יום חמישי, 30 באפריל 2015

עוקץ הקומבינות

בסופו של דבר, קיצור תולדות האנושות הוא די פשוט: בראשית ברא אלוהים – שהוא כל-יכול – את השמים ואת הארץ, ואז יצר את האדם, ואז האדם – בגלל שאינו כל-יכול – יצר את הקומבינה.
בתגובה, כמובן, אלוהים גרש את האדם מגן-העדן, שבו הכל היה אמנם מושלם ויפה, אבל בלי אפשרות לעשות כסף קל או אפילו סתם לעקוף בתור. לא נורא, אמר האדם. עולם לא-מושלם הוא הרבה יותר מאתגר ומעניין. נקמבן איזה משהו אחר.

ומאז אנחנו כל הזמן במרדף אחרי הפטנטים הקטנים שישדרגו את החיים הקטנים שלנו. אנחנו שמים חבילת נייר מדפסת מתחת למסך המחשב כדי שיהיה בגובה הנכון, נוסעים 20 ק"מ כדי לקנות קצת יותר בזול את מה שאנחנו לא צריכים מלכתחילה, ותולים שקיות מלאות מים כדי להרחיק את הזבובים – מה שלרוב גורם להם באמת להתרחק מהשקיות ולהידבק אלינו.
אבל לא משנה אם הפטנט שהמצאנו עשוי משקיות מים, טכנולוגיה עילית, או קיסמי שיניים. אנחנו אף-פעם לא שוכחים מאין באנו ולאיזה מקום מלא בעיות הושלכנו, וחותרים כל הזמן לשפר קצת את העולם, או לפחות את החיים הקטנים שלנו. ומי שלא יודע להמציא פטנטים מתנחם בלהתלהב מההמצאות בסרטי ג'יימס בונד, ובהרגשה הייחודית הזאת שרק פטנט אמיתי שהמציא מישהו אחר יכול לגרום לנו להרגיש – הרגשה שאפשר להגדיר בשלוש מילים כ-"בוז של קנאה".

יש פטנטים מוצלחים, ויש פחות, אבל נראה שהפטנט הכי טוב אי-פעם הוא החלפת המלחמות המסורבלות והמיושנות של פעם, במלחמות הפטנטים. ואני לא מתכוון לכלי-נשק חדשניים ומתוחכמים ומונחי לייזר וקווארקים – אלה עדיין רק תחפושת טיפשית של העולם הישן ההוא – אני מתכוון למלחמות המשפטיות, המייסרות ועקובות הדיונים, על נושאים כגון "מי הוא בעל הזכויות על הקטע שאצבע לוחצת על טקסט שמופיע על מסך". במלחמות הפטנטים האלו, כל דבר הוא המצאה, כל המצאה היא פטנט, וכל פטנט הוא נכס יקר-ערך. וכבר לא חשוב מה בדיוק הוא עושה. מספיק שהוא יכול לעשות את הממציא שלו קצת, או הרבה, יותר עשיר.
וזאת, חברות וחברים, הקומבינה האמיתית, האולטימטיבית. איך לא חשבו על זה קודם?

אבל במקום זה - כי בכל-זאת, עורכי-דין של פטנטים גובים המון כסף -  אנשים מוציאים שם רע לפטנט ולקומבינה, והופכים אותם לסתם נוכלות. וזה לא שמדובר באנשים טיפשים. אם רפי גינת ב"כלבוטק" – תוכנית הטלויזיה היחידה שקימבנה את עצמה לשלושה ערוצים שונים, בלי שאף-אחד יודע אפילו מה פירוש שמה – מכתיר כל שוד תכשיטים כ"תרגיל עוקץ מתוחכם", הרי קל וחומר שטיפוסים כמו אלה שמוכרים לחצני מצוקה שלא מחוברים לכלום, או כאלה שמקוששים עוד כמה אגורות לליטר בזכות הפעלה נכונה של משאבת הדלק, או כאלה שפותחים משרדי יחסי-ציבור לכל השאר – הם באמת הקצפת (הצמחית, פטנט עולמי) של עולם הקומבינות.

