‏הצגת רשומות עם תוויות ראש השנה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ראש השנה. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 25 בספטמבר 2014

חצי סיכום

קצת אירוני המנהג הזה שמזמין אותך לעשות סיכומים דווקא בתקופה הכי מבלבלת בשנה. ואני מתכוון כמובן לעונה החמקמקה שמכונה "סתיו".
זאת כנראה הסיבה שתמצאו בעיתונים המון סיכומים בצורת רשימות ומצעדים, ובעוד שבוע גם חשבונות-נפש שלא שייכים לאף נפש פרטית. אף-אחד לא רוצה לסכם דברים רק בגלל שאמרו לו שזה הזמן לסיכומים וחשבונות. תשאלו כל עורך מוסף חג.

כי כשאוספים את כל מה שטוב, מגלים שהיה גם קצת רע, וכשאוספים את כל מה שהיה רע, מגלים שבכל-זאת אולי התגנב פנימה גם משהו טוב. וכמו הגשם הראשון שתמיד תופס אותנו לא מוכנים, ואנחנו רצים בין הטיפות שלו, ככה אנחנו רק רוצים לעבור את השנה בלי להרטב מהאסונות שנוחתים סביבנו כל הזמן.

ובשלב מסויים מישהו מזכיר לך את הכוס המלאה רק בחציה במים, או ביין, או בויסקי של חייך, ומתחיל לא רק להגיד לך שאפשר לבחור על איזה חצי להסתכל, אלא להגיד לך ממש על איזה חצי אתה צריך להסתכל לדעתו המלומדת. אולי כי קל לו יותר לסכם את חייך העוברים מולו, מאשר את חייו שלו.
וכשאתה מנסה לסכם את כל אלפי השעות שהיו לך בשנה הזאת, אתה מגלה שכמעט כולן התפוגגו ונעלמו באיזו סתמיות אגבית כזאת של שטיפת כלים, השתעממות באיזה תור בדואר, או המתנה שהאינטרנט יתן לך את התשובה, או אפילו את השאלה הנכונה.
והדברים שכן קרו, מתכווצים לתוך כותרות קטנות, מרוכזות כמו אותו משקה בחצי הכוס שלך: גדלתי השנה עוד קצת עם אשתי ועם הילדה שלי (ויש עוד אחת בדרך, ילדה כלומר), זכיתי בחופש ליצור (וללמוד מזה על חופש ועל יצירה), והוצאתי לאור סוף-סוף את שני הספרים שלי – אמיתיים וכרוכים בריח הדפוס המפתה (ופותחים את הדרך לאלה שיבואו אחריהם).

וכל אחד מהדברים האלה, וכל שאר הדברים שהיו שם למרות ששכחתי, הוא מסע והתמודדות. והמסע הזה לא רק שנפרש בלי סוף מתוך הכותרות, אלא גם לא מסתיים בסוף השנה, או בראש השנה, רק כי אמרו לו. הוא מסרב, כמעט כמוני, לסכם את עצמו בתאריך קבוע מראש, או לסכם את עצמו בכלל.
כל אחד מהדברים האלה הוא אוסף של רגעי עצב ושמחה, של צעקה וצהלה, של דאגה והנאה. כל אחד מהדברים האלה הוא החצי המלא והחצי הריק בו-זמנית, כי מה שכל אומרי האימרות לא יודעים, זה שהחצי הריק הוא לא הייאוש – הוא החלל הזה שנותן את האפשרות לא להיות מרוצה לגמרי אף-פעם. החלל שמאפשר להשתנות, להשתפר, להתפתח ולגדול.

ראש-השנה הוא לא זמן לסיכומים, אלא יותר זמן למנוחה קטנה – במיוחד אם הוא מתחבר ליום שבת (ואיכשהו נראה שבכל שנה זה ככה). והאמת היא שגם זאת רק משאלה, כי החיים לא נעצרים בחג לקול תרועת השופר, כמו שהם לא נעצרים בכל לילה לקול קריאת הצרצר.
ראש-השנה הוא רק הזדמנות קטנה, בין חצי כוס היין לבין שטיפת הכלים, להכיר תודה ששרדנו את הצרות ולא נרטבנו במשך השנה כולה. כל השאר הוא בונוס.
והוא כמובן גם הרגע המושלם לתחילת הדאגות של השנה הבאה.

