במדינת הכאילו

מדינת הכאילו הוקמה על בסיס ערכים של המערב הנאור והחופשי, אבל קצת מזרחה ממנו, באמצע המדבר.

יש להם חגים, במדינת הכאילו, ויש להם מלחמות, ויש להם אויבים, וכל מה שצריך כדי להרגיש אחדות ושנאה הדדית.
כי מדינת הכאילו היא דמוקרטיה. יש בה את החופש המלא לשנוא, להסית, ולחוש אמפתיה לפגיעה בכל אחד שאינו כמוך.
באופן שיוויוני לחלוטין.

במדינת הכאילו יש כבישים חדישים, ועליהן עומדות בפקקים מכוניות חדישות, עם נהגים שעוקפים את הפקק, כדי להגיע לשמורת הטבע ולהספיק לטנף אותה לפני כולם.
ויש בה גם ים, במדינת הכאילו, וכל אחד יכול לשלם כסף כדי להצטופף בו ולצעוק, או לסגור אותו בגדר ולהציב עמדת תשלום בכניסה, ולצחוק.

במדינת הכאילו יש טכנולוגיה עילית, ומערכות מידע, ולכל טיפש יש טלפון חכם, או שניים, ואפליקציית מסרים ושיחות, או שתיים, ולכן הדואר הרגיל מגיע ליעדו אחרי שכבר אין בו צורך. אם הוא מגיע.

ראשה של מדינת הכאילו במערב, למרות שרגליה ברחוק מזרח. ויש בה חוק וסדר. חוק אחד שווה לכולם. וחוק אחד שונה לכל אחד ואחת. ויש בה עונשים הקבועים בחוק, במדינת הכאילו, וכל מי שעובר על החוקים מחוייב לשבת ולהתחנך ולהתפרנס מחדש ממנה.

במדינת הכאילו כולם יודעים הכל. הם שמעו ולמדו את כל מה שצריך. כי במדינת הכאילו יש עיתונים שיודעים לזעוק בכל הצבעים, וטלויזיה שיודעת לצעוק בכל הממדים, ותקשורת שיודעת לחבק ולחנוק בכל מגוון המסרים שמאפשרים לה בעליה, בעלי העסקים העשירים.

יש לה כלכלה חזקה, למדינת הכאילו. יש בה בעלי עסקים, וקניונים, וקונים, ומבצעי חיסול וסתם מבצעים. ויוזמות שסוגרות את הטבע והים, ופרנסה טובה לאלה שעברו על החוקים, ומיזמים טכנולוגיים לכל בעלי הטלפונים החכמים, ותשלום פנסיה לכל המתים, וחוב גדול לכל החיים.

מדינת הכאילו היא מערבית, היא דמוקרטית, ויש בה מוסדות שלטון וצעקות בוועדות הפרלמנט, שנבחר בכל כמה שנים, כדי לתת תחושה מרגיעה של שינוי ומחאה לכל אלה שלא יכולים באמת למשוך בשקט בחוטים.

במדינת הכאילו יש אנשי דת שמאמינים שאלוהים חלש מדי, לכן הם צריכים לדאוג בעצמם להעניש את הכופרים. ויש אנשי שיוויון וזכויות אדם, שמאמינים שרק הם צודקים, ולכן הם שווים יותר ביחס לכל שאר הטועים. ובאופן כללי, במדינת הכאילו יש המון חילוקי דעות, אבל באורח פלא כולם יודעים בבטחון גמור שהם צודקים.

במדינת הכאילו יש סטטוס קוו, וכולם רגועים. הכל תמיד נשאר כמו שהיה, ולכן היא מדינה שמתפתחת כל כך הרבה זמן.

ורק התיעוד במדינת הכאילו הוא חי, מיידי ודרמטי. צפו!

החיים כיוגורט

אני עומד מול מקרר מוצרי החלב במרכול, ואני יכול להרגיש את המבטים המרחמים של כולם ננעצים בי כמו שיפודי במבוק חד פעמיים ממעבר 2. אבל אני מנסה להתעלם מהם. בידי המזיעה אני אוחז בסמארטפון – הכלי הכי רב-עוצמה שהמציאו בני האדם כדי להתעלם זה מזה – בידי השניה אני אוחז בקרטון החלב שלקחתי רבע שעה קודם, ואת הגבות שלי אני מאמץ לכדי מבט של "אה, ברור שאני יודע איפה יש מעדן יוגורט בטעם תות 16% שומן בקופסה עגולה אבל לא רביעיה אלא זוג. אני סתם עומד פה כי נזכרתי במשהו חשוב שקשור לסמארטפון שלי".