תמיד היו ותמיד יהיו שני סוגים של אנשים: אלה שמנסים לעשות תרגילים עסקיים שיביאו לרווחים קלים, ואלה שיפתחו מיזמים אידאולוגיים למען מטרות נעלות ונשגבות, בלי לספר לנו שבעצם מדובר בתרגיל עסקי שיביא לרווחים קלים. אלה הקומבינטורים, ואלה המטא-קומבינטורים. אלה שגונבים, ואלה שסתם גובים. והאמת היא, שלפעמים קשה לדעת מה עדיף. כי להמציא את מיכל המיחזור הירוק, ואת האפוד הצהוב, ואת ברזיית המים האלקטרונית התכלכלה – ואז כמובן למכור לנו את כל אלה תמורת רגשות האשם והחרדה שלנו – זה לפעמים יותר גרוע מסתם לדחוף לנו יד לכיס ברכבת התחתית, עם חיכוך ולא עם חיוך.

האנשים האלה הם יותר סמויים ומתוחכמים מכל מצלמה נסתרת, דווקא בגלל שהפטנט שלהם הוא לעשות את הקומבינה באור מלא, ובדרך-כלל זה גם האור שלנו. וזאת כנראה הסיבה שעם כל הרצון הטוב, מהנוכלים המתוחכמים באמת – אלה שלא דופקים את השיטה, אלא פשוט משתמשים בה כדי לדפוק אותנו – גם קולו המרעים של "כלבוטק" לא יציל אותנו. במיוחד כשמבינים שהשם המוזר הזה, "כלבוטק", הוא בעצמו סוג של קומבינה עלינו. כי מסתבר שהפירוש שלו, שאנחנו מחפשים כבר שנים, הוא משהו כמו "מחסן לכל דבר".

ובסופו של דבר, קיצור תולדות הקומבינה הוא די פשוט: בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ, ואז ברא את האדם. כולל הפטנט הזה שמאפשר לאדם ליצור עוד בני-אדם, כדי שיהיה על מי לעבוד.
איך לא חשבו על זה קודם?

יום חמישי, 23 באפריל 2015

עצמאות / הסברים / כמעט

עצמאות // הילדה פצחה איתי השבוע בשיחה על כמה, ובעיקר במה, היא עצמאית. מסתבר שככה זה השבוע בגן. קישטו את החצר בדגלי כחול-לבן, קישטו את לוח הנושא עם תמונות של מגילת העצמאות, וראש הממשלה הראשון, וראש הממשלה האחרון, ואז דיברו עם הילדים על עצמאות.

היא מצחצחת שיניים לבד (לפעמים), הולכת לשירותים לבד (כשאני לא בסביבה), ומפעילה את המוזיקה שלה לבד לפני השינה (ואז מבקשת שאשב לידה עד שהיא נרדמת).
וזה באמת כמו העצמאות של המדינה, רק שלדבר על עצמאות של מדינה זה אולי קצת מוקדם מדי וגדול מדי בשביל ילדי הגן, אז מדברים איתם על צחצוח שיניים וחליצת נעליים.

כי זאת באמת מילה גדולה - "עצמאות". בסופו של דבר הכל נמס לכדי פרטים קטנים וטריוויאליים. היכולת לקשור את שרוכי הנעליים לבד, היכולת ללכת לקנות לילדה נעליים, היכולת ללכת בכלל, אחרי שתיקנו לי את הרגל המרוסקת, היכולת לחשוב, והיכולת להוציא את המחשבות מהכלא שלהן, ולהביע אותן.

היכולת להיראות כמו כולם ולעשות את הדברים שכולם עושים, בלי להזדקק להסברים או לקרוא לזה "עצמאות". בלי שהילדה תדע, כי זה מוקדם מדי וגדול מדי בשביל ילדי גן לדעת, מה זה ההיפך מ-"עצמאות".

