יום חמישי, 17 בספטמבר 2015

ככה וככה

אף-פעם לא הצטיינתי. זאת האמת הפשוטה. כשהייתי בתיכון הציונים שלי היו בסדר. לא הכי טובים, ולא הכי גרועים. הם היו ככה-ככה. באמצע.
זה לא עניין של הצטנעות או של בעייה בדימוי העצמי – להיפך, הדימוי העצמי שלי שגוי לשני הכיוונים באופן שווה, וזה הסימן הכי טוב לכך שהוא ממש בסדר. אמנם לא מצויין, אבל בסדר.

שנים אני מנסה לעשות חשבון נפש ביום הכיפורים. אבל בגלל שאני לא הכי טוב בחשבון, גם אם אני די בסדר בענייני נפש, אני חושב שאני לא ממש מצליח. עניין די מסובך, ואני רק אדם אחד. לא איזה קב"ה שצריך לעשות את זה לכולם.
ואז הבנתי משהו – מה שבאמת קשה זה לחשוב על החטאים שהם רק קצת חטאים. אלה שהם באמצע, כזה. ככה-ככה. הרי הכי קל להבין איפה ממש עשית נזק או התנהגת באופן מחפיר ושלא תדבר איתי בכלל יותר. והכי קל לדעת איפה היית מלאך משמיים, כפרה עליך, נשמה טובה וטהורה של נסיך.
אבל מה לעשות, ורוב הדברים בחיים הם לא כאלה. הם באמצע. ככה-ככה. או שזה רק אצלי, ואני חוטא עכשיו במחשבה מנחמת שהבעיות שלי הן חובקות אנושות ועולם.

אלה השקרים הקטנים האלה, שכאילו לא מזיקים. להגיד בטלפון שאתה כבר באיילון, בזמן שאתה עדיין תקוע בפקק שלפניו. או בכלל לא לענות לטלפון מאיזה חבר, כי למי יש כוח לחפירות שלו עכשיו. אני אחזור אליו אחר-כך. או שלא.
זה הרי לא כל-כך נורא. ולהכניס כאלה דברים לחשבון המסובך ממילא, זאת סכנה אמיתית לקריסת המחשב. במיוחד המחשב שלי, שעל שולחן העבודה שלו יש המון תיקיות של דברים שהבטחתי לעשות – נניח סדר בתמונות של הילדות, או עריכה של סרט החתונה – אבל לעומתי יש אנשים שאשכרה אונסים ורוצחים, אז בממוצע אני די בסדר.

רק שפתאום הבנתי. אני אדם כזה, ממוצע. אני לא מצטיין ולא נכשל טוטאלית. אני באמצע, אני ככה-ככה. ואם אלה החיים שלי, אז אבוי לי – כי אלה גם החטאים שלי. וזה החשבון האמיתי. החשבון הזה שקשה נורא לעשות, במיוחד כשלא הצטיינת אף-פעם בחשבון.

צרת רבים, אני אומר לעצמי. סוג של נחמה לא רעה לימי החול. הרי כולם לפעמים משתפים משהו בפייסבוק בלי לחשוב. כולם לפעמים כועסים על הילדה שתהיה כבר בשקט, רק כי הם כועסים על משהו אחר, מראש, ולא חושבים על מה היה יכול להיות אילו. כולם מסתכלים איך היא פורשת לחדר בשקט, והשקט הזה פתאום קצת מאיים, ואומרים לעצמם היי, זה לפחות מחשל אותה. מלמד אותה להתמודד עם אכזבות, או עם חוסר צדק, או עם משהו שצריך לדעת להתמודד איתו. נניח עם להמציא הצדקות בדיעבד. כמו שאני עושה.
והרי כולם מדי פעם מעדיפים ילדה אחת על-פני השניה. אף אחד לא מושלם. גם הן, למרות שאסור להגיד דבר כזה, אבל המחשבה מתגנבת לפעמים אצל כולם, לא?

