו כמו אותו טוקבקיסט בן 17 שהצהיר שממשחקי מחשב הוא למד דרכים מבצעיות מוצלחות יותר).

אבל ברמה המדינית ישראל חייבת להפסיק ליפול למלכודת שטומנים לה, ולהפסיק לבודד את עצמה ואת הסכסוך הקטן שלה - כי זה בדיוק מה שעושים אלה שהאינטרס שלהם הוא לשמור על האיום האיסלאמיסטי הרחק מהחוף שלהם.

עם כל הכבוד למודיעין, אמצעי לחימה, וסרטונים באינטרנט, ישראל כמדינה חייבת למצוא אינטרסים מדיניים וכלכליים רחבים כמה שיותר עם שאר העולם.

הנה דוגמה קטנה: חלק מהאינטרסים האלה, למשל, הם הנושא ההומניטארי שאנחנו נוטים להיזכר בו רק ברעידות אדמה, ולא ביום-יום. המשט הוגדר ע"י מארגניו כ"הומניטארי". ישראל בחרה להוקיע את ההגדרה הזאת במקום לזרום איתה. אמנם ישראל הציעה שוב ושוב להעביר את המטען לעזה אחרי שיורד באשדוד, אבל במקביל טרחו לזלזל בו ולהבהיר שהוא קטן ושהתרופות שבו אינן בתוקף.

צריך להבין: האלמנט ההומניטארי של המשט אכן היה קיים. היו שם לא רק טרוריסטים, אלא גם אנשים שהאמינו בכל לבם שהם עושים מעשה צדקה. המטען היה מיועד לתושבי עזה, ואף אחד מהאנשים הטובים שהיו במשט לא חשב לרגע שכמות המטען הזה תפתור את בעיותיהם של העזתים.

אז ישראל הצהירה שתעביר את המטען מאשדוד לעזה, אבל אלמנט חשוב אחד היה חסר: ישראל היתה חייבת לברך על המשט. לברך עליו בפה מלא. להוציא ממנו את העוקץ הפרובוקטיבי, ולהפוך אותו למבצע של העברת מטען. יותר מזה, ישראל היתה צריכה להכפיל את כמות המטען. לומר שעל כל כסא גלגלים היא מספקת עוד אחד. על כל אריזת תרופה היא מספקת עוד אחת. כי המטען קטן ולא מספיק.

גם מול הרשות הפלשתינית ההתנהלות משחקת לידיים של פחדני העולם. ככל שהחמאס בעזה הופך לקיצוני יותר, כך ישראל מקצינה גם את תדמית הרשות. על כל פעולה קיצונית של החמאס, ישראל צריכה להעניש אותו ע"י מתן פרס לרשות הפלשתינית ביו"ש. ליצור מקומות עבודה (לא באתרי בניה בת"א, אלא בשכם וג'נין), ושיתופי פעולה כלכליים ומסחריים.

"העולם" מתנגד לישראל לא בגלל שהוא באמת תומך באיסלאם החשוך, אלא בגלל שיותר נוח לו לא לצאת ראש בראש מול האלימות הקיצונית שמאיימת עליו עצמו.

הבעיה היא שישראל עושה לאותו עולם מערבי-דמוקרטי את העבודה קלה מאוד.

ישראל צריכה לחפש את האינטרסים ההומניטאריים בכל מקום, ולפעול באדיקות למטרות כאלו, גם כאן, ותמיד בשיתוף פעולה עם ארגונים ופעילים מובילים של זכויות אדם. ישראל חייבת לקחת חסות על ארגוני זכויות האדם, במקום להפקיר אותם לזרועותיהם הפתוחות של ארגוני טרור.

ישראל צריכה לעודד מחקר עומק שיענה על השאלה החשובה - מה גורם לכל כך הרבה אנשים בעולם להישבות באידיאולוגיה של איסלאם קיצוני ואלים, ובעיקר איך אנחנו ("העולם") יכולים להתחרות בזה, ומה אנחנו יכולים לספק לאותם אנשים במקום ההבטחות והתשובות שמספק להם האיסלאם.

ישראל חייבת לספק יותר תשובות והרבה פחות שאלות בנוגע לשאלות היסוד שמטרידות את העולם היום. ההסברה צריכה להתחיל ממדיניות, וצריכה לפעול מתוך שורש הבעיה ולא מתוך היסחפות ומרוץ חסר-סיכוי אחרי הסימפטומים.