‏הצגת רשומות עם תוויות כתיבה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות כתיבה. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 21 באפריל 2016

דברי ימי העתיד

אחד הדברים שאני הכי שונא הוא לדבר על תוכניות עתידיות שלי. לא שאני מי יודע מה בלספר על דברים שכבר סיימתי לעשות, אבל להתגאות בדברים שעדיין לא קיימים זה באמת שיא השפל. חוץ מזה, וגרוע מזה, גיליתי שיותר מדי פעמים הדיבור על מה שאני מתכנן לעשות מחליף את העשייה עצמה, ומשתק אותה.
וזה בדיוק מה שאני עומד לעשות כאן עכשיו – לספר על משהו שאני רוצה ועומד לעשות בעתיד הקרוב. ואני משלם במודע את מחיר הסיכון הזה, והיוהרה, והשפל, והרתיעה מעצמי, ומקווה לקנות במחיר הזה משהו קטן, אבל חשוב:
את המחויבות שלי לתוכנית הזאת.

לפני שנתיים הוצאתי לאור שני ספרים שלי. לא משהו שגרם למהפכה בעולם הספרות, אבל באורח פלא, גם לא משהו שגרם לי להתחרט על המעשה. להיפך – פתאום ראיתי שזה גם אפשרי, וגם קצת טיפשי מצדי לא לעשות את זה לעולם.
ובזמן שהמגירה שלי סבלה את איסוף הסיפורים ההם, נדחקו לפינות שלה גם כל מיני התחלות של דברים אחרים. דברים שזנחתי בשלב ההתחלה או הרעיון בגלל כל מיני סיבות, דברים שחלקם אולי גם לא ראוי להמשך.

אבל התחלה אחת נזנחה לזמן רב מדי. ספר אחד, שהייתי כנראה צריך להתעקש עליו כבר מזמן, והוא הדבר הבא שאני עומד להשלים.

את דברי הימים של המשפחה שלי בתקופת השואה התחלתי בעצם לכתוב לפני הרבה זמן. וכשאני אומר "הרבה זמן" אני מתכוון להרבה שנים. כתבתי, ממש בזהירות, שני פרקים קצרים, וגם איזו הקדמה, שחלק ממנה הוא הבסיס למה שאני כותב כאן עכשיו. אבל אז הפסקתי, והיו לזה כל מיני סיבות ותירוצים.
עכשיו החלטתי לעשות את זה בכל-זאת. וגם לזה יש כל מיני סיבות ותירוצים.

בכמה הזדמנויות, אחרי שאבא שלי קרא סיפורים שכתבתי, הוא שאל אותי מדוע אני לא כותב על השואה. עניתי לו, ובצדק, שאני עדיין לא מוכן לזה. הרגשתי שכתיבה על הנושא הזה מצריכה התנסות הרבה יותר מעמיקה עם עבודת הכתיבה עצמה, וגם התפתחות אישית שעדיין לא הרגשתי שהשגתי.
אחרי כמה שנים כתבתי את הסיפור הראשון שלי שקשור לשואה. זה היה סיפור קצר מאוד, שלא עסק במאורעות של תקופת השואה עצמה באופן ישיר, אלא דרך חוויות טראומטיות של ניצולים צעירים, כנראה אחרי שהשואה הסתיימה. הסיפור הזה, כמו הרבה סיפורים, התחיל בסיטואציה קטנה ואמיתית – שאינה קשורה לשואה בכלל – ומילוי שלה בתוכן אחר.
אחרי עוד כמה שנים, כתבתי את הסיפור השני שלי על השואה. גם הפעם זה היה סיפור קצר, גם הפעם הוא התחיל בשבריר של משפט ששמעתי (ואני לא בטוח שהיה קשור לשואה), עטיפתו בסיפור דמיוני, והרחבה שלו. גם הסיפור הזה עסק בשואה "בדיעבד", למרות שכמובן היו בו תיאורים של תקופת השואה עצמה.

את הסיפורים האמיתיים על סבא הייתי שומע במקוטע לכל אורך השנים, מאבא שלי, ולא העזתי לעשות איתם כלום. שמעתי אותם בעיניים עצומות, ואז פקחתי את העיניים. הבנתי שני דברים: שזה הזמן המתאים, גם מבחינת ההתבגרות הנפשית והחווייתית שלי וגם מבחינת המשפחה כולה, ושאם אני לא אעשה את זה, זה לא יקרה.
ואז, כמובן, המשכתי לא לעשות עם זה כלום.

אני יודע בדיוק איך אני רוצה שזה יראה, ואני יודע בדיוק שאין לי מושג אם זה באמת יראה ככה בסוף. אני יודע מדוע עצרתי בעבר, ואני יודע מדוע אסור לי לעצור עכשיו. אני יודע שאולי לא אצליח בכלל, אבל אני גם יודע שהחלטתי לעשות את זה.

את הסיפור כולו החלטתי לכתוב באופן מקוטע, כי רק כך הכרתי אותו. לא חוויתי אותו באופן רציף, ובקושי חוויתי את סבא עצמו. השיחה הכי קרובה שלי איתו היתה כששנינו שתקנו, ושנים אחר כך עוד הייתי חולם עליה בלילות.
אז הסיפור הוא מקוטע, אבל גם מחובר מאוד. ואין לי דרך אחרת לכתוב זכרון כזה. אני כאן כמו ארכיאולוג שמוצא שברי חרס ויכול רק לנקות אותם הכי טוב שאפשר, ולהדביק אותם באופן הכי נכון שאני מצליח.

כי החיים הם לא סיפור ברור עם התחלה אמצע וסוף, והם גם לא אוסף של סיפורים מסודרים כאלה. החיים הם רצף אחד ארוך של שניות שמתחברות לדקות, שעות, ימים ושנים. אבל אנחנו חייבים לחתוך מהרצף הזה סיפורים ועלילות כדי להבין משהו, כדי לתת משמעות לדברים. לכן הספר שאכתוב הוא רק אוסף של סיפורים, והוא לא החיים ההם ממש. עומס המשא של הזמן אולי ילך לאיבוד בתפרים, אבל ברצף ארוך וכרונולוגי הסיפורים עצמם היו הולכים לאיבוד.
אבל אלו כבר התפלפלויות שמתאימות יותר לאחרי המעשה, ולא לתיאור התוכנית העתידית שלי. כי נכון לעכשיו, אני צריך פשוט להתחייב לכתוב את זה, ולא חשוב באיזו דרך. אחרת הכל עלול ללכת לאיבוד.

יום חמישי, 29 באוקטובר 2015

דברי שיכתוב הימים

יום אחד, בשנת 1988, הבנתי שאני בעצם כן אוהב היסטוריה. הבנתי שהיסטוריה היא לא המורה ההיא מהתיכון שעומדת ומקריאה מהמחברת המקומטת שלה את קטעי הספרים שהיא העתיקה לשם. היסטוריה היא – כמו מהלך כל החיים שלנו – נסיון תמידי לסדר את העולם בסיפורים, בסיבות ותוצאות, בהתחלות וסופים.

כמו למשל באותו יום אחד, בשנת 2015, שבו עמד ראש ממשלת ישראל על במה, ואמר שהיטלר לא התכוון להשמיד את היהודים, עד שבא המופתי הערבי ולחש את זה על אוזנו.
התגובות, כמובן, היו קשות. איך מעז ראש ממשלת מדינת היהודים, בנו של היסטוריון, לשכתב ככה את ההיסטוריה הידועה? כרגיל בנושא ביבי, ההשערות נעו בין פאניקה פוליטית קטנה ומטופשת, לבין ספין תקשורתי גדול ומתוחכם. אבל האמת היא שגם עוד המון שנים, במבט היסטורי על האירוע הזה, כנראה לעולם לא נוכל לפענח מה גרם לו להגיד את זה. מי יודע, אולי פשוט המופתי אמר לו.

"אלה שלא לומדים מההיסטוריה נידונו לחיות אותה שוב", טוענת האימרה הידועה. רק שהיא מתעלמת מהעובדה שההיסטוריה כולה היא סיפורים שמישהו בחר לספר לנו, לא בהכרח הסיפורים שהיו באמת. הדבר היחיד שאולי אפשר ללמוד מההיסטוריה, הוא שתמיד יהיה מי שירצה לכתוב אותה, או לשכתב אותה אחרי שמישהו אחר כבר כתב אותה, ואת זה – את השיכתוב האינסופי הזה – אנחנו באמת נידונים לחיות שוב ושוב.

כמו שיום אחד בשנת 1995, נרצח ראש הממשלה בישראל. ומאז תיאוריות הקונספירציה אודות הרצח הן משחק ילדים לעומת תיאוריות הקונספירציה האמיתיות – אלו שעוסקות במורשת רבין. במבט היסטורי, "מורשת רבין" הוא מושג שנולד בחטא. כי הוא נולד כמושג ריק מתוכן, שיזמו אנשים שהיו אז בתחושת אבל - ואין ספק שזה היה אבל אמיתי וכן - רק כדי לסייע בהתמודדות עם אותו אבל. מעין נוסטלגיה שבאופן אבסורדי נולדה בזמן אמת, ולא בדיעבד, כפי שנהוג.