הסברים // היא עדיין לא יודעת מה זה מוות. עולם הדמיון שלה הוא מאוד עשיר, למזלה, ומצליח לספק הסברים טובים בכל פעם שהדגים נעלמים לה מהאקווריום. למרות שאני לא בטוח שמי שיודע מה זה מוות, בטח מוות מוקדם מדי, לא עושה בדיוק את אותו הדבר.

בערב יום הזכרון, כיבינו את האור באקווריום מוקדם מהרגיל. "צריך ללכת לישון מהר", אמרתי לה. "כבר מאוחר מאוד". נלחמתי והתווכחתי איתה במירוץ הזה לשעה שמונה, שעת צפירת הדומיה. שלא תשמע אותה, שלא תשאל שאלות, שלא אתחמק מהתשובות.
"יש עדיין אור בחוץ", היא אמרה לי, והסברתי לה שיש ימים כאלה בשנה, שהחושך מגיע מאוחר יותר, כי אנחנו רוצים עוד קצת אור. כמו בקיץ. "כבר מאוחר, לכי לישון בבקשה, בשבילי".
"טוב אבא", היא אמרה, ונרדמה בשתי דקות לשמונה, והשאירה אותי לנשום לרווחה, ומיד להתכווץ בחזרה. בצפירה.

כמעט // היא כמעט לא הספיקה להרדם, אמרתי לעצמי. אני כמעט הייתי בן שכול, כשאבא שלי נפצע במלחמה. ואחר-כך כמעט הייתי בן שוכל, כשנפצעתי בעצמי בצבא. וכל הכמעט הזה ממלא במחשבות שמחפשות הסברים. אבל הרי כל זמן שאתה חושב, אתה חי. כל זמן שאתה יכול לחשוב למשל על הפער הזה בין יום הזכרון ליום הזיקוקים, בין הכמעט למוחלט.

ואז נזכרתי שיש גם צפירה מחר בבוקר. אבל כמו עם הדגים, הדמיון שלה כבר יספק את התירוצים וההסברים, תירצתי לעצמי. זה עדיין מוקדם מדי וגדול מדי בשבילך לדעת, לכי לישון. זה עדיין מוקדם וגדול בשבילי להסביר. אולי כשתגדלי.
תזכירי לי כשתגדלי.
רק כשתגדלי.
רק תגדלי.

יום חמישי, 16 באפריל 2015

חגים וזמנים למדון

חגים הם עניין מבלבל. ידוע שהשמחה שבהם תמיד מהולה בקצת צער או זכרון טראומטי – שהרי רוב החגים שלנו הם מסיבה של שתיה טובה, אוכל מתוק, וגפילטע-פיש, שמפצים אותנו על כך שאיזה צורר ניסה לחסל אותנו, והצליח רק חלקית.
אבל זה לא מה שמבלבל.
כי הרי יש גם חגים אחרים, חגים כמו ראש השנה, שכדי שבכל זאת נרגיש תחושות מעורבות הוא נחגג בפגישות משפחתיות יומיים ברצף; סוכות, שרק הגשם תמיד מפריע לו; ושבועות, שמחלק את העם כמו סכין בתוך גבינה לבנה – בין אלה שחוגגים את מתן התורה, לבין אלה שאומרים "מתן תורה? בשביל מה זה היה טוב בכלל?"

וכאן אני מגיע לשורש העניין: הדבר הכי מבלבל בחגים הוא הפער העצום בין הקונספט המקורי שלהם, לאיך שהם מיושמים מרגע ששבנו לציון.
החגים האלה, שכל המטרה המקורית שלהם היתה לאחד את העם, או לפחות את האנשים, מסביב לאיזו מסורת, או לפחות טקס – הפכו לימי זכרון לאותה אחדות, או לפחות לחגיגה של טקסי פילוג ומדון עממיים. אנשי רוח ואקדמיה קוראים לתופעה הזאת – לרוב בראיונות סנסציוניים במוספי החג של פייסבוק – "אנחנו בכלל לא אותו עם".