יום חמישי, 18 בספטמבר 2014

כוכב הקופונים

הסוגיה הזאת היא עתיקה כמו ימי העם היהודי עצמם, אבל בכל זאת צצה ומטרידה בכל שנה מחדש: מי מתארח בחג, ואצל מי. יש כאלה שמכריעים בהטלת מטבע, יש כאלה שבאמצעים מתוחכמים של לחץ רגשי, ויש את אלה – כמונו – שמחליטים שהדבר הכי הגיוני הוא לעשות תורות.
הגיוני כן, אבל זה לא אומר שזה גם קל.
נדרשו כמה סבבים של שיחות עם כל המשפחה המורחבת, חקירות סמויות, ואפילו שחזור של תמונות מחמישה מכשירים שונים, אבל בסוף הצלחנו לפענח איפה התארחנו בשנה שעברה בחג, ומכאן גם באופן בלתי נמנע – איפה נתארח השנה. בעיה אחת נפתרה.

רק שזאת, מסתבר, הבעיה הקלה יותר. כי הבעיה האמיתית היא מה נותנים מתנה לכל אחד בחג, בין אם מתארחים אצלו, ובין אם הצלחנו להוכיח לו מעל לכל ספק שאין לו שום סיבה להעלב מזה שאנחנו לא. ובדיוק כמו שהתלבטנו אם השנה זה התור של ההורים שלה או של ההורים שלי, מצאנו את עצמנו, כמו בכל שנה, שבויים בדילמה בין "זה אידיוטי ומיותר לגמרי" לבין "בטח יש להם את זה כבר". כי מסתבר שלכולם יש כבר את כל הדברים האידיוטיים והמיותרים, במיוחד אם מדובר בהורים, שיש להם נסיון וותק של עשרות שנים באותה דילמה עצמה, ולפיכך בצבירה של כל הדברים האידיוטיים והמיותרים האלה.

אז איך יודעים מה לקנות מתנה לחג למי שכבר יש לו הכל? שאלה טובה, שטובי החכמים, היהודים והסינים כאחד, מחפשים לה תשובה כבר שנים ארוכות, ולכל אחד מהם יש כמובן את הגישה שלו כדי למצוא אותה.

בירור טרחני בכל המודעות והקטלוגים מראה שכל הזמן עובדים בעולם, כלומר בסין, בשיא המרץ על המצאות של עוד ועוד דברים חדשים כמו קולף שום רובוטי, אגרטל ניילון מגנטי, או מחזיק מעוצב למסמכי חובות מהבנק. לא כל-כך כדי לשפר את העולם והאנושות, אלא יותר כדי לספק לה פתרונות חדשים בכל שנה לסוגיה הזאת של המתנה לחג. הבעיה עם הגישה הזאת, היא שבכל-זאת מדובר בהורים שלנו, הדור שאנחנו הולכים ופוחתים ממנו – כך שבכל פעם מסתבר שאו שהם הקדימו אותנו וכבר קנו את זה, או שעדיין לא, ואז אין טעם לקנות את זה, כי הם לא ישתמשו בזה לעולם.

אבל אצלנו, היהודים, כמו שהחגים מיוחדים, כך גם המתנות לחג. ולכן לא חשוב מה אתה קונה, חשוב איפה ואיך קנית את זה. או במילים אחרות – באיזה מבצע. והרי תקופת "לפני החגים" היא גם התקופה של "חגיגת המבצעים", בנוסח עדות ה"קנה-קבל מתנה מגוחכת", "קנה שניים במחיר שנשמע מיוחד", "קנה עכשיו שלם כשתשכח מזה כבר", או "בקניה מעל ליכולותיך, קבל זיכוי לקניית הדבר המיותר הבא".

מכאן, שהפתרון היהודי לבעיית המתנות לחג בארץ-ישראל הוא רק גלגול מודרני של ימי הוועידות העולמיות ושטרי המנדט – כלומר פתרון בדמות ירידי מתנות וקופונים.
אז בסופו של דבר, השאלה "מה לקנות מתנה לחג", מקבלת את התשובה האולטימטיבית – לאיזה מוצר קיבלת את הקופון הכי שווה. בדיוק כמו שהסקרים העונתיים "כמה יעלה סל הקניות לחג ברשתות השונות" של מוספי הכלכלה, קובעים בדיוק נמרץ את הרכב הסל שנקנה, ואת התפריט לארוחה המשפחתית.