מרתק לראות את הנסיונות של אנשים לנסח מהי בדיוק מורשת רבין הזאת, ולגלות שמקופל בה סתם זכרון סלקטיבי, במקרה הטוב, או עיוות מכוון של תולדות חייו, במקרה הפחות טוב – בחיי, קראתי אפילו שמישהו ניסה להגיד שרבין דיבר תמיד בנימוס וברוגע.
האמת היא שרבין היה ראש ממשלה שבקדנציה השניה שלו קרו דברים טובים, וגם דברים לא טובים. לרבין לא היתה משנה סדורה, כי לאף מנהיג אין משנה סדורה במשטר דמוקרטי ופתוח תקשורתית וגלובלית.
אם כבר, מורשת רבין האמיתית, אם יכול להיות קיים משהו כזה מעבר ללהירצח באופן טרגי, היא מה שהיינו זוכרים ממנו אם היתה הקדנציה שלו מסתיימת באופן "דמוקרטי טבעי". מה שהיינו זוכרים מרבין אם היה מאריך ימים ומסיים את חייו באופן שאינו טראגי מבחינה פוליטית ולאומית. רק כך אפשר לעסוק ב"מורשת רבין" מבלי לצייר אותה על בד הרצח עצמו.

ואגב, במצב כזה, לעניות דעתי, רבין היה אחד האנשים השנואים על השמאל הישראלי. לא כמו ביבי, אמנם, כי המורשת של שנאת ביבי כנראה יותר קיצונית, אבל בכל זאת.

אבל יותר משאנחנו זקוקים למנהיגים, אנחנו כנראה זקוקים למורשת שלהם. להיסטוריה שנוכל לספר עליהם ועל עצמנו. אולי בגלל שזה באמת נשמע עונש נורא לחיות את ההיסטוריה שוב, או אולי בגלל שכמו שכתב אורוול בספר "1984", "מי ששולט על ההווה – שולט על העבר, ומי ששולט על העבר – שולט על העתיד". כלומר הסיבה האמיתית, ההבדל בין שתי האימרות, היא בדיוק ההבדל בין להיות זה שקורא היסטוריה לבין זה שכותב אותה.
או בעצם משכתב אותה.

וזה נראה כאילו ככל שעובר הזמן, וככל שגוגל משתכלל, המשימה הזאת – לשכתב את ההיסטוריה – הופכת קשה יותר ויותר. אבל זה לא אומר שזה לא קורה. היסטוריה – גם אם היא רוצה להיות נייטרלית כמו ויקיפדיה בשוויץ – היא סיפור, ובבסיס של כל סיפור יש בחירה, ובכל בחירה יש גם ויתור, ותמיד יש מניעים – או כמו שקוראים לזה ההיסטוריונים של היום: "אג'נדה".

זאת כנראה הסיבה שאני לא היסטוריון, אלא מעדיף לכתוב סיפורים – כאלה שמראש הם סיפורים. הרי כל סיפור היסטורי אפשר לכתוב אחרת, אז עדיף, במקום לעסוק בשיכתוב האירועים, פשוט לכתוב את הסיפור טוב יותר מבחינה ספרותית.
אולי בעצם זאת הסיבה שהתחלתי בכלל לאהוב היסטוריה, אי אז בשנת 1988. פשוט כי היתה לי בתיכון מורה מעולה לספרות. ואולי בעצם זה לא מה שקרה, אלא סתם מה שאני מעדיף לספר לעצמי כדי להסביר את העניין.

יום חמישי, 22 באוקטובר 2015

קו ההתחלה

כבר כמה שנים, בכל פעם מחדש, אחותי מנסה לשכנע אותי לקרוא את "ספר הפתיחות" של ענר שלו – ספר שיש בו למעשה רק פסקאות פתיחה של סיפורים, בלי ההמשכים שלהן. אני תמיד אומר לה שהתחלות דווקא יש לי מספיק, והבעיה שלי היא מה לעשות איתן הלאה. בדיוק, היא אומרת. הנה מישהו שמצא מה לעשות עם זה. תקרא.

יש כמה דרכים מוכחות לכתוב התחלות. אפשר למשל, להצהיר משהו כללי ומבטיח מאוד, בדיוק כמו במשפט הקודם. דרך נפוצה אחרת היא לספר סיפור אישי קטן, למשל כמו זה שבמשפט הראשון של הטור הזה כולו, או אנקדוטה מעניינת, כמו מה שאכתוב דווקא בפסקת הסיום. ואפשר כמובן לכתוב משפט שיש בו מתח וסתירה מסויימת: הרי בעצם כמעט כל משפט יכול להיות התחלה מוצלחת של משהו – למרבה האבסורד, אפילו, ואולי בעיקר, משפט שנשמע לגמרי כמו משפט סיום.

כי למרות שהפתגם הידוע אומר שכל ההתחלות קשות, למעשה ההיפך הוא הנכון. להתחיל משהו זה הדבר הכי קל בעולם. ככה זה לפחות אצלי. חוץ מלהתחיל עם נשים, אולי, אבל זה כבר נושא לטור אחר.
בשבילי, החלק הקשה היה מאז ומעולם להמשיך. להתמיד. להגיע לשלב שבו צריך כבר לעבוד יותר קשה, והרבה יותר אפור. ולהמשיך גם עם זה. להשלים את כתיבת הספר מעבר לתקציר שניסחתי; לסיים את תיכנות האפליקציה אחרי שעיצבתי ותכננתי אותה; להתמיד בהשקיית אדניות התבלינים אחרי ששתלתי אותם כל כך יפה.

לא מזמן סידרתי את תיקיית הכתיבה היצירתית שלי, וגיליתי שיש שם המון. כלומר, יש שם המון התחלות ורעיונות. כל התחלה כזאת היא משהו שדורש המון זמן ומאמץ לפתח ולהשלים, ואת כולן אני רוצה לפתח ולהשלים. ובמקום זה אני מוצא את עצמי ממציא עוד התחלות, עוד רעיונות, או בימים יבשים במיוחד – פשוט עושה סדר יותר מדויק בתיקיה ההיא. כלומר, ממשיך לעשות סדר. כי גם אותו עדיין רק התחלתי, ולא השלמתי עד הסוף.

אני אספן של התחלות ושל רעיונות. וככל שהגיל מתקדם הבעיה הזאת רק מחריפה. גם כי מצטברות יותר התחלות כאלו, וגם כי מצטברת במקביל איזו תחושה של זמן שאוזל וחומק מהידיים כמו בשעון חול ענק, שמאיים לקבור את הכל.
יש לי בכל רגע נתון רעיונות נפלאים לעשרה סיפורים קצרים, ארבעה מיזמים עסקיים מהפכניים, שלושה סרטים, וחמישה ספרים מרתקים – כולל עיצוב הכריכות שלהם. פעם ניסיתי לאמץ כל מיני טריקים ושיטות כדי להכריח את עצמי להתמיד ולממש את כולם. למשל לנסוע למקום רחוק שבו אין לי הפרעות. זה אפילו הצליח לכמה דקות, עד שגיליתי שדווקא שם עולים לי כל הרעיונות החדשים והמוצלחים יותר. אז המשכתי לנסוע למקומות יותר רחוקים, עד שהשלמתי את כל הסיבוב וחזרתי בדיוק לאותו מקום שבו התחלתי את הכל. בחזרה למשבצת הראשונה, כמו שאומרים, רק עם הרבה יותר חבילות שמונחות עליה.

ואולי בעצם הטעות, וסליחה על משחק המילים, היא שהתחלתי עם זה בכלל. שבכלל העליתי על דעתי, אי שם לפני הרבה שנים, שראוי שאעלה את הדברים שעל דעתי גם על הכתב. שכפיתי על עצמי את הייאוש התמידי הזה שבמירוץ אחרי ההגשמה וההתמדה, שבחיפוש אחרי הסיפוק וההערכה. אולי צריך להיות זמן תפוגה לרעיונות, והוא צריך להיות קצר מאוד. אולי רעיונות צריכים להעלם מהר אם לא ממשיכים אותם. להישכח. לא להישאר כסלעי התחלות שאין להן הופכין.
זה בטח יותר פשוט מאשר ממש להמשיך כל רעיון – להמשיך באמת, לא להמשיך להמציא התחלות חדשות נוספות.

מספרים שאלפרד היצ'קוק בעצם שנא לביים סרטים. הוא תמיד היה אומר שברגע שהוא תכנן את "תסריט הצילומים" – והוא עשה את זה לפרטי פרטים – הוא בעצם סיים את עבודתו. כל העניין המעיק הזה עם מצלמות, ופנסים, ותפאורות, ולמען השם גם שחקנים והאגו שלהם – זה כבר סתם בזבוז זמן טכני ומעיק. הסרט כבר היה מושלם בראש שלו. הוא ראה אותו עוד לפני שהתחיל לצלם. משם והלאה כל דבר רק יכול להפריע ולהרוס.
אני יכול בקלות להזדהות עם העניין הזה אצלו, אבל הבעיה של היצ'קוק היא שהוא לא חי היום, ולכן אין לו את האפליקציה המהפכנית הזו שממשיכה את ההתחלות, ושמממשת את כל הרעיונות. בעצם, גם לי אין. אבל היי – זאת התחלה של אחלה רעיון.

יום חמישי, 16 ביולי 2015

יסורי הרמזיוס

כל מה שרציתי הוא קצת שקט.
"באב אל וואד, לנצח זכור נא את שמותינו", זימזם השיר בתוכי כמו התניה שבורת הקשר, כשהתיישבתי על כיסא המתכת של בית הקפה הקטן, בואכה שער הגיא.
"אספרסו מרובע", אמרתי למלצרית, ופתחתי את המחברת הדהויה שלי. היא לא חייכה. וגם המלצרית לא. קצת ביצ'ית, חשבתי לעצמי.