והכי גרוע שאני בכלל שונא מוצרי חלב.

נשלחתי למשימה הזאת, ואני בכלל שונא מוצרי חלב. נגעל מהם. אבל אני עומד בזה בגבורה. כמו חייל בחזית המאובקת של שדה הקרב, אני עומד ומזיע במזגן של המרכול, מול מקרר מוצרי החלב, יודע שאין מקום לטעויות, ויודע שזה לא למעני. זה למען אלו שמחכות לי בבית. ורוצות יוגורט.

והם לידי, סביבי, כל האחים שלי לקרב הזה. כל הגברים שמחזיקים את הסמארטפון, תוהים מול המדפים עמוסי המותגים, מול ההבדל בין 14.5% שומן ל-16%, ומול ההבדל בין אריזה אחת קטנה לטעות אחת קטנה, ואז נשמע הדהוד של קול שפוף מאי-שם, ממעבר 3, תוהה אל הסמארטפון שלו "מאמי, אמרת מלח-ים או מלח-רץ?"

וכולנו מהנהנים בהבנה. כי כולנו גברים כאלה של מלח ביוגורט ומאמי בסמארטפון.

וכולנו נזכרים בימים ההם של פעם, כשלא היו סמארטפונים, והמרכול נקרא סופרמרקט, והוא היה רחוק כמו סיפור שהדודים מביאים מחוץ-לארץ, אז בכלל קנינו במכולת של פרומה. כלומר של בעלה של פרומה, אבל לא ידענו איך קוראים לו, אז קראנו גם לו פרומה.

ואצל פרומה היה רק סוג אחד של גבינה, וסוג אחד של יוגורט, והיה רק לחם לבן או לחם שחור. חוץ מימי שלישי, שאז היה גם לחם קימל. אצל פרומה הכל היה פשוט. לא היו מאתיים מטרים של מקרר מוצרי חלב, לא היה מעבר 4 שכולו מוקדש אך ורק לאינספור סוגים של שוקולד, ולא היו התלבטויות קשות כאלו. בימים ההם של המכולת השכונתית הקניות היו קניות, ולא מסע של חיפוש עצמי, וגבר היה גבר. אפילו אם קראו לו פרומה.

וזה קשה, כי בכל יום אתה צריך לא רק להבין מחדש שבמקום להיות זכר-צייד אתה בעצם מלקט מותגים במרכול, אלא גם לגבש דעה נחרצת בענייני היום האחרים. וכמו שפעם היה רק לחם לבן או שחור, והיום יש חמישים גוונים של דגנים על הבצק, פעם גם היו רק מפא"י וחרות, והיום יש יותר מפלגות מאשר מצביעים. במיוחד מפלגות מרכז.
אז נגיד, הגז הזה, עם כל המתווים וההסכמים והוועדות והמונופולים שלו. מה דעתי בנושא? אני חייב דעה חד-משמעית. אבל זה מאוד מבלבל, אז בדקתי וחקרתי וגם שאלתי בפייסבוק, והפנו אותי למאמרים ובלוגים ופוסטים אחרים בפייסבוק, וקראתי ובדקתי וחקרתי גם אותם, וחוזר חלילה, וחד גדיא, ובסוף גיבשתי מסקנה ברורה: שאין לי מושג.
או המשבר ביוון. סוגיה חשובה ביותר – הרי נופשים של "הכל כלול" הם משאב לאומי קריטי ואינטרס אזורי ראשון במעלה. אז מה כדאי? להישאר בגוש האירו? לחזור לדרכמות? או אולי לאמץ את הפתרון של העם היווני עצמו – פשוט לנמנם עוד קצת עד שזה יעבור.
ועדיין לא התחלתי לדבר על עניינים שמסיבות שונות באמת אסור לדון בהם בפומבי – נניח ענייני אסטרטגיה בטחונית-מדינית, או נישואין חד-מיניים. או נישואין ברבנות. או נישואין בכלל.

