אנשים אומרים שהם "פרפקציוניסטים" בראיונות עבודה או ראיונות זוגיות, כאילו שמדובר בתכונה שלילית. מצד שני, אנשים שמחים כשאומרים עליהם שהם "פרפקציוניסטים", כאילו שמדובר במחמאה.
שוב ושוב שלח אלי המו"ל גירסאות מתוקנות, על-סמך ההערות הקטנות והמציקות שלי, לספרים שהחלטתי להוציא לאור, ושוב ושוב תיקנתי ובדקתי, והלכתי לקנות זכוכית מגדלת – כי לקודמת היתה איזו שריטה קטנה בקצה – עד שהוא אמר לי בחיוך שהוא כבר הבין שאני פרפקציוניסט. וזה מה שגרם לי להבין שכל העניין לוקח יותר מדי זמן, אחרי שכבר לקח לי המון זמן להחליט בכלל להוציא את הספרים האלה לאור, וגם גרם לי להבין שהשריטה הקטנה היא בעצם אצלי.
הרי אפשר להיסחף לתוך זה בלי סוף. לחפש, למצוא ולתקן שגיאות זאת עבודה קפדנית ומעצבנת כמו להיפטר מבועת אוויר בטפט שהדבקת על הקיר. וסופה של הבועה לא להעלם, אלא רק למצוא לעצמה מקום אחר לנוח בו, וסופן של העיניים העייפות שמחפשות אותה כל הזמן, להביט פתאום קצת יותר מרחוק, לראות שבעצם אי-אפשר להבחין בבועה הזאת, ולראות גם שאחרי כל-כך הרבה זמן, גם הטפט עצמו כבר מכוער ובכלל לא אופנתי.
ובכלל, לשאוף כל הזמן לשלמות זאת עבודה מאוד קשה, ואחרי הכל, גם מאוד לא מתגמלת. אתה אומר לעצמך שזה עכשיו או לעולם לא, שאין כאן הזדמנות שניה כי הכל יודפס בעותקים רבים, כולל הפדיחות, ולא מבין שדווקא בגלל ההתנהגות הזאת אתה גוזר על עצמך להמשיך ולחפש את השגיאות לנצח – גם אחרי שהכל כבר מודפס ומופץ – וכמובן גם להמשיך ולמצוא אותן.
אתה גוזר על עצמך להסתכל על העולם בזכוכית מגדלת, ולראות ממנו רק נקודות ובועות, ואף פעם לא להיות מרוצה.
אבל בסוף צריך להשלים עם המצב, להבין שהפרפקציוניזם הזה הוא כנראה המגבלה שלך, ולתת כבר את האישור לדפוס, או להכניס לארון את הבגדים המקופלים קצת ברישול, או להגיד כבר לזה שמולך את מה שרצית במקום להתלבט בלי סוף בשתיקה בזמן שאחרים תופסים לך את התור ואת המילים.
כי לכל דבר בחיים יש את קו הגמר שלו, וגם את קו המוות – הדד-ליין שלו, וגם אם נדמה לפעמים שיש זמן וזה בסדר, עדיין צריך לדעת לשים את הגבול הזה, כדי שלפחות אני אהיה זה שקובע אותו. אחרת אני עוד עלול להיות מופתע ולא מוכן עם התיקונים בזמן שמישהו אחר קובע לי אותו, או לשמוע, כמו שאהב להגיד דאגלס אדאמס, את הרחש שהדד-ליין הזה משמיע כשהוא חולף על פני, ואז, כמוהו, לא להספיק לסיים את ספרי הבא לפני שאני מת.
אז אחרי כל סבבי התיקונים ובקרות האיכות האלה הבנתי שמה שאני צריך זה לקחת אוויר, לבדוק היטב הכל עוד פעם אחת, ואז לקחת עוד אוויר, ולהבין שאי-אפשר לבדוק באמת הכל.
כי בחיים צריך גם להשאיר זמן למצוא תירוצים והסברים.