ואז הוא הגיע. נעמד מולי, עם המבטא הבריטי שלו וכוס התה בידו.
"אני חסר בית. הרסו לי את הבית".
"נו?"
"אתה סופר, לא?"
"לא"
"מה אתה כותב במחברת?"
"סיפורים"
"נו אז תכתוב את הסיפור שלי. היה לי חבר, חשבתי שהוא חבר שלי, אבל גיליתי שהוא היה בעצם מישהו אחר כל הזמן הזה. למרות שהוא הציל אותי. אבל הוא גם צחק עלי. הוא וכל החברים המוזרים שלו. תכתוב. הרסו לי את הבית!".
"זה מעניין, אבל אני מחפש משהו אחר", מצאתי את עצמי מתחמק בנימוס ופונה שוב אל המחברת.

"רצחתי מישהי", שמעתי מעלי קול עם מבטא רוסי כבד. "רצחתי אותה, ואני לא יודע למה, מסכנה. רצח זה טוב, לא? כלומר, בשבילך. בשביל סיפור, זה טוב. הנה אני אומר גם בקול שרצחתי. זה טוב להגיד בקול, לא?"
"טרגדיה קלאסית של הנפש", אמרתי. "אבל אני מחפש משהו חדש".

"אולי צדק ואהבה?", שאל האיש השפוף על הסוס. "למה תמיד רצח והרס? לוחם של צדק למען האהבה, אני! תקשיב לסיפורי המסעות שלי. תכתוב איך ניצחתי במלחמות למען הצדק ולמען האהבה!"
"אבל נכשלת!"
"זה לא צודק להסתכל על זה ככה", הוא השפיל את מבטו.

"אתה מחפש דברים לא צודקים?", שאל הבא בתור. "זה הרי מה שמחפשים פה, לא? דברים לא צודקים. תן לי יום אחד ואני מספר לך את הסיפור הכי לא צודק שיש! הנה תכתוב – אבא שלי התאבד, התינוק שלי מת, אשתי בגדה בי, ראיתי את זה במו עיני! להמשיך?"
"לא", אמרתי. "אל תמשיך".

"לא אותו! קח אותי!" התפרץ לשיחה עוד בחור אנגלי שפוף. "בגידה אתה רוצה? היא בגדה בי באמת! במובן הכי בסיסי ואנושי, בגידה רוחנית, לא גופנית. זאת בגידה באמת! ואני יודע משהו על אמת! זה המקצוע שלי!"

"לא מעוניין", אמרתי. "אבל תודה. באמת".

בזה אחר זה הם המשיכו לבוא – הטייס הילדותי, הילדה האבודה, אפילו חרק אחד – כולם הציגו מולי את סיפורי חייהם הטרגיים ונאבקו על מקומם במחברת שלי – כאילו כל מה שחשוב הוא הטרגדיה האישית, כאילו אני מנהל תחרות כזאת ביניהם. ובמקום לכתוב, בזה אחר זה מצאתי את עצמי מוחק אותם.

כל מה שרציתי היה קצת שקט. השמש כבר עמדה במרכז השמיים. היה לי חם מדי, והייתי עייף מכל זה. לא ידעתי כמה זה מתיש לסלק אנשים מהדמיון.

"תרצה עוד משהו?" הצילה אותי מהם המלצרית, שבעצם חולמת להיות זמרת.
"את מקסימה", אמרתי לה.
"לא. אני ביצ'ית אמיתית כשמכירים אותי", היא ענתה.
"או. זה כבר נשמע מעניין", אמרתי ולקחתי שוב את העט בידי. "את עולה לשלב הבא".
"מה?"
"אמרתי שאני אשתה אספרסו מרובע".

יום חמישי, 28 במאי 2015

מי סופר?

השבוע, כשישבתי עם הילדה לקריאת הסיפור המסורתי לפני הוויכוחים על כמה מאוחר כבר וצריך ללכת לישון, היא תפסה אותי על חם מסביר לה מה כתוב ב"שם המחבר" ו"שם המאייר", אבל מדלג באלגנטיות על הקרדיט הנוסף שהופיע שם. אז ישבתי עם הילדה וסיפרתי לה מה זאת הוצאה לאור, ואיך ספר נולד בדמיון, אבל הוא הרי לא רוצה להישאר רק בדמיון. והילדה הזאת אוהבת סיפורים ואוהבת דמיון, אבל אוהבת גם לדעת דברים. אז במקום סיפור, ישבנו עם כל הספרים שלה, אחד אחד, ובדקנו מה כתוב בכריכה הפנימית, בעמוד הקרדיטים, כ"שם בית ההוצאה לאור".

יותר משנה עברה מאז שהוצאתי לאור את שני הספרים שלי. זמן די ארוך, אבל כנראה לא ארוך מספיק כדי ללמוד איך להגיב נכון למחמאות. במיוחד כשאני נזכר כמה ארוך באמת היה הזמן שלקח לי מאז שהתחלתי לכתוב ועד שהחלטתי להוציא אותם לאור. אז יותר משנה אני עדיין מסתגל, ועדיין נבוך קצת כשמחמיאים לי. שלא לדבר על כשקוראים לי "סופר".

החודש חל "שבוע הספר" המסורתי. מסוג ה"חגים קטנים", שעליהם כתבתי פעם ש"הקטנות שלהם נותנת לנו יותר חופש להגדיל אותם בעצמנו ולעשות מהם משהו מיוחד – לעצב אותם כמו שאנחנו רוצים".
בילדותי, שבוע הספר העברי היה תמיד אירוע חגיגי, שבשיאו אותו ערב שבו אני מכתת את רגלי עם אמא בכיכר העיר, אפוף בזיעת הקיץ, ותמיד מרגיש שאני לא מצליח להגיע אל הדוכנים - בגלל הגובה, בגלל הדוחק, בגלל ההילה שעטופה בריח הממכר של הדפוס הטרי.
בשנה שעברה, בפעם הראשונה גם אני הגעתי לדוכנים האלה, מהצד השני שלהם. עם הספרים שלי, וזיעת ההתרגשות שלי. כלומר, לא לדוכנים שבכיכר, אלא למבצעי ההנחות בחנויות האינטרנט, אבל בכל זאת - גם העולם קצת גדל והשתכלל.

השנה אחזור לשבוע הספר מהצד של הקניות, למרות שהיתה לי אפשרות להציב את הספרים שלי אפילו בדוכנים האמיתיים. מצד שני, השנה אולי אעשה משהו הרבה יותר מטורף – לעמוד מול קהל ולספר סיפור. זה יקרה בעוד כשבועיים, אם אצליח להתגבר על הקושי להחליט מה לספר שם, ועל הקושי לשרוד את החרדה הזאת.

העניין הזה עם הקהל הוא דילמה בעייתית. לכתוב זה משהו שעושים לבד. זאת סוג של בדידות מבחירה. זה לסגור לזמן מה את כל הדלתות, גם כשאתה יושב באוויר הפתוח. זה לשקוע בעולם שהוא לגמרי שלך, בלי לתת למציאות להפריע לך. מלבד כמובן הפרעות קטנות כמו בריחה לפייסבוק, הודעות במגוון אפליקציות בטלפון, צפירת מכונית שמעירה אותך מהדמיון, או החיים עצמם.

אני רגיל לעשות הכל לבד. אני אדם כזה. אפילו כרכתי פעם ספרים לגמרי לבד, והכנתי ספרים אלקטרוניים בעצמי, ובניתי לעצמי אתרי אינטרנט. שלא לדבר על זה שכדי להשכיח את חרדת הבדידות הזאת, אני גם מראיין את עצמי לפעמים, או מכין את מוצרי המרצ'נדייז שאני מכריח אנשים לקבל כמתנות.

אבל בסוף מסתבר שצריך גם קהל. אפילו קטן, ואפילו אם זה לא פנים אל פנים. הרי גם אם אדם יכול לעשות הכל לבד, כשהוא אדם כותב הוא לא רוצה להיות היחיד שקורא את זה (למרות שאני, באופן מפתיע, מאוד אוהב לקרוא את עצמי).

הילדה שלי, באותו ערב, אילצה אותי גם לעמוד מול משמעות ההסבר שלי. הסיפור תמיד נולד בדמיון, אבל לא רוצה להישאר בדמיון. וכשאתה כותב, אחרי כל הבדידות, אתה חייב לברר לעצמך גם מדוע אתה כותב. מה אתה מחפש שם, בין המילים והשעות מול בחירת האותיות.

אני לא "סופר". סופרים אמיתיים מביעים את דעתם על פוליטיקה במאמרי דעה ב"הארץ", או לפחות בפייסבוק. סופרים אמיתיים חושפים את הטרגדיות הפרטיות של חייהם האישיים בראיונות מיוחצנים ומוחצנים. סופרים אמיתיים משתתפים בשבוע הספר.
אבל אני לא רוצה שהסיפורים ישארו רק בדמיון. אני כותב בעיקר משתי סיבות: כי אני רוצה להשאיר משהו אחרי, וכי אני רוצה לקבל הערכה (אבל רצוי שהיא עצמה – ההערכה הזאת – לא תבוא כמשהו שנשאר אחרי).