עכשיו, אני לא יודע אם אלו באמת סוגיות כל-כך מסובכות, או שפשוט אפשר כמו תמיד להאשים בסיבוך הזה את הטכנולוגיה, ולסגור עניין. כלומר, כולנו יודעים שזה עידן המידע, או עידן חופש המידע, רק שכולנו מרגישים את זה אבל אסור לנו להגיד את זה בקול – זה בעצם עידן עומס המידע. שלא לומר עידן המידע הסותר.
זהו העידן שבו לא רק שלכל יהודי יש שתי דעות, אלא גם יש לו פתאום מרכול שלם עם מקררים ומעברים ומדפים שבהם הוא יכול להציג את הדעות הללו, ולראות אחרים שמשתפים אותן. שזה כמובן אומר שהם מסכימים איתו. או שהם ממש לא. בפייסבוק אנשים משתפים דברים בשני המצבים.

אז חשבנו שחופש המידע יעזור לנו לקבל החלטות יותר נבונות, ובינתיים יוצא שההחלטה הכי ברורה שאפשר לקבל פה היא שאנחנו מטומטמים. כי תמיד יש איזו דעה נגדית יותר מנומקת, שפעם פשוט יכולנו לא לדעת עליה ולשמור על בריאות הנפש שלנו, אבל עכשיו אין לנו ברירה – ואז בסוף כולם, אבל כולם מראשון הפרלמנטריסטים בבית-הקפה ועד אחרון הוגי הדעות ב"הארץ", נופלים להסברים על "ספינים" וקונספירציות, וזה בדיוק הרגע שבו צריך לאשפז בכפיה את כולם.

אבל אז, ברגע אחד של צלילות המחשבה, אני פתאום מבין שזה בכלל לא דחוף, או חשוב, להחליט על כל העניינים האלה סופית, כאן ועכשיו. גם כי מי אני בכלל שאחליט או שההחלטה שלי תהיה חשובה למישהו, אבל גם – ובעיקר – כשאחרי חמישים סריקות הלוך ושוב לאורך המקרר במרכול, הצלחתי סוף-סוף למצוא את היוגורט המדויק ההוא.
אני חושב.

חירופי דעות

בכל שבוע אני כותב, ולפעמים זה הולך קשה ולוקח הרבה זמן.
הפעם, כנראה, זה יהיה קל ומהיר מתמיד. כי הפעם אני כותב דעה על "המצב", ודעות על המצב, כידוע, יש לכל אחד, והן באות מאוד בקלות.

לכל איש יש דעה, וכמו טביעות אצבע, כל אחת קצת שונה. הדבר היחיד שמשותף לכל האנשים עם הדעות, הוא ההסכמה שזכותו של כל אחד להביע בחופשיות את דעתו. כמובן, כל עוד האחד הזה הוא זה שמביע עכשיו את דעתו, ולא מישהו אחר.
כי איכשהו תמיד הדעה שלך היא הדעה השפויה וההגיונית, ורק בצד השני יש קיצוניים והזויים. וזה עובד לשני הצדדים, או ליתר דיוק – למאות ואלפי הצדדים. כל צד צועק שהוא הרוב השפוי, ורק הרוב האמיתי שותק, כי הוא בעצם מיעוט מבוטל ומדוכא.

לכל איש יש דעה, אז הנה עוד אחת, שלי. והיא לא באה כלאחר-יד. הו לא. גיבשתי אותה אחרי עשרות ישיבות ודיונים של הקבינט המדיני-בטחוני, הממוקם על הספסל הסמוך לתחנת המוניות הקרובה. גיבשתי אותה אחרי קריאה מעמיקה ומתישה של וויכוחים במאות עמודי פייסבוק של השרים הבכירים "לצאת מעזה", "להיכנס בעזה בכל הכוח", "לכו כולכם לעזה", ו-"עזבו אותי מהעזה הזאת באמ'שלכם". לכן אני מבטיח לכם שזאת תהיה דעה רצינית, שקולה, מקורית, וכמובן מתלהמת. הכל תלוי בדעה הראשונית איתה הגעתם לכאן.

כי כל הדעות הן כאלו. וכולן גם מלומדות וצודקות ומבוססות על ניתוח קר ושקול של העובדות והמציאות. הרי היום כל אחד מחובר לעשרים קבוצות ווטסאפ של משפחה, גן ילדים, סקופים מאומתים וסקופים מעוותים, וכל אחד מקבל התראות מתפרצות לסמארטפון מהקבוצות ומאתרי החדשות, והן תופסות אותו בדרך מהשירותים למעלית בעבודה, עוטפות את פניו בארשת חשיבות עצמית, והופכות אותו באבחת צליל פעמונים למערכת חדשות של איש אחד. אבל זה בסדר, כי גם באולפני הטלויזיה יושבים כל מיני "לשעברים", שקיבלו מינוי מחודש ומלהגים אינסוף ניתוחי ניתוחים של כל מה שהם ידעו פעם.