כי יותר משאנחנו אוהבים את המתנה, או אפילו את החגיגה, אנחנו אוהבים את הדיל ואת המבצע. ולא חשוב מה בדיוק נקנה, העיקר שזה יהיה בהזדמנות, שלא נצא פראיירים, ושכמובן לא נגלה לאף-אחד שככה החלטנו מה לקנות.
וכך, מצוייד במיטב חוברות המבצעים והקופונים, יצאתי לירידי המתנות והקניות ברחבי הארץ והעיר, להרגיע את המצפון ואת סימוני ה"וי" ברשימה החגיגית שהכנתי מבעוד מועד. לבשתי את מיטב בגדי, שמתי לב שוב לכך שהגיע הזמן לקנות לעצמי נעליים חדשות, ויתרתי על זה שוב, והרגשתי את גזירי הנייר הצבעוניים פועמים בכיסי כמו כובד אלפי שנות ההגות היהודית כולה.

וכמוני, כמובן, עשו גם כל שאר האנשים. כולם עם אותו המבט הטרוד בעיניהם החגיגיות, כולם מנסים למצוא את המתנה הכי מקורית ומיוחדת, ולא לשכוח לצרף לה גם פתק החלפה, וכולם קונים זה לזה את אותו הדבר בדיוק – גם אם הוא נראה שונה לגמרי. כי כולם קונים זה לזה את מה שמוכרים להם במבצע מיוחד לחגים. כי כולם – כמו בכל שנה – קונים בעצם את המבצע עצמו.

וכמו בכל שנה, גם הפעם הרגשתי לא נעים והתקשרתי שוב לאחותי לוודא שההסכם שלנו עדיין בתוקף – הסכם אי-המתנה ההדדי שלנו בחגים. כרתנו אותו בינינו לפני שנים, אחרי שהבנו שהוא יהיה חסכוני יותר מכל קופון שאי-פעם ימציאו בישראל או בסין. ועם כל ההגיון שבו, הוא עדיין איכשהו נראה כמו כפירה של ממש בלב האמונה ובמסורת החג עצמה.
וכמו בכל שנה, בשיחת טלפון קצרה ותמציתית חידשנו אותו והסכמנו עליו מחדש. אבל כנראה שיעברו עוד הרבה חגים, ימי-הולדת ומבצעים עד שבאמת נצליח לממש אותו.

יום חמישי, 5 בספטמבר 2013

ראש לשועלים, אבל לפניך!


1. גם בלי לקרוא את הגליונות החגיגיים של עיתוני ראש-השנה, אני יכול להיות בטוח שהם מלאים ברשימות ומצעדים בנוסח "אנשי השנה של השנה החולפת", "שירי המלחמה של העשור", או "מצעד מאה רשימות ראש-השנה הטובות של כל הזמנים".

2. אנחנו רגילים לדרג דברים. זה מאוד לא נוח לחיות בעולם שבו הכל שוויוני ואין דרך לדעת איפה אנחנו נמצאים ביחס לאחרים, ואם רע לנו או טוב לנו עם הילדים והעבודה והמשכנתא והמירוץ למליון. אז קורה לפעמים שאנחנו מסדרים דברים במצעדים ורשימות בלי שבאמת הם שייכים לשם. לא נורא. זה מחיר סביר, ויש בטח דברים גרועים יותר.

3. מחיר סביר הוא גם מה שהבטיחה לי אותה הודעת דוא"ל מסתורית מהשבוע שעבר, שאמרה לי שהגיע הזמן שגם אני אקנה לעצמי לייקים לפייסבוק – כי לכולם כבר יש יותר ממני. אין ספק, מישהו שם למעלה ער למצוקות האמיתיות שלי.
בסוף, כמובן, לא קניתי. וזה לא בגלל שאני נגד פעולת החיבוב, או נגד קניית חברים. זה פשוט בגלל שחשדתי שעם המחיר הסביר שהם רוצים, אפילו שהיה זול מאוד, אני עלול לצאת פראייר וכל החברים האמיתיים שלי יגידו "פחחחחח" ויצחקו עלי.

4. כי לא באמת חשוב מה אנחנו קונים או מה אנחנו עושים עם החיים שלנו, העיקר שזה יהיה קצת יותר טוב ממה שיש לאחרים, והעיקר שלא נצא פראיירים – או לפחות שמישהו אחר יצא טיפה יותר פראייר מאיתנו ונוכל להרגיש יותר טוב עם עצמנו. כלומר, אולי הדשא של השכן יהיה ירוק יותר, אבל שלנו היה יותר זול, ואם כבר מדברים, הוא גם יותר גדול. "הכל יחסי", אמר פעם איינשטיין. או לפחות ככה כתבו באיזה גליון חג, ברשימת מאה הציטוטים הכי לא מדוייקים בהסטוריה.

5. הבעיה היא שזה לא נגמר בקופונים לחיתולים, דילים מטורפים להכל כלול, או בזה שאנחנו מוכנים לבזבז חצי שעה בפקקים ועוד שעה בתור בקופה רק כדי לספר שסל-הקניות שלנו לחג היה יותר זול בעשרים שקל ותשעים ותשע אגורות. הבעיה היא שהמזון האמיתי שלנו הוא התחרות עצמה. התחרות המתמדת הזאת על כל דבר שאפשר לחלום עליו. אני זוכר שכשהייתי ילד קיבלתי במתנה את ספר השיאים של גינס, והייתי כל-כך מרותק להישגים המופלאים של האנושות – דברים כמו פיסול בגפרורים או השלכת ביצה ממסוק ותפיסתה בלי שתישבר – עד שהייתי ממשיך לצטט ממנו באוזני כולם גם 15 שנים אחר-כך, כשהיה ברור שכל זה כבר הפך מאקטואליה להסטוריה ושכל השיאים כבר נשברו בעצמם כמו ביצים וגפרורים. וידעתי שזה בסדר, כי מה שחשוב זה להיות זה שיודע קצת יותר מהאחרים, לאו דווקא זה שיודע את האמת.

6. כי אם חס וחלילה תיפול למלכודת, ותספר משהו שהצד השני יודע עליו משהו, אתה עולה על מסלול המירוצים הפרוע ביותר שקיים – התחרותיות שטבועה בנו עוד מהימים ששחינו לצד אחינו הזרעונים כדי להגיע ראשונים, אפילו בלי לדעת לאן אנחנו רוצים להגיע.
הרי איכשהו, תמיד כשאני מספר משהו אמיתי על החיים שלי, אותו צד שני, במקום להקשיב, מיד מנסה לחשוב איך יש לו סיפור יותר קיצוני ומרשים מאותו תחום. ואם אין לו טיול מסעיר ומרשים יותר משלי, או אקווריום יותר גדול משלי, או טלפון יותר חכם משלי, תמיד הוא יכול לחזור ל"כמה זה עלה לך", ולהגיד "פחחחחח" בלי להקשיב לתשובה שלי.

7. אז לשנה הבאה, אני מאחל לעצמי להיות קצת יותר תחרותי ומצליח, לפחות בבחירה של מה אני מספר למי. ואם זה לא יעבוד, אז לפחות אשתדל להיות הכי טוב שאפשר בטריק שלמדתי מעיון ברשימת מאה המאמנים האישיים המצליחנים של השנה: במקום לנסות לנצח בכל תחרות, להעביר אותה פשוט למגרש אחר, שבו אני יודע מראש שאנצח.

יום חמישי, 13 בספטמבר 2012

זהו לא סיכום שנה


בראש השנה הקודם, הדיסוננס של לאכול דגים מול האקווריום היה נחלתי הבלעדית. הפעם, בפעם הראשונה, גם התינוקת שלי תהיה שם, תסתכל על הדגים ששוחים ותגיד "דג דג", בזמן שנגיד לה "טעים, נכון? כפיים. אוי לא, לא עם האוכל את הכפיים. אוף".

אומרים שבשנה הראשונה יש ראשוניות כזאת לכל דבר, מין התרגשות של משהו חדש. בגיל הזה בכל יום יש מתנה חדשה: מילה, תנועה, פרצוף. אני כל הזמן משתדל לספר לעצמי שוב ושוב על כל דבר קטן כזה, כי אני יודע שאחר כך הוא הופך לשיגרה. לפעמים אפילו שיגרה מעצבנת. במקרה שלי, בעיית הזכרון שפיתחתי דווקא עושה פה שירות טוב: היתרון היחיד בלהיות שכחן כרוני, הוא היכולת להתרגש מחדש גם מדברים שאינם חדשים. מצד שני, בטווח הארוך אני מגלה שיש לי בעיה עם הערכות זמנים לאחור. אלא אם אירוע מוצמד לאיזה חג, במקרה. ואז אני שוב מופתע ואומר "וואו, עברה כבר שנה?!"