למשל ששלמות היא בעצם רק היחס שלנו לדברים. זאת החלטה בלעדית שלנו אם למרות שדברים הם לא מושלמים, הם בכל-זאת שלמים בעינינו. זאת החלטה שלנו האם לחפש את הבעיות, או להתיחס לכל פרט של כל דבר כמשהו שמיועד להיות בדיוק כמו שהוא. אבל זה נורא מפחיד, כי אנחנו לא אוהבים להחליט החלטות סופיות כאלו, וגם כי זה בעצם אומר שהטעות היא אצלנו – שאנחנו לא מושלמים, כי לא הצלחנו להבין הכל מהתחלה.
ולא שאני משווה – זאת הרי תהיה טעות להשוות – אבל גם בתנ"ך יש שגיאות כתיב. ההבדל הוא כמובן ששם אין בעצם שום שגיאות, כי לכל דבר יש כוונה, והכל חלק מאיזו תמונה שלמה של משמעויות נסתרות ומבוך של סודות.
והסוד הגדול מכולם הוא בדיוק זה: שגם לטעויות שלנו – ולא תאמינו, אפילו של אחרים – יש משמעות, אם רק נחליט להתייחס אליהן ככה, כמו אל כוונה תחילה. השאלה היא רק למי יש כוח לטרוח ולחפש את המשמעויות, ועוד יותר מזה לקבל אותן. והתשובה היא, כמובן – לאף אחד. כי כולם רק עסוקים כל הזמן בתיקון בלתי נגמר של החיים שלהם. רק שזה נורא קשה, אז בינתיים אנחנו מעבירים את הזמן בלתקן את האחרים.
סיפרו לי פעם – כך נזכרתי כשהיד שלי רועדת מעל כפתור ה"שלח" בהודעה שבה אני מאשר את הנוסח באופן סופי ובלתי חוזר – שבכל ספר שתולות כמה שגיאות מכוונות, כדי שאפשר יהיה לעקוב ולראות מי מעתיק אותו באופן לא חוקי, ומשכפל אותן בהעתקה שלו. אני לא יודע אם זה נכון או שזה סתם מיתוס מוטעה שהשתרש כי מישהו חיפש, כמוני, הצדקה לטרחנות שלו, אבל אם אחרי כל-כך הרבה שנים לא טרחתי לבדוק את העניין לעומק, אולי באמת הגיע הזמן להודות שגם אני לא מושלם.
וכנראה באמת יש בספרים שלי כמה שגיאות וטעויות, ואולי לא מאחורי כל אחת מהן אפשר למצוא משמעות נסתרת, אבל לפחות אלו הטעויות שלי.
שוב ושוב שלח אלי המו"ל גירסאות מתוקנות, על-סמך ההערות הקטנות והמציקות שלי, לספרים שהחלטתי להוציא לאור, ושוב ושוב תיקנתי ובדקתי, והלכתי לקנות זכוכית מגדלת – כי לקודמת היתה איזו שריטה קטנה בקצה – עד שהוא אמר לי בחיוך שהוא כבר הבין שאני פרפקציוניסט. וזה מה שגרם לי להבין שכל העניין לוקח יותר מדי זמן, אחרי שכבר לקח לי המון זמן להחליט בכלל להוציא את הספרים האלה לאור, וגם גרם לי להבין שהשריטה הקטנה היא בעצם אצלי.
הרי אפשר להיסחף לתוך זה בלי סוף. לחפש, למצוא ולתקן שגיאות זאת עבודה קפדנית ומעצבנת כמו להיפטר מבועת אוויר בטפט שהדבקת על הקיר. וסופה של הבועה לא להעלם, אלא רק למצוא לעצמה מקום אחר לנוח בו, וסופן של העיניים העייפות שמחפשות אותה כל הזמן, להביט פתאום קצת יותר מרחוק, לראות שבעצם אי-אפשר להבחין בבועה הזאת, ולראות גם שאחרי כל-כך הרבה זמן, גם הטפט עצמו כבר מכוער ובכלל לא אופנתי.
ובכלל, לשאוף כל הזמן לשלמות זאת עבודה מאוד קשה, ואחרי הכל, גם מאוד לא מתגמלת. אתה אומר לעצמך שזה עכשיו או לעולם לא, שאין כאן הזדמנות שניה כי הכל יודפס בעותקים רבים, כולל הפדיחות, ולא מבין שדווקא בגלל ההתנהגות הזאת אתה גוזר על עצמך להמשיך ולחפש את השגיאות לנצח – גם אחרי שהכל כבר מודפס ומופץ – וכמובן גם להמשיך ולמצוא אותן.