וזה שאני אוהב לעשות דברים לבד, וזה שאני מעריך את עצמי אבל נבוך משיווק עצמי, זה חסרון גדול. אולי זאת עוד סיבה שאני לא "סופר".
אבל כשאתה כותב, ועדיין לא "סופר", אתה מגלה שזה בעצם לא מאוד חשוב לך. חשובים דברים אחרים. מה שנשאר זה רק לכתוב על זה. או לחלופין, וכנראה עדיף, להמשיך לכתוב סיפורים. ממילא אין ברירה ואי-אפשר כבר להפסיק.

יום חמישי, 21 במאי 2015

אנוני מי אני

לפני כמה שנים – על מי אני עובד, זה היה לפני הרבה שנים – אמרתי לחבר טוב ש-80% ממה שהוא קורא באינטרנט זה אני, בשמות בדויים. זה לא היה רחוק מהמציאות. האינטרנט הישראלי היה אז כל כך צחיח, שאפילו טיפוס כמוני הצליח לבלוט בו. באתרים אישיים, בבלוגים, במאמרי אורח בכל מיני פורטלים. ואם אפילו טיפוס כמוני הצליח, קל וחומר שכל שאר הטיפוסים והזהויות שהמצאתי ואימצתי לעצמי הצליחו. אחרי הכל, הם היו הרבה יותר מעניינים ממני עצמי.

כי לא היה מדובר רק בשמות בדויים. הו, לא. שמות בדויים זה קל. אני אמנם עצלן גדול, אבל כשאני עושה משהו זה עד הסוף. כתבתי בזהויות בדויות, שהיו דמויות של ממש – עם אופי, דעות מוצקות, אורח חיים שלם, וביוגרפיה מלאה.

אז הדמויות כתבו את עצמן באינטרנט, והכל היה נראה נפלא. עד שגיליתי שזה מאוד קשה. אבל הקושי לא היה בכתיבה, וגם לא בלחיות את הדמויות בראש – היה לי מספיק זמן לחיות עבור כמה אנשים, הרי לא היו לי ילדים אז. הקושי האמיתי נבע מזה שמאוד אהבתי את מה שהדמויות האלו כתבו, ומאוד רציתי להתגאות בזה. רק שלא יכולתי, כי איך אפשר להתגאות במשהו שאינו שלך?

מסתבר שבזמן שחשבתי שאני מאבד שליטה על כל הזהויות האלו, איבדתי את עצמי. הדמויות כתבו דברים שאני בחיים לא הייתי מעז לכתוב, האירו צדדים שאין לאדם אחד מספיק אור כדי להגיע אליהם, אבל כולן יחד שאלו אותי את אותו הדבר: "אוקיי, ומה יש לך עצמך להגיד?"

ובתזמון כמעט מושלם, או שככה לפחות היה מתאים לאחת הדמויות האלו לספר, קראתי אז ראיון עם זאב רווח, והוא אמר שם משהו כמו "אני בעצם ביישן ופחדן. הכי קל לי להסתתר מאחורי דמות ומסיכה".
וזאב רווח, זאת יש לדעת, מאוד נחשב בעיני. כי בזמן שכולם זוכרים לו רק את "חגיגה בסנוקר" – וזה במקרה הטוב, כי בדרך כלל זוכרים משם רק תמונה אחת שלו – אני זוכר הרבה יותר טוב את האמרגן החולמני והנמרץ 'שטרקמן' שהוא היה ב"שבלול", והיה כמובן שונה לגמרי מכל הצ'רלים והחצים.
אה כן, והוא גם עשה כמה תפקידים רציניים ונחשבים בתיאטרון, אבל אני לא אוהב תיאטרון.

נחזור אלי. כלומר, בערך אלי.

בשלב הזה היה כבר לא פשוט לצאת לחופשי. זה לא כמו סדרות טלויזיה שבהן מחסלים דמויות בסוף העונה – הרי אצלי לא היו ריבים על ענייני משכורת. התרגלתי כבר לברוח לאחת מהזהויות הרבות שלי (אם אפשר לקרוא להן "שלי") בכל פעם שרציתי לכתוב משהו. התרגלתי שיש מי שעושה את העבודה עבורי, ויש לו (או לה) כבר נוכחות אמיתית והערכה וכבוד מצד כולם. אבל פתאום גם אני רציתי.

זה לא פשוט לכתוב, או ליצור, וזה עוד פחות פשוט לגרום לאנשים להקשיב או לקרוא. אבל זה עוד כלום לעומת הקושי לכתוב את עצמך. להרוג את כל הדמויות שנאבקות בתוך הראש, ולכתוב באמת בשמך. תשאלו כל אחד שכותב טוקבק אנונימי באיזה אתר חדשות – אם הוא היה חייב לעמוד מאחורי המילים שלו, הוא היה הרבה פחות אחד שיודע.

מצד שני, בשלב מסויים הגיע גם פייסבוק, והראה לכולם שאין להם במה להתבייש – גם אם בעצם יש להם הרבה במה להתבייש. הרי המהפכה האמיתית של פייסבוק היתה חיסול כל הכינויים והמסיכות של אותו אחד שיודע, מהממת20, וכל החברים הדמיוניים שלהם. אנשים יכתבו תחת השם האמיתי? עם תמונה? זה הרי הטירוף בהתגלמותו! פיצול זהויות זה המצב הנפשי הנורמלי!

וביחד עם ההשלמה, והשכנוע העצמי בשקר הזה שלכתוב בשמי המלא זה החופש האמיתי, השלמתי עם זה שהדברים שכתבו הדמויות ההן אבודים כבר. את חלקם אפשר עדיין למצוא, שביבים ופירורים מהם הצלחתי לחטוף לעצמי – עם לא מעט רגשות אשם על כך שאני גונב את הקרדיט, גם אם זה מזהות שהמצאתי בעצמי – אבל הרוב הגדול נשאר כזכרונות שרק אני יודע את האמת מאחוריהם.

ולפעמים, הפיתוי לחזור לשם גדול. זה כמו גמילה מהתמכרות מזיקה. ההתמודדות היא כמעט יום-יומית. אבל הבחירה היא בסופו של דבר פשוטה, והיא לא קשורה ליצירתיות וגם לא לאומץ, לכנות או לחופש: הבחירה היא בין להשאיר אחריך משהו, גם אם הוא קטן, לבין לקחת איתך את הסודות הכי גדולים והכי יפים אל הקבר.

יום חמישי, 1 בינואר 2015

מסעותי בין מסעות

כשאני לא מצליח להרדם, ומחשבות יוצאות ונכנסות, אני יושב על המיטה שלי, ויוצא למסעים, ולפעמים גם מסעות.
המסעות האלה הם זכרונות של אירועים ומקומות שבהם הייתי, קצת מעורבבים ומבולבלים – לפעמים אפילו בכוונה תחילה. הם עטופים בחיבורים שמאפשרות רק מילים של שעת לילה מאוחרת, אל שורשים משורגים של יהדות, ישראליות, ופתלתלות רגשית, והם מרכיבים כולם מסע אחד ארוך, שעדיין לא הסתיים.
ואז אני עושה את הדבר הבלתי סביר אבל המתבקש, ומעלה את כל זה על הכתב.

סדרת הסיפורים הקצרים "מסעותי בין אנשים" התחילה להכתב, כמו הרבה דברים, במקרה. פתאום, כקורא של הדברים שאני כותב, שמתי לב מה קרה שם. שמתי לב שהסיפורים האלה הם שילוב של זכרונות, נופים, לקחים, ורבדים של משמעויות סמליות ושל רמזים לפיסות מציאות והיסטוריה. שמתי לב שכל סיפור מציג פגישה עם מקום ועם אדם, אבל בעצם עם מקום רגשי ונפשי ועם מארג של אנשים ואירועים.

גם הניסוח של כל סיפור הוא עבורי מסע. יש בו תהליך של חקירה, איסוף של רמזים והקשרים, ואז תפירה של כל אלה דרך בחירה קפדנית של מילים ודימויים, לתוך סיפור הזכרון והלקח שלו. זה תהליך לימוד מסוג שאף-פעם לא היה לי, למרות שתמיד הייתי אדם שמעדיף לבנות לעצמו את מסגרות הלימוד, ואז כמובן לפרוץ ולשבור אותן.

ובסוף יש גם את הכתיבה. ואני עובר בין מקומות שבהם אני חושב שאוכל לשבת ולהתרכז, מחפש את הנקודה המדוייקת שבה הסיפור יכול להוביל ולהוליך אותי. וזה תמיד קצת מוזר לי, כי בין כל הזכרונות והמילים, אני לא זוכר את אבא שלי אף פעם צועד חצי שעה הלוך ושוב בחדר וכוסס ציפורניים בנסיון למצוא את המילה היותר מדויקת, או את הכותרת היותר נכונה.
מאיפה זה הגיע?

אולי מהצורך להתבודד, אולי מהצורך להשאיר משהו אחרי, אולי מהצורך לא רק לכתוב – אלא גם לקרוא את עצמי. וזה נחמד, וזה לא מפריע לאף-אחד, עד שאני הולך עוד צעד אחד קדימה, ומשתף את הדברים בציבור.

בהתחלה זה היה בפייסבוק, כי הכל קורה בפייסבוק. פתחתי שם אלבום של תמונות ומסעות. וליתר בטחון, הוספתי עותקים של הסיפורים גם באוסף הגדל והולך שבאתר שלי – אוסף שכבר הבשיל מתוך אותו צורך עלום לספר בשר-ודף.