זה החשבון האמיתי. לרוצחים אין מחילה, ולצדיקים אין סכנה להיצלות בגיהנום. אבל לכל השאר – או שהשאר זה רק אני בעצם – כל הדברים הקטנים האלה הם בדיוק מה שמקלקל את החגיגה. לא הדברים שאפשר לבקש עליהם סליחה בקלות – כמו לרצוח או סתם לאחר לעבודה – אלא דווקא אלה שאי-אפשר להתנצל עליהם, בגלל כל ההצדקות האלו בדיעבד.

כל מיני חטאים קטנים, חטאים שהם באמצע, כאלה. ככה-ככה. חטאים שנשכחים אפילו ביום הכיפורים, כמו מילים שאתה כותב בערבו של יום חמישי כלאחר יד, במקום חשבון נפש, ותשכח כבר מחר.

יום חמישי, 10 בספטמבר 2015

אבק של שיגרה

האבק הגדול הגיע בדיוק בזמן. בתחילת ספטמבר.

כל הילדים כבר התרגלו למסגרות החדשות, כל המנהלים חזרו מהחופשות בחו"ל, כל פקקי התנועה... טוב, הם נשארו כמו שהם היו גם קודם.
נרגעה האווירה הלחוצה – כן, זה קצת אירוני – של החופשה הגדולה. נרגע המרדף אחרי האטרקציות לבזבז עליהן כסף, כדי שלא נרגיש שאנחנו מבזבזים את הזמן. מת יולי ומת אוגוסט, ומת חומם. הגיע ספטמבר. סתיו רגוע ומרענן.
ואז הגיע האובך הזה. ענן האבק האדיר, שטרם נראה כמותו – כי מאוד קשה לראות כשיש אבק בכל מקום.

החזאים אמרו שעוד לא היה דבר כזה. כי החזאים יודעים רק לדבר על סטטיסטיקה. הימנים הקונספירטיביים טענו שאלו סופות חול מעשה ידי מלחמות דאע"ש במדבריות המזרח. השמאלנים בפייסבוק האשימו את הכיבוש. התל-אביבים חשבו שזה אולי האבק שהתחיל לשקוע מההריסה הגרנדיוזית והספקטקולרית של גשר מעריב. אבל לא.
אני יודע את האמת. אני יודע שהאבק הזה פלש לחיינו בדיוק בזמן. בתחילת ספטמבר.

זה האבק של החזרה לשיגרה הקשה. של כל התוכניות והסידורים שהצטברו כמו ליכלוך על השולחן. אבק של פתקים ותזכורות שגם כשנגמר אוגוסט, אף רוח סתיו לא מגיעה כדי להזיז או להסיר. אלה פירורים וחלקיקים של הלאט לאט. של ההתחמקות מהמשימות הגדולות, וההתמקדות בכל יום במשהו קטן. לקרוא קצת ממה ששמנו בצד, כדי שיהיה מקום לעוד. להתקשר לריב עם חברות התקשורת והביטוח, כדי להוזיל עלויות. לסדר את הבית סוף סוף, כדי שאפשר יהיה ללכת בלי לדרוך על שום דבר. ללכת לבנק. לדואר. לרואה החשבון. לקניות. אולי אפילו ללכת סוף סוף לשירותים.

אלה הדברים הקטנים, האבק של שיגרת החיים. האבק של השיגרה. המשימות הקטנות שחוסמות את האופק. האבק של ספטמבר, שבסוף גם הוא יתפזר כדי לפנות מקום לשיגרה היותר גדולה, אחרי החגים. אחרי הגשם שיבוא וישטוף את האובך הזה.

ובניגוד לילדים, אנחנו כבר גדולים וחייבים להתרגל לאט. והאבק הזה הוא בדיוק מה שאנחנו צריכים כדי להירגע, כדי לא לנשום עמוק מדי את אוויר הסתיו, ולגלות שזה בעצם עדיין רק ספטמבר, לא באמת הסתיו. כדי לא להצליח לעשות את הכל בבת אחת. לעשות בכל יום משהו אחד, קטן. בנק, דואר, מקלחת. לא לשגות באשליות. זאת עדיין לא השיגרה. זה רק האבק של הדברים הקטנים.