אתה גוזר על עצמך להסתכל על העולם בזכוכית מגדלת, ולראות ממנו רק נקודות ובועות, ואף פעם לא להיות מרוצה.
כי לכל דבר בחיים יש את קו הגמר שלו, וגם את קו המוות – הדד-ליין שלו, וגם אם נדמה לפעמים שיש זמן וזה בסדר, עדיין צריך לדעת לשים את הגבול הזה, כדי שלפחות אני אהיה זה שקובע אותו. אחרת אני עוד עלול להיות מופתע ולא מוכן עם התיקונים בזמן שמישהו אחר קובע לי אותו, או לשמוע, כמו שאהב להגיד דאגלס אדאמס, את הרחש שהדד-ליין הזה משמיע כשהוא חולף על פני, ואז, כמוהו, לא להספיק לסיים את ספרי הבא לפני שאני מת.
אז אחרי כל סבבי התיקונים ובקרות האיכות האלה הבנתי שמה שאני צריך זה לקחת אוויר, לבדוק היטב הכל עוד פעם אחת, ואז לקחת עוד אוויר, ולהבין שאי-אפשר לבדוק באמת הכל.
כי בחיים צריך גם להשאיר זמן למצוא תירוצים והסברים.
למשל ששלמות היא בעצם רק היחס שלנו לדברים. זאת החלטה בלעדית שלנו אם למרות שדברים הם לא מושלמים, הם בכל-זאת שלמים בעינינו. זאת החלטה שלנו האם לחפש את הבעיות, או להתיחס לכל פרט של כל דבר כמשהו שמיועד להיות בדיוק כמו שהוא. אבל זה נורא מפחיד, כי אנחנו לא אוהבים להחליט החלטות סופיות כאלו, וגם כי זה בעצם אומר שהטעות היא אצלנו – שאנחנו לא מושלמים, כי לא הצלחנו להבין הכל מהתחלה.
ולא שאני משווה – זאת הרי תהיה טעות להשוות – אבל גם בתנ"ך יש שגיאות כתיב. ההבדל הוא כמובן ששם אין בעצם שום שגיאות, כי לכל דבר יש כוונה, והכל חלק מאיזו תמונה שלמה של משמעויות נסתרות ומבוך של סודות.
והסוד הגדול מכולם הוא בדיוק זה: שגם לטעויות שלנו – ולא תאמינו, אפילו של אחרים – יש משמעות, אם רק נחליט להתייחס אליהן ככה, כמו אל כוונה תחילה. השאלה היא רק למי יש כוח לטרוח ולחפש את המשמעויות, ועוד יותר מזה לקבל אותן. והתשובה היא, כמובן – לאף אחד. כי כולם רק עסוקים כל הזמן בתיקון בלתי נגמר של החיים שלהם. רק שזה נורא קשה, אז בינתיים אנחנו מעבירים את הזמן בלתקן את האחרים.
סיפרו לי פעם – כך נזכרתי כשהיד שלי רועדת מעל כפתור ה"שלח" בהודעה שבה אני מאשר את הנוסח באופן סופי ובלתי חוזר – שבכל ספר שתולות כמה שגיאות מכוונות, כדי שאפשר יהיה לעקוב ולראות מי מעתיק אותו באופן לא חוקי, ומשכפל אותן בהעתקה שלו. אני לא יודע אם זה נכון או שזה סתם מיתוס מוטעה שהשתרש כי מישהו חיפש, כמוני, הצדקה לטרחנות שלו, אבל אם אחרי כל-כך הרבה שנים לא טרחתי לבדוק את העניין לעומק, אולי באמת הגיע הזמן להודות שגם אני לא מושלם.
וכנראה באמת יש בספרים שלי כמה שגיאות וטעויות, ואולי לא מאחורי כל אחת מהן אפשר למצוא משמעות נסתרת, אבל לפחות אלו הטעויות שלי.
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה