יום חמישי, 28 בפברואר 2013

חו"להנפש


בדרך ליום עבודה בלוד אני כמעט מתפתה לצאת במחלף הקודם, והיותר נכון, ולטוס קצת לארץ יותר זרה. מאז אותה התרגשות בתולית של הטיסה הראשונה הספקתי לצאת מהארץ כל-כך הרבה פעמים, שכבר לא שמתי לב כמה מזמן בעצם לא עשיתי את זה. אפילו המנהג הזה של לבוא לנמל-התעופה לאסוף מישהו שחזר הפך כבר נדיר יותר, משהו ששמור לדור הקודם, שבאמת התרגש כשהדוד מאמריקה הגיע לכאן לתת לנו לטעום קצת תחושת שייכות לארץ.

אבל לי אף-פעם לא היה דוד באמריקה. כשהייתי ילד נאלצתי להסתפק רק בדוד שהיה לו דוד באמריקה, ובנסיעה לבקר אותו באולם הטיסות הנכנסות, שהיתה כמו טיול של ממש לארץ זרה ונחשקת. באותם ימים – וזקני כביש 1 עדיין זוכרים את זה - נסיעה לחו"ל היתה אירוע מכונן, שעצם הדיבור עליו היה מרגש כמעט כמו עיצובו הייחודי של שוקולד הטובלרון שהוענק כמתנת ניחומים לנשארים בארץ, וסיפורי החוויות שלו נשארו לזמן רב, כמעט כמו הדבק שנשאר בשיניים מאותו שוקולד.
בעידן הרחוק ההוא, לפני שנסיעה לחו"ל היתה יותר זולה מנופש בבית-הבראה ישראלי, נמל התעופה בלוד היה קטן ואינטימי כמו הטרמינל של טיסות הפנים שלו היום. את ניחוח החו"ל שלנו ספגנו בעיקר מהסיפורים של אותם דודים, או מתמונות בערוץ הטלויזיה היחיד שהיה, ושכבר אז הסתפק בסרטי ארכיון לא מעודכנים – כי מי בכלל ירגיש בהבדל.

ועדיין, גם היום כשנוסעים למדינה אחרת – ואני לא כולל בהגדרה הזאת את טורקיה ויוון שהן בעצם מושבות ישראליות כבושות – מרגישים את היופי המפעים הזה של הנוף הזר. בחו"ל דברים תמיד נראים טובים יותר, וזאת הסיבה שאנחנו מוכנים לשלם על מוצרים ישראליים בדיוטי-פרי מחיר שנקוב בדולרים, להצטופף בין דוגמיות האוכל במטוס, ולהתאפק עם יצר ההתחכמות שלנו לכמה דקות בביקורת הדרכונים. כשראיתי בפעם הראשונה, למשל, כביש אגרה בחו"ל, אמרתי לעצמי "איזה דבר כביר זה. בישראל בחיים לא יהיה משהו כזה". ואז פתחו את כביש 6, ואני מקלל אותם על המחיר המופרז שלהם בכל קיץ, כשאני משתמש בו.

בחו"ל אנחנו גם תמיד מרשים לעצמנו לעשות דברים שלא נעז לעשות בארץ, כמו עבירות תנועה בפירנצה או ביקור במוזיאונים של אמנות קלאסית בפריז. כי כמו שאומרים: 'מה שקורה בחו"ל נשאר בחו"ל' – חוץ, אולי, ממגבות, ברזים וכמה צוללות קרב, שאנחנו דווקא כן לוקחים הביתה, כי מגיע לנו אחרי כל האנטישמיות הזאת שסבלנו מהגויים ומפקחי התנועה שלהם.

ואת כל זה מקפידים לצלם כל הזמן. פעם היינו שולחים גלויות, שיגיעו אחרי שכבר נשכח את הנוף. ואז היינו נפגשים לערבי שקופיות מתוך תחושת שיתוף גורל אמיתית עם אלה שנשארו בארץ, ולא כדי להוציא להם לשון. היום אנחנו שולחים לחברים אלפי תמונות בזמן-אמת, עוד כשאנחנו שם, רק כדי לגלות שכולם צילמו פעם בדיוק את אותה התמונה – כי כולם תמיד מצלמים את אותם הדברים, מתוך איזו תחושת שיתוף גורל או משהו.