אבל לפני כחודש החלטתי ליצור אתר מיוחד לסדרת הסיפורים הזאת. כי כשאני מרגיש שהמילים שלי בודדות, אני תמיד מניח שזה בגלל שהן מחפשות בית, ואתרי אינטרנט – בניגוד לבתים אמיתיים – הרבה יותר קל לבנות.
וגם קבעתי לעצמי זמן יעד לשתף את האתר, כי בלי זמנים ויעדים אין משמעות למסע. ושיתפתי את זה כ"אירוע", בפייסבוק – למרות שזה לא ממש אירוע, אבל בפייסבוק הכל קורה.

אז זמן היעד הגיע, ואיתו גם האתר שמאפשר לקרוא את הסיפורים גם לפי הסדר (למרות שאין לסדרה הזאת באמת סדר, ולמרות שהיא גם עדיין לא הסתיימה), וגם, כפי שמתבקש, כחוויית מסע – דרך הסימונים של מקומו של כל סיפור על מפה דינמית. מנפלאות עולם התכנות הפתוח של היום.

אבל אחרי הכל, ובסוף היום, כשאני יושב על המיטה, ומחשבות יוצאות ונכנסות, חלק מההנאה שלי במסע הזה, הוא האפשרות לפענח מחדש את כל הרבדים והמשמעויות של כל צעד.

מה שהביא אותי לצעד הכי אידיוטי, אבל אני רוצה להאמין שהוא פרקטי, במסע המסעות הזה: לקחתי לעצמי כמה שעות הפסקה, כדי לכתוב בקצרה קצת פרשנויות ספרותיות והסברי הקשרים (ידועים יותר כ"רפרנסים" בלעז) לכל הסיפורים. כן, לכתוב בעצמי מסמך סודי של כל הסודות שמסתתרים מראש בסיפורים שאני עצמי כתבתי. זה הצד האידיוטי שבדבר. הצד הפרקטי הוא לראות את הפרשנויות האלו עוד בזמן שאני חי.
כי אחר-כך, כשמסע הימים שלי ימשיך, ומשא השנים שלי יכביד, אני לא בטוח שתהיה לי הזדמנות להבחין אם מישהו אחר עשה את זה.

יום חמישי, 1 במאי 2014

הטעות במקור

אנשים אומרים שהם "פרפקציוניסטים" בראיונות עבודה או ראיונות זוגיות, כאילו שמדובר בתכונה שלילית. מצד שני, אנשים שמחים כשאומרים עליהם שהם "פרפקציוניסטים", כאילו שמדובר במחמאה.

שוב ושוב שלח אלי המו"ל גירסאות מתוקנות, על-סמך ההערות הקטנות והמציקות שלי, לספרים שהחלטתי להוציא לאור, ושוב ושוב תיקנתי ובדקתי, והלכתי לקנות זכוכית מגדלת – כי לקודמת היתה איזו שריטה קטנה בקצה – עד שהוא אמר לי בחיוך שהוא כבר הבין שאני פרפקציוניסט. וזה מה שגרם לי להבין שכל העניין לוקח יותר מדי זמן, אחרי שכבר לקח לי המון זמן להחליט בכלל להוציא את הספרים האלה לאור, וגם גרם לי להבין שהשריטה הקטנה היא בעצם אצלי.

הרי אפשר להיסחף לתוך זה בלי סוף. לחפש, למצוא ולתקן שגיאות זאת עבודה קפדנית ומעצבנת כמו להיפטר מבועת אוויר בטפט שהדבקת על הקיר. וסופה של הבועה לא להעלם, אלא רק למצוא לעצמה מקום אחר לנוח בו, וסופן של העיניים העייפות שמחפשות אותה כל הזמן, להביט פתאום קצת יותר מרחוק, לראות שבעצם אי-אפשר להבחין בבועה הזאת, ולראות גם שאחרי כל-כך הרבה זמן, גם הטפט עצמו כבר מכוער ובכלל לא אופנתי.

ובכלל, לשאוף כל הזמן לשלמות זאת עבודה מאוד קשה, ואחרי הכל, גם מאוד לא מתגמלת. אתה אומר לעצמך שזה עכשיו או לעולם לא, שאין כאן הזדמנות שניה כי הכל יודפס בעותקים רבים, כולל הפדיחות, ולא מבין שדווקא בגלל ההתנהגות הזאת אתה גוזר על עצמך להמשיך ולחפש את השגיאות לנצח – גם אחרי שהכל כבר מודפס ומופץ – וכמובן גם להמשיך ולמצוא אותן.
אתה גוזר על עצמך להסתכל על העולם בזכוכית מגדלת, ולראות ממנו רק נקודות ובועות, ואף פעם לא להיות מרוצה.

אבל בסוף צריך להשלים עם המצב, להבין שהפרפקציוניזם הזה הוא כנראה המגבלה שלך, ולתת כבר את האישור לדפוס, או להכניס לארון את הבגדים המקופלים קצת ברישול, או להגיד כבר לזה שמולך את מה שרצית במקום להתלבט בלי סוף בשתיקה בזמן שאחרים תופסים לך את התור ואת המילים.
כי לכל דבר בחיים יש את קו הגמר שלו, וגם את קו המוות – הדד-ליין שלו, וגם אם נדמה לפעמים שיש זמן וזה בסדר, עדיין צריך לדעת לשים את הגבול הזה, כדי שלפחות אני אהיה זה שקובע אותו. אחרת אני עוד עלול להיות מופתע ולא מוכן עם התיקונים בזמן שמישהו אחר קובע לי אותו, או לשמוע, כמו שאהב להגיד דאגלס אדאמס, את הרחש שהדד-ליין הזה משמיע כשהוא חולף על פני, ואז, כמוהו, לא להספיק לסיים את ספרי הבא לפני שאני מת.

אז אחרי כל סבבי התיקונים ובקרות האיכות האלה הבנתי שמה שאני צריך זה לקחת אוויר, לבדוק היטב הכל עוד פעם אחת, ואז לקחת עוד אוויר, ולהבין שאי-אפשר לבדוק באמת הכל.
כי בחיים צריך גם להשאיר זמן למצוא תירוצים והסברים.

למשל ששלמות היא בעצם רק היחס שלנו לדברים. זאת החלטה בלעדית שלנו אם למרות שדברים הם לא מושלמים, הם בכל-זאת שלמים בעינינו. זאת החלטה שלנו האם לחפש את הבעיות, או להתיחס לכל פרט של כל דבר כמשהו שמיועד להיות בדיוק כמו שהוא. אבל זה נורא מפחיד, כי אנחנו לא אוהבים להחליט החלטות סופיות כאלו, וגם כי זה בעצם אומר שהטעות היא אצלנו – שאנחנו לא מושלמים, כי לא הצלחנו להבין הכל מהתחלה.

ולא שאני משווה – זאת הרי תהיה טעות להשוות – אבל גם בתנ"ך יש שגיאות כתיב. ההבדל הוא כמובן ששם אין בעצם שום שגיאות, כי לכל דבר יש כוונה, והכל חלק מאיזו תמונה שלמה של משמעויות נסתרות ומבוך של סודות.
והסוד הגדול מכולם הוא בדיוק זה: שגם לטעויות שלנו – ולא תאמינו, אפילו של אחרים – יש משמעות, אם רק נחליט להתייחס אליהן ככה, כמו אל כוונה תחילה. השאלה היא רק למי יש כוח לטרוח ולחפש את המשמעויות, ועוד יותר מזה לקבל אותן. והתשובה היא, כמובן – לאף אחד. כי כולם רק עסוקים כל הזמן בתיקון בלתי נגמר של החיים שלהם. רק שזה נורא קשה, אז בינתיים אנחנו מעבירים את הזמן בלתקן את האחרים.

סיפרו לי פעם – כך נזכרתי כשהיד שלי רועדת מעל כפתור ה"שלח" בהודעה שבה אני מאשר את הנוסח באופן סופי ובלתי חוזר – שבכל ספר שתולות כמה שגיאות מכוונות, כדי שאפשר יהיה לעקוב ולראות מי מעתיק אותו באופן לא חוקי, ומשכפל אותן בהעתקה שלו. אני לא יודע אם זה נכון או שזה סתם מיתוס מוטעה שהשתרש כי מישהו חיפש, כמוני, הצדקה לטרחנות שלו, אבל אם אחרי כל-כך הרבה שנים לא טרחתי לבדוק את העניין לעומק, אולי באמת הגיע הזמן להודות שגם אני לא מושלם.

וכנראה באמת יש בספרים שלי כמה שגיאות וטעויות, ואולי לא מאחורי כל אחת מהן אפשר למצוא משמעות נסתרת, אבל לפחות אלו הטעויות שלי.



יום חמישי, 27 במרץ 2014

עלילות ספר-מן


אז מסתבר שפתאום הוצאתי לאור את הספר עם אוסף הסיפורים הקטנים שלי. והיות ואף-אחד לא יראיין אותי למוסף השבת היוקרתי שלו על זה – וזה בסדר גמור כי גם ככה בראיונות האלה כולם יוצאים מסולפים ומסולפפים – אתלבש עכשיו בבגד יפה, אדמיין שוב את הקולות בראשי, ואספר על זה קצת כאן.