האבק הזה הגיע בדיוק בזמן שלו. בזמן שלנו. עוד מעט יבואו החגים. יבוא הגשם וישטוף את הכל. תגיע השיגרה האמיתית.

יום חמישי, 3 בספטמבר 2015

עוץ לי

להיות אבא לשתיים זה להיות כבר קצת פחות מלחיץ, אבל גם יותר מדאיג. או בקיצור – יותר מבלבל. אז הנה צרור עצות מבולבלות שהייתי רוצה לתת לכל אחת מהן, כדי להרגיע את עצמי.



אל תסמכי על אף אחד חוץ מעל עצמך: אנשים אוהבים להגיד לך מה נכון בשבילך, אבל הם כמעט תמיד מתכוונים שזה מה שנכון בשבילם. אני מכיר אותך מהיום שנולדת, ואמא שלך אפילו עוד לפני כן, ועדיין לפעמים אני צריך לזכור לסתום את הפה ולהקשיב לך, כדי ללמוד אותך טוב יותר. אתמול, למשל, בחרת חברה חדשה בגן. לא יודע למה דווקא היא. כנראה שגם לעולם לא אדע. לא בטוח אם גם את תדעי, אבל תסמכי על הבחירות שלך. אחרת הן יהפכו להתלבטות אינסופית.

אל תתביישי לבקש עזרה: יש דברים שאנחנו לא מצליחים לעשות לבד. יש לי עדיין כאבי גב ממקרים שבהם לא הבנתי את זה והתעקשתי סתם כי לא נעים. אבל זאת בעיה אצלי – למרות שבגילך את לא יכולה להבין שלאבא יש מגבלות. האמת היא שאנשים אוהבים ושמחים לעזור. תשאלי כמה מכאבי הגב האחרים שלי.



אל תעלבי: כשילד אומר לך משהו לא יפה, יש שתי אפשרויות – או שהוא לא יודע על מה הוא מדבר, או שהוא לא יודע איך צריך לדבר. ובגלל שהוא ילד, סביר ששני הדברים נכונים יחד. בכל מקרה, הבעיה היא אצלו. את צריכה פשוט לא להתעלם ולא להקשיב לו. בעצם כבר אמרתי לך את זה הרבה פעמים. את פשוט מתעלמת ולא מקשיבה לי.

אל תזניחי את מה שאת מרגישה: אנשים הם יצורים כאלה שצריכים שכל הזמן יסבירו להם מה קורה סביבם. אנשים לא יודעים לקרוא מחשבות – למזלנו, כי אנחנו לפעמים חושבים דברים שכדאי שלא ידעו – אבל אנשים גם בטוחים שהם תמיד צודקים, אז הם אפילו לא יודעים לעצור לרגע כדי להבין שאולי הם טועים. הבעיה גם מחמירה טיפה כשאת תינוקת ועדיין לא יודעת לדבר. מצד שני, גננות של פעוטון הן לפעמים טיפה יותר מוצלחות בלהבין למה את מתכוונת כשאת צורחת. וברוך השם, את יודעת לצרוח.



תתרחקי ממקומות שלא נעים לך בהם: לפעמים, הדרך הכי טובה לדאוג לעצמך היא לזכור שיש אפשרות אחרת. אם לא נוח בחצר, אפשר להיכנס ולצייר. אם לא נעים לשחק עם מישהי, אפשר לקום וללכת לחפש את החברה האחרת. המבוגרים קוראים לזה "אלטרנטיבה", אבל זה סתם כי הם לא מוצאים מילה חלופית.

תילחמי כדי לשנות תנאים לא נוחים: האנשים הכי גדולים ונחשבים בהיסטוריה הם אלה שלא רק הבינו – כמו כולם – שמשהו במציאות דפוק מיסודו, אלא גם ידעו מהו הדבר הדפוק הזה, ובעיקר מה צריך לשנות בו. אז נכון שאת עדיין תינוקת, ואין לך את הכלים להמציא המצאות גדולות, אבל אל תוותרי אם משהו מפריע לך. במילים אחרות – תצרחי.