הרמזים הראשונים מגיעים כבר בדרך לארוחת החג, בכביש הפקוק שמוביל אל "חבל שלא נסענו דרך איילון" בואכה מחלף "גם שם עמוס, מה אתה חושב שאתה החכם היחיד", כאשר לקראת הפניה ימינה ל-"לך קיבינימאט מה אתה גונב את הנתיב", מתחילה כבר המסורת המקדימה של מצוות ה"צפור לו, נו".

והמצווה הזאת ממשיכה גם אחר-כך, כי יש דבר יותר חשוב מלהיות ביחד, וזה שאף אחד אחר לא יפריע לנו לעשות את זה. הנה לא מזמן עברנו את פסח, הידוע בכינויו "חג החירות, אז מה אתם קובעים לי שאסור לי לאכול חמץ", זכר ליציאת מצרים וליום הכיפורים, הידוע בכינויו "מה אתם קובעים לי שאסור לי בכלל לאכול". ונראה שהוויכוח על אופי החברה הישראלית מעולם לא היה מר יותר מהמרור של השנה, זכר לאותו וויכוח של דור המדבר על אופי החברה שלו.
הפרחנו את השממה והתקומה, אבל המדבר חזק מאיתנו. וזה עוד כלום – לפנינו הרי עוד מאיימים מועדי ישראל הקשים באמת – יום העצמאות, ושני ימי הזכרון הלאומיים. והרי "לאומייים" היא בדיוק המילה הכי מפלגת-למרות-שנועדה-לאחד שיש לנו.

אני לא יודע אם זאת המסורת היהודית של הפלגנות והוויכוח שגרמה לזה, או שסתם – כמו שקרה לעם הזה כבר פעמיים לפחות – נמאס לנו וצפוף לנו וקשה לנו להיות יחד, שלא לדבר על ממש לקרוא לעצמנו "עם". כך או כך, התוצאה שמסתמנת היא שככל שאנחנו אוהבים לכבד תחושות לאומיות או מסורתיות של עמים אחרים, כך אנחנו מבינים שהעניין הזה לא ממש עובד אצלנו.

אנחנו נרתעים מטקסים, קוראים תיגר על המסורת, מעריצים את הפרובוקציה, בזים לקולקטיביות, ובאופן כללי לא רוצים להיות שייכים לקבוצה שמסכימה לקבל טיפוסים כמונו. ואם פעם העניין הזה של צוררים שקמים עלינו היה מצליח לייצר איזו שהיא אחדות והסכמה, נראה לי שהיום גם זה כבר לא עובד. הטרגדיה הכי גדולה של הצוררים של היום היא שאנשים לא לוקחים אותם ברצינות. שמתייחסים אליהם כמו שמתייחסים למיתולוגיות של פעם, שרואים בהם בעיקר נטל שמפריע לאכול או לצפות בטלויזיה.

ובתוך כל אלה, החג היחיד שמצליח לחמוק מהגורל הזה הוא באופן אירוני ומוזר, חג שהמקור שלו הוא לא הדת היהודית כולה, ולא כור ההיתוך הישראלי כולו, אלא עדה אחת מתוכו – המימונה. אולי זה בגלל שעדיין לא קהו רגשות האשמה ההם, ואולי זה סתם בגלל המאכלים המתוקים. אבל בינתיים, נראה שחגים מהסוג הזה הם הסיכוי היחיד לאחדות. לפחות זמנית.
אולי איכשהו, אם היו קיימות באמת, "מימונות" כאלו היו יכולות לאסוף את כולם מסביב למדורה, כי זאת תהיה מדורה של שבט אחד בכל פעם, וכל השאר יהיו רק אורחים מנומסים במסורת של השבט הזה. אולי איכשהו אפשר יהיה להמשיך לנדוד ככה בין כל המסורות האלו בלי באמת להידרש לסוגיה הכואבת של חגים שמתיימרים באמת לאחד את כולם.

אבל מתוקה ככל שתהיה, גם המימונה האחת שיש לנו חלפה, ונשארנו עם שגרת החגים האמיתיים ומעוררי המחלוקת. לא נורא, בתשעה באב כולם יוכלו לעשות שוב חשבון נפש קולקטיבי, או לפחות לכעוס על זה שהטלויזיה מכריחה אותם לעשות את זה.