החיים מורכבים מכל מיני רגעים קטנים. אבל יותר מזה, הם מורכבים בעיקר מהמשמעות שאנחנו נותנים לאותם רגעים שבאים והולכים. הרבה רגעים כאלה אספתי לאורך השנים, וניסיתי להתבונן בהם ולחשוף מהם את המשמעויות שאני ראיתי בהם. את כל זה כתבתי לאט לאט, ומחקתי, וכתבתי שוב, ותיקנתי, והחלפתי מילה שפתאום הציקה - וככה התעוררתי בוקר אחד עם התחושה המוזרה שיש לי אוסף של סיפורים קצרים במגירה.

ויש לפעמים גם רגעים נדירים, שהחיים האמיתיים שלך מתלכדים בסינכרון מלא עם החיים שאתה חולם עליהם כשאתה כלוא בתוך המחשבות לפני השינה. עם רגעים כאלה אני בדרך-כלל לא יודע איך להתמודד, ולכן אני נאלץ לבחור בין מבוכה לבין פשוט להרדם, בתקווה שאתעורר לתוך התחושה המרגיעה של התסכול המוכר והישן והטוב.

השבוע היה עוד רגע כזה, של התלכדות קווי החיים ומשמעותם. זה היה הרגע שבו קיבלתי את ההודעה שאוסף הסיפורים הזה שלי, שבחרתי (בעזרתכם האדיבה) לקרוא לו "חנווני בגמלאות", זמין לרכישה באתר "מנדלי". גם כספר אלקטרוני למחשבים וטאבלטים, וגם כספר מודפס וכרוך, כמו פעם - עם ניחוח אמיתי שמלווה את הדפדוף והקריאה. לא שזה היה רגע מפתיע – הרי אני זה שבחרתי ליצור מהסיפורים האלה ספר ולשגע את כולם עם העניין הזה בתקופה האחרונה – פשוט קצת מפתיע שבכלל החלטתי את זה.

התחלתי לכתוב סיפורים כשהייתי בן 20 בערך. זה היה גרוע ועילג בדיוק כמו שזה נשמע. אפילו מעבדי התמלילים בימים ההם היו יותר משוכללים ובעלי מעוף ממני. אבל אחד הכישורים שאדם מסגל עם הגיל, מעבר להתנסחות קצת יותר מעניינת, הוא היכולת להימנע ממבוכות עתידיות בנוסח "איזה אידיוט הייתי", ולהחליף אותן בראייה מפוכחת יותר, בנוסח "איזה אידיוט אני כבר עכשיו".
ובגיל מסויים, אידיוט או לא, המאזניים מתחילים לשנות כיוון ואתה רוצה פשוט להספיק להשלים עוד כמה דברים. במילים אחרות – כבר לא אכפת לך מהמבוכה הזאת. אתה מבין שהיא בעצם מורכבת מכל מה שהוא "אתה".
אז בגיל מסויים, לא מזמן, נזכרתי שתמיד כתבתי ושמרתי במגירה.

"לשמור במגירה", הוא כמובן רק דימוי רומנטי של הדור של פעם, הדור שגם השאיר דברים "על רצפת חדר העריכה". כלומר הדור שלי. במגירות האמיתיות יש בדרך-כלל רק חשבונות ארנונה ישנים, אבק, ועיפרון לא מחודד שמתחבא שם בזמן שאתה מחפש אותו בכלל על השולחן. המגירות שלי היו בעצם כל מיני תיקיות וירטואליות, שעברו איתי ממחשב למחשב כי לא העזתי אף-פעם למחוק אותן, וכי הדיסק ממילא גדול יותר ויש מקום, אבל אף פעם גם לא בדקתי את העפרונות הלא מחודדים שהיו באותן תיקיות.

ושם מצאתי את הכתיבה ההיא של פעם, שלא ידעתי איך להגדיר אותה. ומצאתי המון התחלות של דברים, המון פירורים של מילים, וכל מיני דברים שנשכחו ונשארו על רצפת חדר העריכה – בצדק או סתם מתוך עצלנות.
פעם, למשל, התחלתי לכתוב ספר עם נופך עתידני (למרות שזה סוד ידוע שכל הספרים העתידניים בעצם עוסקים בהווה). למזלי לא המשכתי אותו, כי כתבתי אותו בגיל הצעיר ההוא שבו לא ממש ידעתי לכתוב, אבל מצד שני – הנה עברו שנים, והעתיד שסימנתי שם, ושתמיד נשף לי קצת בעורף, הפך להווה ומאיים עכשיו לתת לכל הספר הזה נופך של ספר היסטוריה.
מה שאומר שכנראה בכל-זאת אנסה לכתוב אותו. כמו את שאר הדברים שהתחלתי – חוץ מהדברים שאין לי מושג איך להמשיך, ולכן אחליט שהם שלמים בדיוק כמו שהם. כמו הפירורים שהם.

מה שאני מנסה לומר, זה שהעתיד – עתיד להפוך לעבר. ואם לא עכשיו – אימתי. ולכן פשוט הוצאתי לאור ספר (ובקרוב מאוד עוד אחד), אבל אני לא "סופר", אלא יותר "כותב". מישהו שהתחביב שלו הוא כתיבה, העיסוק במילים, הפיסול בהן, הייסורים מהן, והסיפוק מהן. ומה שאני עוד מנסה לומר, זה שזאת אולי הדרך שלי להשאיר משהו מעצמי בבוא העת – דרך טיפה יותר טובה מתחביבים כמו טיסנאות, או מלצוץ בלילות בתור רוח-רפאים מול אנשים.

לכן גם בחרתי לעשות את הכל בדרך שאני הכי אוהב – לטוב ולרע: באופן עצמאי, אבל מצד שני חסכני בזמן ובייסורי המבוכה; מהכיס הפרטי שלי, אבל מצד שני בדיוק כמו שאני רוצה לראות את זה. ובסופו של דבר זאת זכות. גם לכתוב בחופשיות את מה שאני רוצה, בדיוק בדרך שאני רוצה לקרוא את זה, גם להיות מסוגל להוציא את זה לאור בעצמי, וגם אפילו לראיין את עצמי לכבוד המאורע – כאן, במגירה הפרטית והשקופה שיצרתי לעצמי.
ואם גם אחרים יאהבו את הסיפורים שלי בסוף, אז בכלל זכיתי.


יום חמישי, 29 באוגוסט 2013

הטור השנתי – המשל כחיים


בדיוק לפני שנה, פחות יום, התחלתי לפרסם כאן במתכונת הזאת – טור אישי בכל יום חמישי, בליווי אילוסטרציה ויזואלית מעשה ידי, שאותה דווקא אולי כן קוראים.
מי שמכיר אותי מספיק טוב יודע שאני לא אוהב ימי-הולדת. אבל זה בסדר, כי מי שלא מכיר אותי מספיק טוב גם לא יודע מתי באמת יום-ההולדת שלי. יום-הולדת הוא מין יום כזה שמשלב שמחה ועצב. משלב את הנחת שבלראות כמה הספקת, עם הייאוש של להבין כמה החלומות שלך רק גדלו, וכמה הזמן התקצר. אנשים אוהבים את ימי השנה, את התאריכים המדוייקים, ואת המספרים העגולים והיפים. אולי בגלל שהם איזה שביב אור של תקווה לאיזה שהוא סדר בתוך הבלגאן שמרכיב את כל שאר הימים, ואולי זה סתם החיפוש אחרי סיבה לחגוג, או לפחות לזכות בתשומת-לב ליום אחד.

אבל זה לא יום-ההולדת שלי, אלא של הטור הזה. וזה באמת תאריך קצת סמלי – לא כל-כך בגלל השנה, אלא יותר בגלל ה"פחות יום". כי אם כבר לציין חגיגות שנתיות כאלו – מלבד במקרים שזה עלול לסכן את חיי, כמו למשל ביום הנישואין, או ביום ההולדת של אשתי – אז מבחינתי עדיף בתאריך לא באמת עגול ויפה, בדיוק בגלל כל הסיבות שתיארתי קודם.

אני באמת לא יודע איך נולדה ההחלטה הזאת לכתוב בכל שבוע. מישהו עוד יחקור את זה וימצא את מי להאשים. אבל יחד עם האשמה, זאת זכות. זכיתי בחופש הזה לכתוב את עצמי רק עם גבולות שאני מציב לעצמי – גם אם הם גבולות אידיוטיים ומלאכותיים. זכיתי להיות לבדי במאבק הזה של ההתמדה גם כשקשה, ואולי דווקא בגלל הקושי שלי בהתמדה, בהשקיית עציצים, ובתחזוק של שגרות אני מתעקש להמשיך. להמשיך גם כשאני חולה, כשהילדה חולה, או כשיש עומס בעבודה. לדעת שלפעמים פתאום הטור מוכן כבר ביום א', ולפעמים אני עדיין יושב מול דף ריק ביום חמישי ב-11 בלילה – ולא לוותר לעצמי בשני המקרים, רק מתוך הידיעה שהריקנות הזאת שאחרי עריכת הפיסקה האחרונה היא סם ממכר בדיוק כמו התשוקה לכתוב את הדבר הבא.

אם היה לי באמת זמן לזה, הייתי יושב עכשיו וקורא שוב הכל, ורואה איך פתאום אפשר אולי להבין דרך הדברים שכתבתי מה האופי שלי. וזה מפתיע, כי אף-פעם לא חשבתי שיש לי "אופי".
אפשר לקרוא שם איך פעם הייתי נוסטלגי, והיום אני רק לפעמים מתגעגע לאדם הנוסטלגי הזה. ואיך מצד שני, העתיד - אם בוחנים את ההווה דרך כל הדברים שעברו - הוא לא איזה חזון היי-טקי וגדול, אלא בעיקר התמודדות אנושית עם החיים הקטנים. כי החזון הוא עוד דבר שאבד לי בדרך - ביחד עם חוש האופנה, הסובלנות כלפי אנשים יותר מדי אניני-טעם, והקטע הזה של לסכם דברים בגלל אירוע שכתוב בלוח-השנה.