ולא רק שלכל אחד יש דעה, לכל אחד גם יש זכות יסוד להביע את דעתו המיותרת. גם אם הוא מגיע למצב שבו הוא צריך לצווח כל הזמן על האחרים ש"זאת סתימת פיות", ו"פגיעה בחופש הביטוי", וגם אם זה אומר שאולי מראש הוא באמת היה צריך לסתום את הפה, כי הרי כולם אומרים שבשעות כאלו צריך להיות מאוחדים, רגועים, אחראיים.

אבל אולי מה שנכון הוא דווקא הדעה הקיצונית. הדעה שאומרת שדווקא בשעות כאלו נחשפת האמת, וזה טוב. זה מנקה את האיפור ורשתות ההסוואה שמצלות עלינו ומצילות אותנו. אולי ענני עשן הפגזים הם חומר חיטוי טוב יותר אפילו מאור השמש. אולי טוב שכל אחד יזעק בדיוק את האמת שלו, בלי לצנזר. כי זה לא תפקידם של האנשים, של העם, להיות שקולים ואחראיים.

כי האזעקה והמקלט מאחדים בינינו רק לשקט של לשעה קלה, עד שמסתיימים ליפול הרסיסים מסביב. אחר-כך כל אחד חוזר לביתו, לרעש הפרטי שלו, ולקולות בתוך ראשו. וכשהתותחים רועמים, מסתבר, המוזות עסוקות בלריב בפייסבוק, ורק המסך מגן עליהן כמו קירות הבטון של המקלט מפני אותה אלימות שבימים כתיקונם אפשר לפרוק פשוט באיזו לחיצה עצבנית על צופר המכונית בפקק.

ובימים כאלה, שלא כתיקונם, יש אלימות, והיא מגיעה מכל הצדדים. ואחרי קריאה של המון דיוני ימין/שמאל בפייסבוק במשך כמה ימים, מעבר לזה שהגעתי למסקנה שהכל נאמר שוב ושוב, ושאפשר לחתוך את עלויות אחסון הנתונים שם ב-90% לפחות, הבנתי גם שאף-אחד לא משתכנע. יותר מזה, אף-אחד גם לא מנסה לשכנע. כולם מחפשים רק את הצדק הפרטי שלהם, את ההתנשאות של "אני יודע יותר טוב מכם", את החיזוק לדעתם המקורית, ואת זה שכל השאר טיפשים, בורים, פרימיטיביים.

ובכן, הרי החדשות החמות-עד-שריפה: כולם צודקים. כי באמת כולם טיפשים, ובאופן אירוני, בו בזמן גם מתנשאים. קשה מאוד להכריע, ולכן המסקנה היא שכנראה לא צריך להכריע. כי הנה החדשות בהרחבה: כמו שהוכח שוב ושוב מאז ראשית שיבת-ציון לארצנו, אין דבר כזה "דו-קיום". זאת תמימות להאמין בזה. במקרה הטוב, יש לפעמים שיתוף אינטרסים רגעי או מלאכותי. ובכל הוויכוחים האינסופיים האלה תמיד ברור לך מי צודק רק כשאתה יודע את זה מראש. אבל המסקנה האמיתית מהם היא שאלו שיחות קולניות וחסרות טעם שנשמעות מהצד כמו יפני שמנסה לדבר עם שוודי. כל עולם המושגים הוא שונה, ורק במקרה הכל מתבצע באמצעות אותן אותיות. וגם זה רק בחלק מהמקרים.

אז אולי, ואני אומר את זה בזהירות וההתלהמות המתבקשות, הטעות היא שלא למדנו מלקחי העבר, ושמראש לא הקמנו שתי מדינות לעם היהודי. או שלוש. או 128. אבל אולי זה עדיין לא מאוחר. אולי יש עוד תקווה.
ואם זה יקרה עכשיו, אתם ודאי שואלים, אם תצטרך לבחור באיזו מדינה מהשתיים או מהמאתיים לחיות, במה תבחר? אין לי ספק לרגע אחד, אני עונה. אין לי שום התלבטות. אבל מה זה משנה. זאת רק הדעה הפרטית, האידיוטית והמיותרת שלי.