יום חמישי, 9 באפריל 2015

הצצה לעולם לא שלנו

כל הורה יודע להתגאות בציורים של הילדים שלו, אבל עוד יותר מזה - במוטוריקה העדינה המשובחת של אצבעותיהם על מסך המגע. כל הורה יודע לצטט הורה אחר שאומר שהילדים שלנו הם הדור הראשון שנולד עם סמארטפונים וטאבלטים.
רק מה שאנחנו נוטים להדחיק, אולי בגלל שאין דרך נוחה לשתף את זה ברשתות החברתיות, הוא שהילדים האלה הם בעצם גם הדור הראשון של הילדים שיש להם הורים עם סמארטפון.

כמו באותה פרסומת מדוייקת להפליא על הנהג ששולח מסרון בזמן הלא נכון ונעלם לכמה שניות מהרכב, אנחנו אף-פעם לא יודעים לבחור את הזמנים הנכונים "להתעסק" עם המכשיר. וכמו אותו נהג, אנחנו נעלמים בזמנים הלא נכונים האלה לכמה שניות מהמציאות שסביבנו, ומתעוררים מאובדן ההכרה הזה רק כשהילדים זועקים אלינו. וזה במקרה הטוב, במקרה שבו אנחנו לא כועסים עליהם כי הם הפריעו לנו שם.
אבל הפיתוי גדול מדי. שוב ושוב אנחנו טועים, כי אנחנו הדור הראשון, אז אנחנו לא יודעים מתי ואיך. אנחנו עושים את זה בזמנים הכי לא נכונים, ברישול, בסירבול, עם אצבע אחת, שגם היא לא מספיק עדינה וחכמה.

התינוקת לא תרגיש, אני אומר לעצמי. היא עוד קטנה, אז היא לא תשים לב שאני מתעדכן בפייסבוק בזמן שאני מחזיק אותה כדי שתרדם. אבל בכל זאת היא בוכה. אולי יכול להיות שבכל זאת היא מרגישה את הראש שלי שפתאום סוטה טיפה שמאלה (או ימינה, תלוי מה יש בפייסבוק באותו רגע), ומוקרן באור יקרות של האפליקציה הקטנה שמחברת אותי לשאר ההורים דרך כף-היד החצי פנויה שמתחת לרגליים הקטנות שלה?

אבל הילדים זועקים כי הם יודעים יותר טוב. הם זועקים כי הם נולדו לתוך זה, ואנחנו נולדנו רק לתוך המחשב, הגדול והמסורבל. הם יודעים למרות שהם רק ילדים. כי הם הילידים של העולם הזה, ולא המהגרים, כמונו.

רק רגע, אני אומר לילדה שגדלה מתחת לאפי התקוע במסך. אני רק בודק איזו הודעה שלחו לי, ובא. תציירי לי ציור בינתיים.
אבל הרגע נמשך. כי עבורנו, זה הרי אף-פעם לא נגמר. אנחו מגיעים לתחתית התחתיות כולן, מסיימים לקרוא, ואז מתגלגלים שוב למעלה, כי יש שם עוד מזה, דברים חדשים, חשובים, מעניינים, מצחיקים ועצובים – כמו החיים עצמם. כמו שאנחנו טועים לחשוב שהחיים שלנו עצמם הם שם, גם שם, בערבוב מרושל ומסורבל.

ושוב אנחנו נעלמים להם. נענים מיד לכל בכי קטן שבוקע מהמכשיר. מדלגים בין יישומים והתראות. מתנחמים בזה שאפשר לראות את הילדים גם דרך המצלמה, ואז מיד לשלוח בווטסאפ. רק עוד שניה, אוף, לחצתי בטעות על ג'ימייל, היי, תראי מה שלחו לי כאן...