ובכלל, די פאתטי לראות כמה אני עסוק בהתבגרות, בשערות הלבנות, ובפצעים שיותר קשה להם להחלים עם הגיל, וכמה כל הדבר הזה שאני עושה כבר שנה (פחות יום) בכל שבוע, נועד רק כדי ללמד אותי שהתבגרתי – אמנם בכל מיני רבדים, אבל עדיין זה מאוד חד-מימדי.
אבל לפחות אני מזדקן בכבוד, כך אני אומר לעצמי. אני מקבל באהבה את השינויים הדיגיטליים של החיים - או לפחות מאבד את הזכרון בקצב שמבטיח לי שלא יהיה לי למה להתגעגע. גם זה משהו.

כשהייתי בתיכון הראתה לנו המורה לכימיה איך מכינים ניילון: שני חומרים שקופים שנמצאים זה מעל זה באיזו כוס, נראים בדיוק אותו הדבר, אבל לא מתערבבים. ורק בתפר הדק שביניהם נוצר קרום מוצק ועדין שאותו אפשר למשוך, ואז נוצר ממנו עוד, ועוד, ועוד.
וזהו ההווה. התפר הדק הזה שבין תמיסת העתיד לתרכובת העבר. ורק בו נוצרים הדברים המוצקים, והוא החשוב ביותר, ולרוב גם המוזנח ביותר.
ואני חי את ההווה, כי הוא הדבר הכי בריא שאדם למוד פציעות ומחלות כמוני יכול למצוא. הוא השמחה האמיתית של המשפחה שאני בונה, והוא הגעגוע האמיתי שמתרחש אפילו בזמן אמת. וזה טוב לי, ואולי אפילו קצת מרגיע – כמו כל בריחה, רק באופן מודע ובהחלטה צלולה.

ואז אני עושה את הטעות ומחליט שוב לסכם משהו, רק בגלל שהתאריכון מראה שעברה שנה פחות יום, ומכניס את עצמי בכוח למלכודת הזאת של "משבר השנה השניה": המקום שבו כל חוויה נראית כאילו היא מאבדת את הקסם שלה בגלל שהיא עומדת לקרות שוב. ואני שוכח שזאת אשליה, שזה קשקוש, כי ההווה הזה תמיד מייצר חוויות חדשות, ואף-אחד לא מכריח אותי לכתוב בפעם השניה על אותו נושא.
ולכן זאת הפעם האחרונה שאכתוב משהו לכבוד יום השנה.

יום חמישי, 1 באוגוסט 2013

בלוק כתיבה


תמיד ידעתי שאני דחיין. תמיד ידעתי להגביר את המאמץ רק כשאני חייב, ולשמור את האכזבה לרגע האחרון ממש. אבל הפעם שברתי את השיא של עצמי. זאת הפעם הראשונה שזה קורה לי, ולא מעניין אותי אם "זה קורה לכולם".
מה שקרה זה הגעתי ליום חמישי בצהריים, תקוע בלי חצי פיסקה אחת ראויה. ושוב אני נאלץ לכתוב בלי לתכנן כל השבוע, בלי לחשוב יותר מדי, בלי להתפנות לטיפול במיגרנה, ובלי מספיק זמן לבדוק שאני באמת כותב משהו חדש, ולא חוזר על עצמי.

מה שמבטיח שאני עומד לחזור על עצמי.

למשל חוזר ושואל את עצמי מה האובססיה הזאת? מה הדחף הזה להגיש משהו לדדליין שאף-אחד מלבדי לא מקפיד עליו, שלא לומר מודע לו בכלל?
אז אולי זה הנסיון להוכיח לעצמי שאני בכלל יכול להתמיד בדברים, שאני לא אזניח אף-פעם את המשפחה שלי כמו שהזנחתי את השחמט והאקווריומים והנענע באדנית כבר עשרות פעמים. דרך קצת אירונית להוכיח דבר כזה לעצמי, אם אני צריך לוותר על זמן עם המשפחה הזאת כדי להתבודד ולכתוב על זה.
ואולי זה הנסיון להוכיח לעצמי שבכל זאת יש לי תשובה טובה לשאלה "מה אתה עושה בשעות הפנאי", כי גיליתי שהתשובה "אין לי שעות פנאי" קצת מעצבנת אנשים, והתשובה "אני לא צריך שעות פנאי" קצת מעצבנת אותי עצמי.
ואולי זה דווקא הנסיון לא לברוח לדברים אחרים. כי להתמיד במשהו זה לאהוב אותו גם כשיותר קשה, וגם כשהוא לא מחזיר לך אהבה. וזה מבחן מעניין וחשוב, רק חבל שהתוצאה שלו היא שאתה איכשהו שונא את עצמך קצת יותר.

אבל הפעם זה באמת היה שונה מפעמים קודמות. כי הפעם דווקא כן התחלתי לכתוב משהו. ליתר דיוק, יותר ממשהו אחד. וזאת בדיוק הבעיה. הבעיה של לא להיות מרוצה עד הסוף, של להתחיל ולא להתמיד. הפחד לוותר, לא להיכנס עם הראש בקיר, הפחד להיות בנאלי. ואז לכתוב את כל זה ולצאת הכי בנאלי שאפשר.

וגם כאן אני חוזר על דברים שכבר כתבתי.

כי אם זאת היתה באמת העבודה שלי, המחויבות שלי, אולי הייתי מסלק מהדרך כל מיני דברים שמפריעים לזה – כמו העבודה שמפרנסת אותי עכשיו, למשל.
ואז כנראה הייתי מתאכזב עוד יותר, כי זה דבר אחד לא להצליח במשהו שאתה עושה עבור עצמך, אבל לפשל במשהו ולקבל על זה כסף, זה ממש לא מוסרי. עם תכונה כזאת אני עוד עלול למצוא את עצמי מתעשר.

ואני לא רוצה לפשל. לא בעבודה, לא בכתיבה, ולא עם המשפחה. וניסיתי את כל הטריקים. אפילו את הטריק שאומר "תשחרר לזמן מה. זה יבוא לבד". אבל אחרי אותו זמן מה שום דבר לא בא לשום מקום לבד, ושום דבר לא קרה מעצמו. ולא רק בעבודה ועם המשפחה. גם המחברת נשארה ריקה.

ובשלב הזה יוצאת מהמסתור המפלצת שנקראת "רציונאליזציה", שעליה אמר פעם וודי אלן שהיא הרבה יותר חשובה לקיום האנושי מאשר סקס. והיא באה אלי ולוחשת לי באוזן שזה בסדר, שאפשר לקחת שבוע אחד של הפסקה, או של חופשה, או שבעצם זה ניסוי כזה לראות איך ארגיש מחר. ולאט לאט אני מתחיל ללחוש לה בחזרה שהיא צודקת, והיא אומרת לי "תישן, אתה כבר עייף".
והכל היה יכול להיות נכון, אם לא תבוא מחר המפלצת השניה, שיש לה הרבה שמות, ותזכיר לי שזאת לא חופשה של שבוע, כי בעצם בכל השבוע הזה כן ניסיתי והתאמצתי, וזאת לא הפסקה, כי הפסקתי רק כשנגמר הזמן והייתי עייף. זה משהו אחר.
"מה זה?" אני שואל אותה בחשש.
והיא מחייכת ועונה "כבר כתבת את זה. תקרא".

יום חמישי, 23 במאי 2013

מגירת הזכוכית


לא הרבה יודעים, אבל האינטרנט מלא בחומרי קריאה. לא מזמן קראתי, שבהערכה זהירה מאוד, בכל דקה מתפרסמות באינטרנט עשרות מיליוני מילים. זה מספר אדיר. עשרות מיליונים. בכל דקה. ובכל דקה שאחריה אפילו קצת יותר. וזה עוד רק החומר המיותר והלא-מעניין.

אז החלטתי שגם אני רוצה לכתוב באינטרנט הזה. ובגלל שאני גם מתקשה בניסוחים חדים ומובנים, וגם שונא מסגרות והגבלות בזמן, בחרתי את המודל ההגיוני היחיד שהתאים לי – לפרסם בדיוק אחת לשבוע, בכל יום חמישי, כמו שעון – שלא לומר נודניק של שעון – כמה מאות מילים שאמורות להתחבר למשהו הגיוני.

בני-אדם אוהבים סיפורים – ובעיקר אוהבים לספר אותם. כל דבר יכול להיות סיפור מעניין, וכל נושא יכול להיות ראוי לכתיבה. למרות שכשקוראים משהו ומבינים פתאום שהנושא שלו הוא הכתיבה עצמה, עולה החשד שלאותו כותב פשוט לא היה זמן למצוא נושא יותר מעניין ויותר ראוי. וזה כנראה נכון. אז הנה גם תורי הגיע, והנה הכתיבה שלי על הכתיבה שלי.