תתרכזי במה שהיה טוב: אין רע בלי טוב. כלומר יש, אבל לא בגן שלך, אז אין סיבה שתחשבי על דברים כאלה כרגע. כשאני אומר לך לפני השינה להיזכר בדברים שהיו טובים לך במשך היום, זה לא רק כי אני עייף ורוצה שתירדמי מהר, זה בעיקר כדי שזה ישאר לך בראש גם בבוקר, כשתלכי שוב לגן. בינתיים בבוקר את שוכחת את זה ובוכה, אבל בסוף זה יסתדר, את תסתגלי, ויהיה לך טוב בגן החדש. ואז יהיה לי נחמד לחשוב שזה בגלל העצה הזאת שלי.

אל תתעלמי מהקשיים: אנחנו נוטים להתרגל באופן מהיר מדי ועצוב מדי למגבלות, ואז לחשוב שככה זה ואין מה לעשות. אומרים שאתגרים הם סוג של הזדמנות, אבל קודם כל צריך להבין שהם כאלה, ולא סתם דברים בלתי אפשריים. והיכולת להבדיל בין אתגרים לבין דברים בלתי אפשריים היא כשלעצמה אתגר לא קטן.



תשתדלי לצחוק: יש המון הוכחות שהצחוק ממש עוזר לגוף להיות בריא, אבל הצחוק וההומור הם תכונות שמעידות על חוכמה, וגם יכולות לחבר אליך חברים טובים – כאלה שבעצמם הם חכמים שמבינים את ההומור והחוכמה שמאחוריו. כלומר, זה נכון לגן ילדים. בפייסבוק, למשל, זה לא תמיד ככה.

מותר לפעמים לבכות: טוב, עכשיו זה נראה לך מובן מאליו, כי את לא יודעת לדבר. אבל אני יודע לדבר, ובגלל שאני לא בוכה לא תמיד מקשיבים לי. חוץ מזה, אומרים שלבכות זה משחרר ועוזר להתגבר. אז כשתלמדי לדבר תוכלי לספר לי את זה נכון.



תסתכלי קדימה: התחלנו ללמוד דמקה בשבוע שעבר. גם כי את רצית, וגם כי אני תמיד אוהב לראות איך קורה הפלא הזה של המוח – מסבירים את החוקים של מה מותר לעשות, ואחרי כמה משחקים, נוצרת פתאום גם היכולת לראות את מה שכדאי לעשות. לומדים לראות את הצעד קדימה. בלי זה אי אפשר לנצח. אז תסתכלי קדימה, ותראי שעכשיו קצת קשה בגן החדש, אבל עוד שבוע תסתגלי ותאהבי אותו. איך אני יודע? כי אני מסתכל אחורה ונזכר שככה בדיוק זה היה בשנה שעברה, בגן הקודם.

תתרכזי בהווה: אנשים לא מעריכים מספיק את ההווה. חלקם אפילו לא מבין שהוא משהו שקיים. יש אנשים שחיים בעבר, ויש כאלה שחושבים כל הזמן על העתיד. לשני הסוגים האלה קוראים "מבוגרים". תנצלי את זה שאת עדיין תינוקת. תהני מהצעצועים חסרי הפואנטה, מלפתוח לי את השרוכים בנעליים, מהישגים כמו לזחול, לעמוד, או לא לזכור מה הטריד אותך לפני רגע. ההווה שלך הוא גדול מאוד עכשיו. תהני ממנו לפני שהוא יצטמצם ויראה לך חסר משמעות.



תלמדי מאחותך: היא מגיעה לגן החדש בפעם הראשונה בחיים, ואין לה תבניות או השוואות בראש. היא לא יודעת למה לצפות, ובגלל זה היא יודעת להנות מכל דבר. ואם לא, היא תמיד יודעת לצרוח.

תלמדי מאחותך: היא כבר היתה בשלושה גנים, כולל הגן שאת הולכת אליו השנה בפעם הראשונה.  היא יודעת שבהתחלה קשה להתרגל להיות במקום חדש, אבל שזאת גם הזדמנות להכיר וללמוד דברים חדשים. נכון, לא כמו הדברים שאבא יודע ללמד, אבל בחיים יש גם פשרות.