ואנחנו מתנחמים בזה שגם הם אוהבים את המסך. בזה שהאצבעות הקטנות שלהם מבינות בדיוק איפה ללחוץ ואיך לצייר גם בטלפון שלנו, אפילו בזמן שאנחנו בדיוק צריכים אותו. מתלהבים מהמוטוריקה העדינה שבה הם יודעים לנווט בתוך העולם שאנחנו חושבים שהוא רק שלנו, והוא בעצם הרבה יותר שלהם. כי הם הילידים.

כי המוטוריקה שלנו גסה ומסורבלת. והמגע שלנו מתבלבל בין ילדים ומסכים. והמחשבות שלנו רק כמעט מסודרות יותר משלהם, אם אנחנו משתדלים ומתאמצים מאוד. אבל רק עוד שניה, עוד רגע, אני חייב לעשות משהו במחשב. שניה תשחקי לבד. הנה, קחי את האייפד, הוא פנוי. אולי את רוצה לשחק קצת בטלפון שלי בינתיים?
לא אבא, בוא לחדר שלי לצייר איתי.

הציורים שלה תמיד יפים ומדוייקים. וזאת אולי הנחמה האמיתית. הם הילידים, ואנחנו המהגרים. הם תמיד יוכלו לדעת טוב יותר. הם ידעו מתי לשים את המכשיר בצד, כי המכשיר יהיה חלק באמת מהחיים שלהם, ולא משהו שמפריע בידיים בזמן שצריך לעשות דברים אחרים.

אז אני עוקר את הטלפון ממני, ושם אותו בצד, כדי שלא יקלקל את הרגע. והוא נעלם לי מעבר לקיר, ושומר את כל ההתראות שלו לזמן אחר, לזמן שבו אצליח לדעת מתי זה נכון לקחת אותו. והילדה לוקחת נייר וצבעים, ומושיבה אותי על כיסא קטן לידה. בואי נצייר, אני אומר לה.

רגע אבא, היא אומרת, וקמה ולוקחת את קופסת הפלסטיק הוורודה שזרוקה על הרצפה. רק רגע, אבא. תצייר אתה בינתיים. שלחו לי הודעה.

יום חמישי, 2 באפריל 2015

פסח, מצה, ומסורת

בכל שנה זה קורה מחדש.
בין הנקיונות של כל הפירורים לפני פסח לבין אכילת המצות – שבואו נודה, הן המאכל הכי מתפורר ומלכלכך שהומצא, בין הצלי ברוטב עם תפוחי אדמה לבין הקומפוט לקינוח שבסעודת ליל הסדר, אני מתעקש לנסות ולהסביר לכולם שוב מה צריכה להיות המסורת האמיתית של החג.

מסורת היא עניין חמקמק. מצד אחד היא מוצקה כמו מצה וברורה כמו סכו"ם מוכסף, ומצד שני יש בה פגם גדול ובסיסי: אין שום אפשרות להצביע על אדם מסויים שקבע אותה, ושיהיה אחראי לשאר הפגמים והבעיות. אין לה מנהיג.
לכאורה זה היה יכול להיות נהדר – הרי כשאין מבוגר אחראי שיגיד מה מותר ומה אסור ומה צריך ומה נהוג, כל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה ולהנהיג את המסורת הנכונה בעיניו. אבל זה שאין אף אחד שקבע מהי בדיוק המסורת, לא אומר שלא יבוא כל אחד ויוכיח לך באותות במופתים ובקומפוט, שיש מסורת אחת ברורה והדעה שלך היא מטומטמת.

ובכל שנה, כשמגיע פסח, אני חוזר לנושא הזה. כי למעשה, פסח הוא בדיוק החג שמתאים לי, למרות שהתחרות עם פורים השמח וחנוכה הזורח לא פשוטה. הוא החג שמתאים לי, כי מבחינתי הנושא האמיתי בפסח – מעבר לאביב וההתחדשות והיציאה מעבדות לחירות וכל הדברים הגדולים – הוא העניין הזה של הפשטות. המינימליזם.
ואני מנסה בכל שנה להכביר במילים ושכנועים חסרי סיכוי, ומבלה את שבעת ימי חול המועד בנאומים ארוכים ומסובכים במאמץ להסביר את זה שלקחנו את המינימליזם הזה וסיבכנו אותו ללא צורך. אבל בכל שנה מחדש זה לא מצליח לי, כי העם היהודי לא מסתדר עם מינימליזם ופשטות, ומעדיף מסורת של פילפול וסיבוך. וגם קצת כי אני מסתבך עם ההסברים.