בשלב הזה מאוד מפתה לערוך סיכומי שנה, ורשימת תקוות לשנה הבאה. אבל האמת היא שאנחנו לא חיים מראש-השנה אחד לראש-השנה אחר, ואנחנו אף-פעם לא מסכמים שום דבר. אחרי החגים הכל ממשיך ונמשך, והאירועים שמכוננים אותנו לא תמיד מצייתים ללוח השנה, או אפילו לעונות השנה. ככל שהחיים ממשיכים, אני מגלה שחשבון-נפש הוא משהו שמלווה את ציר הזמן בכל מיני נקודות שאינן מתוכננות מראש, ושאי-אפשר למתוח קווים בין הנקודות האלו ולמצוא ציור בעל משמעות חדשה.

לפני שבועיים היא הלכה בפעם הראשונה לגן. תינוקת בת 9 חודשים שהתרגלה להיות איתנו, אבל התרגלה גם שאנחנו נותנים לה את החופש שלה, או לפחות ככה אנחנו מספרים לעצמנו. כמיטב המסורת, היא הורידה אותי באותו בוקר בבית קפה ביחד עם עוד הורים נרגשים, ואמרה לי לא לבכות. לא בכיתי, ובאופן מפתיע (במיוחד לאור הגנים הלא-סוציאליים שלי) היא באמת נפרדה מאיתנו בקלות, ושמחה להיות בגן יום שלם. אבל בזמן שהשתחרר לי, מצאתי את עצמי תוהה האם היא תמשיך לאהוב גם אותי, או שמא זאת תחילת הספירה לאחור, עד שהיא לא תספור אותי. זרע הפורענות שיצמח לכדי "אוף אבא אתה זקן ומטומטם, תעזוב אותי".

אחר כך, בדרך חזרה, עברתי ליד הדירה הקודמת שלי. בבת אחת נחתה עלי ההכרה: איזה שינוי קיצוני עברו החיים שלי בשנתיים האחרונות. כמה שונים הדברים שהיו לי חשובים בחיפוש אחרי הדירה ההיא, מהדברים שחיפשתי בדירה הנוכחית. כמה שונה השיגרה שלי, ואפילו כמה שונות הסיבות לכאבי הגב שלי.

אבל החוכמה היא לחייך בכל פעם שנתקלים באותו "אז". לחייך לא מתוך מרירות של אובדן, אלא לחייך מתוך הבנה שגם מה שיש עכשיו יכול להפוך לנוסטלגיה. אלה החיים - פסקאות שמתחילות ב"השבוע" יהפכו להיות פסקאות שמתחילות ב"פעם", ואם יש משהו שכן אפשר להסיק, זה שכל העניין קורה מהר יותר ממה שנדמה.

השבוע, למשל, הזמינו אותנו לאסיפת הורים בגן. בהתחלה חשבנו ללכת יחד, אבל פחדתי ששוב יגידו עלי שאני לא ממצה את הפוטנציאל שלי, כמו בכל אסיפות ההורים של פעם. העדפתי להישאר עם הקטנה בבית ולהרגיע אותה בכל חצי שעה מהבכי של השיניים החדשות, ואשתי הלכה למה שהסתבר כחוויית יום גן להורים, עם פעילויות יצירה, דינמיקה קבוצתית, וכיבוד קל בבקבוקים שנקנו במבצע מהסופר-פארם.

עיסוק בעבר וחיבור שלו אל ההווה גורמים גם לאדם הרומנטי ביותר לחשוב קצת על העתיד, וזה אולי אירוני, כי נוסטלגיה משרתת קודם כל את המטרה של בריחה מהעתיד. אבל הבנאליה של איחולים לשנה החדשה לוקה באותה מתיקות, והנה הסיבה שאין טעם בשילוב סיכומי שנה בטור שעוסק בהתחלות חדשות - גם אם לוח השנה במקרה מצמיד אותן לחג.