אני משתדל לכתוב כל השבוע. להתחיל ביום ראשון, לחפש נושא, לחשוב, לשרבט, להתלבט, לחתוך, לערוך, להזיז, לשייף את הקצוות, להבריש, להבריק, ולהחליק בנעימות ליום חמישי עם הרגשה פלאית שהכל קרה מעצמו. אבל אני מוכן גם להתפשר, כמו שקורה עכשיו, על כתיבה פחות או יותר מתוך שינה, אחרי שכל השבוע לא מצאתי לעצמי לא זמן ולא נושא פחות בנאלי מ"כתיבה".
הבעיה שלי עם הכתיבה היא שאמנם תמיד אהבתי לכתוב, אבל אהבתי קצת פחות לתת לאנשים לקרוא את זה. לכן שמחתי מאוד כשגיליתי לפני הרבה שנים שאפשר "לכתוב למגירה". המגירה שלי ספגה ממני בסלחנות סיפורים, תסריטים, מכתבים, פתקים, ואפילו – תסלחו לי – שירים. וכשהמגירה ההיא התמלאה, עשיתי את הצעד המתבקש והטבעי: התחלתי לכתוב למגירות אחרות. כי מי שמכור לפיסול במילים יודע שאין למשחק הזה גבולות, והראש גם הוא גבול שאפשר, ולכן צריך, לצאת ממנו. חבל שאין לי אומץ לפרסם ולחשוף דברים שכתבתי בעבר תחת זהויות בדויות ופרועות. דברים יפים. דברים שאני מאוד אוהב. אבל נגזר דינם למות יום אחד עם הראש שלי.

ונראה שההבנה הזאת, שהראש שלי ימות יום אחד, היא בעצם הסיבה שהתחלתי לכתוב דווקא את עצמי, ודווקא למגירה השקופה של האינטרנט.

כי יש המון סיבות לכתוב: אנשים מחפשים תהילה, כסף, אהדה, ועוד דברים שלא נעים להודות בהם. אי-אפשר לזלזל בזה, אבל אי-אפשר גם לכתוב באמת, בלי להבין שאתה כותב בשביל דברים אחרים לגמרי: אתה כותב כדי להכיר את עצמך, כדי להזכיר לעצמך, וכדי להשאיר את עצמך – לאחרים, ולעצמך.
והכתיבה הזאת היא לא רגע אחד, ולא קלה ומשומנת כמו שאני רוצה שהקריאה שלה תהיה. הכתיבה היא כל יום, וכל היום, והיא חציבה בסלע. ובלילה, כשהמוח כבר מתנדנד בין חלום לערות, נכתבות לי לפעמים פסקאות שלמות ומרהיבות בראש, ואני יודע שבבוקר הכל ישכח, וזה נשמע מתסכל, אבל איכשהו זה חלק מהכיף.

האירוניה הגדולה היא שדווקא היום, כשיש כל-כך הרבה מקומות שכל מטרתם היא לאפשר לאנשים לבטא את עצמם באופן חופשי, בזמן שמישהו אחר מנסה לעשות מהמקומות האלה "אקזיט", דועכת ההערכה והסבלנות לקרוא דברים. המילים הפכו למוצר זול, במקרים המעטים שהוא לא חינמי.
אבל למי שכותב במשך כל השבוע, או לחלופין – כמו עכשיו – מוצא את עצמו מוותר על שינה כי "אוי ואבוי כבר יום רביעי בלילה", זה לא חשוב בכלל. כי רק מי שכותב באופן קבוע מכיר את הריקנות הזאת בראש אחרי שמסיימים לערוך את הפיסקה האחרונה – הריקנות הזאת שהיא הסם הטוב ביותר בעולם.

וביום חמישי מתפרסמות המילים שלי, במקום שהוא רק שלי, ואני לוקח הפסקה לפני שאני קורא אותן בעצמי, ומחכה לפעם הבאה, עם התקווה שאצליח לכתוב משהו קצת יותר מעניין וראוי מ"הכתיבה".

יום חמישי, 17 בינואר 2013

נשחק הזכרון


אבא שלי אמר לי פעם "אתה יודע מה זה ההיפך מלשכוח? לכתוב". מאז התחלתי לכתוב דברים, ולא הפסקתי. אני כותב במחברת השחורה שלי, על השוליים של עיתונים, על פתקים קטנים, וכשאין ברירה אפילו בקבצים במחשב.

התחלתי לגלות שאני שכחן לפני כמה שנים, ומיד כמובן כתבתי את זה, כדי לא לשכוח. זה התחיל בדברים קטנים שקורים לכולם, כמו לשכוח מה רציתי להגיד לפני רגע, לייגע אנשים בשידורים חוזרים של דברים שכבר אמרתי להם, או לשכוח לאכול בזמן, וככל שזה קרה לי יותר ככה גם התגברו והשתכללו התירוצים, כמו למשל להגיד לעצמי שהדברים האלה קורים לכולם.

כי באמת קל יותר לכולנו ללכת לאיבוד ב"עידן המידע" הזה. אנחנו מופצצים במילים ובתמונות, אנחנו מדלגים ברשתות-חברתיות בין חתולים למחאות פוליטיות, ובאופן כללי מבלים את רוב היום שלנו בעוד ועוד דרכים להתבלבל ולשכוח. ואז אנחנו מקיפים את עצמנו במכשירים שעוזרים לנו לזכור, לחפש ולדעת דברים – רק כדי לגלות שמנועי-חיפוש ומכשירי ניווט לוויניים לא עוזרים לנו ללמוד ולדעת, אלא רק אומרים לנו בקולם המלטף שאין בזה טעם, כי הם יודעים יותר טוב מאיתנו איפה אנחנו, מה אנחנו צריכים לקנות, ואת מי אנחנו צריכים לאהוב. במקרה הטוב אנחנו יכולים אולי לזכור במעומעם באיזו אפליקציה כתבנו את המשימות שלנו, או באיזה עיתון אפשר למצוא את המחקר ההוא שקראנו, ושמוכיח את כל מה שכתבתי כאן עכשיו.

אז כל התיאוריות האלו באמת יפות, אבל לא יכולות לנחם באותו רגע מביך, שבו אני נזכר מה באמת רציתי להגיד למכר ההוא שפגשתי ברחוב לפני שעה, או נזכר מי בכלל הוא היה לכל הרוחות. וכל ההסברים לא עוזרים כשאותה שעה של היזכרות הופכת לשעתיים, או שלוש, או – איך קוראים לדבר הזה שבא אחרי שלוש?

יש הרבה שיטות לנסות להתמודד עם שחיקת הזכרון. פתרתי תשבצים, חזרתי למקומות שבהם איבדתי את דעתי, ניסיתי להשתמש בפתקים דביקים ובתזכורות קוליות בטלפון, ואפילו קניתי כמוסות "אומגה 3" לשיפור הזכרון, אבל זה לא עזר – אולי כי אני שוכח לקחת אותן. אז בסופו של דבר הבנתי שלפעמים אין ברירה וצריך להכיר במגבלות בקול-רם, ופשוט לבקש עזרה כשצריך.
אנשים טובים תמיד שמחים לעזור לך לחבר מחדש את חוט המחשבה, ואנשים פחות טובים תמיד שמחים לראות אותך נבוך – ושני הדברים בסוף משרתים את המטרה, מזכירים לך את מה שרצית להגיד, או לפחות מזכירים לך שאתה מזדקן. כי יש הבדל בין לשכוח איפה צולמה כל תמונה שדחפת לשקית המזכרות שבתוך הארגז שבתוך הבוידעם, לבין לשכוח איפה בכלל הבוידעם הזה. וההבדל הזה מאוד מטריד, וממלא את המוח בכל מיני מחשבות לא נעימות ששמחות להתפרץ לחלל שהתפנה שם.

צריך להבין ולהודות: לשכוח כל הזמן דברים זה בעצם למחוק לאט לאט חלקים מעצמך, ללכת ברחוב בתחושה שהיא תערובת של זרות ושל חרדה ממשהו חשוב שאתה מפספס, ולקוות לא להגיע למצב שבו תשאל את עצמך איך עברו החיים שלך, מי היית, ולמה בכלל שילמת כל-כך הרבה כסף על טיולים וחוויות שבסופו של דבר לא נשאר מהן כלום. "לא לשכוח, לכתוב" – אני אומר ומזכיר לעצמי כל הזמן, ומשתדל להשאיר אחרי דברים כתובים, אם לא עבורי אז עבור מישהו אחר שיהיה סקרן מספיק כדי לפענח ולחבר את הפאזל הזה יום אחד.

ואולי יש עוד תקווה. אולי דווקא בעידן המהיר הזה, אותן תהפוכות מדעיות וטכנולוגיות שמסחררות ומבלבלות אותי כל-כך, יביאו גם עוד בתקופתי פתרונות שבינתיים ראיתי רק בסרטים – ובבקשה אל תשאלו אותי באילו סרטים. אולי בעוד עשר שנים אפשר יהיה להשתיל מחדש תאי-זכרון שיחליפו את אלה שהתקלקלו, או אולי אפשר בכלל יהיה להשתיל זכרונות של ממש, ולחסוך את כל הכסף שאנחנו מבזבזים על צבירת זכרונות איטית, מייגעת ופרימיטיבית – כמו טיולים וחיפוש באינטרנט.
ועד שכל זה יקרה, אני לפחות שמח שמצאתי בת-זוג כל-כך תומכת ואוהבת. כי אהבה אמיתית לא קשורה לכרטיסי-ברכה ומתנות בחגים. אהבה אמיתית היא לדעת להביע עניין גם כשאני שותק, ולדעת לחייך בהבנה גם כשאני מספר שוב ושוב את אותו הסיפור.