אז אני אנסה לנסח את זה בקיצור: אני חושב שבפסח צריך לאכול מהר, פשוט, ואם אפשר (וכאן אני מבקש לא לתת לילדים לקרוא, כי זה לא חינוכי) גם בעמידה או אפילו בהליכה.
לאכול פיסות מצה שעטפו בזריזות קצת ירקות, או ביצה, או נקניק, או משהו מקופסת שימורים. ואני יודע שנקניק וקופסת שימורים הם רמאות, כי מאחורי הקלעים לקח הרבה זמן להכין אותם, אבל זאת המסורת הפרטית שאני מנסה להנהיג, וכל מסורת מבוססת על קצת עיגול פינות, וכל מנהיג מתבסס קצת על רמאות. ואם כבר מוסיפים לכל זה את התבלין של נושא החירות, אז החירות שלי היא לנסות ליצור לעצמי את המסורת של המינימליזם, ושל ההתעקשות הזאת שלי לראות בסעודות ארוכות ומבושלות היטב משהו שצריך להיות... ובכן, מנוגד למסורת.

הרי בעיקרון, הסיפור של פסח הוא שלא היה לבני-ישראל זמן, אז הם לא נתנו לבצק להחמיץ ולתפוח, ואכלו אותו מהר מהר, כשהוא עדיין דק ושביר כזה עם שורות ישרות ומסודרות של חורים. רק שמצד שני, מסתבר שבזמן שהם חסכו הם הצליחו לבשל לארוחה החגיגית מרק עם קניידלך, צלי בקר ברוטב יין, עוף בדבש, אורז עם צימוקים ושקדים, תפוחי אדמה מקורמלים בריבת בצל, עשרים סוגי סלטים, וקומפוט שאף אחד לא יאכל, גם כי הבטן כבר מפוצצת, וגם כי זה קומפוט – ואף אחד אף פעם לא אוהב את הקומפוט, ומה זה בכלל השם המצחיק הזה "קומפוט"?

אז לטעמי – למרות שבאוכל אין לי טעם מי יודע מה, ואלה גם הרגלי התזונה שלי בכל הלילות – האוכל של פסח צריך להיות פשוט שבפשוטים, ומהיר שבמהירים. אבל זה לא אומר שהוא "פאסט פוד", כי "פאסט פוד" הוא הדבר הכי נטול מסורת ואידאולוגיה שיכול להיות. האוכל של פסח צריך להיות מלא באידאולוגיה ומסורת. הוא מהיר כי אין זמן. כי חייבים לחטוף משהו ולברוח, כי מאחורינו פרעה, וסביבנו המדבר, וזה עוד בסדר, אבל לפנינו הדבר הנורא והמאיים מכל – החירות!

כי הרי מהי החירות אם לא מטה הקסמים שנוטל מאיתנו את המנהיגות הראויה לשמה, ונותן לנו תמורתה רק תערובת של וויכוחים אינסופיים, מסורת, וגם וויכוחים על מהי המסורת.

אז מצד אחד, בכל שנה אני מסביר שלכל אחד מותר שתהיה מסורת משל עצמו. מצד שני, בכל שנה אני נזכר שחג הפסח הוא חג יציאת מצרים, האירוע שלא היה קורה אם לא היה לעם היהודי מנהיג דגול כמו משה (וגם קצת נס אלוהי, כי בכל זאת - משה היה מנהיג מגמגם), ומבין כמה חסרים לנו היום מנהיגים כאלה. אז מי אני בכלל שאנסה להנהיג מסורת חדשה והגיונית יותר. או מטומטמת יותר.

והנחמה היחידה שלי היא העובדה שמשה בכלל לא מוזכר בהגדה של פסח.
זה, וכריך של מצה עם איזה נקניק.