אני מודה, גם אני בחו"ל עשיתי כמה מהדברים הכי פרועים בחיים שלי. למשל להצטלם כשאני מחבק פח-אשפה בגלידריה באיטליה, רק כי הוא מעוצב כמו גביע גלידה. אבל נסיעה לחו"ל צריכה להיות באמת בריחה מהחיים שדוחקים בנו – נסיון לתפוס כמה ימים של מציאות אחרת. לכן ההנאה הגדולה ביותר עבורי היא דווקא לא להיות תייר, אלא להשתדל להרגיש שאני חי במקום שאליו הגעתי – לשתות את הבירה המקומית, לשבת בבתי-קפה שבהם יושבים אלה שלא מדברים אנגלית, ולצקצק בלשוני כשאני שומע מישהו מתלהב בעברית כמוני מהמחירים הגבוהים מדי בסופרמרקט הזר.

כי מסתבר שאת הישראלים אפשר לפגוש בכל מקום. ניסיתי אפילו ללכת לאיבוד בין סמטאות ונציה ולזחול במערות באיי הוואי, ותמיד הגיע הרגע הזה, המשחרר ומלחיץ בו-זמנית, שאפשר לעבור לדבר בעברית – הרגע שבו כיכר במילאנו הופכת פתאום לכיכר-מילאנו, ולונדון הופכת ללוד.
ואז אני שואל את עצמי, מה הטעם? וזה נשמע מתנשא ומתבכיין, אבל כדי להרגיש ישראלי אני לא צריך לעמוד בין הצעקות של שלמה וציונה באיזה תור לצ'ק-אין בטרמינל נידח באירופה, ולכן אולי גם כדי להרגיש תייר אני לא באמת צריך להתחנן לאיזה מלצר צרפתי שיודה שהוא יכול לדבר איתי באנגלית. ובכלל, מה הענין הגדול עם החו"לים האלה, והקור המוגזם הזה שלהם, והמבטים האנטישמיים שלהם, והמזכרות הקטנות והמיותרות האלו – שלא משנה מאיזו ארץ נביא אותן, הן ממילא יהיו מתוצרת סין.

וכך, מדי פעם אני לוקח את הנפש שלי לטיול בחו"ל, בארץ. אני יושב בבית-קפה ציורי בצפת, או אפילו פחות ציורי בגבעתיים, קונה את הטובלרון במכולת השכונתית, ומנסה לחשוב איזה מין חו"ל היא ישראל לאנשים שבאים לבקר בה מחו"ל. איך היא נראית למישהו שמצפה שהכל יהיה חדש ויפה בעיניו, איך היא נראית למי שלא רגיל להתעלם מכל מה שמאוס בה, ושלא יודע האם נהוג לשלם כאן על הקפה מראש, או כמה מטבעות צריך להשאיר כטיפ למלצר.
ואחרי הקפה הזה אני נוסע לעבוד, רענן כמו אחרי מקלחת פנימית. ומישהו עם רכב נוצץ יותר חותך אותי בפקק של מחלף לוד, ובבת-אחת נשטפת ממני המקלחת הזאת, ואני כבר לא מרגיש שזאת כנראה התרבות כאן, ומעניין לחוות ולספוג את זה – אלא שאני ישראלי בדרך לעבודה, שלא הספיק אפילו לצפור למניאק ההוא שחתך אותו בכביש, במחלף אחד רחוק מדי.


יום חמישי, 21 בפברואר 2013

חפש אותי


באחד הפורימים, איפה-שהוא בתקופת בית-הספר היסודי, החלטתי להתחפש לכוכב-רוק. איפרתי קצת את הפנים, לבשתי ז'קט מעור, וגולת הכותרת של התחפושת היתה דגם מרהיב של גיטרה חשמלית, בגודל טבעי, שבניתי ביחד עם אבא שלי. כלומר, הוא באמת בנה, ואני סתם ישבתי והפרעתי לו עם הערות בונות.
המדקדקים בסגנונות המוסיקליים (טיפוסים מהסוג שאף-פעם לא אצליח להבין עד הסוף), יאמרו אולי שהייתי יותר "זמר פאנק", או "מטאל", או תת-ז'אנר אחר. אבל זה לא באמת חשוב. החזקתי את הגיטרה שלי צמודה לבטן, דמיינתי ממנה צלילים שחותכים באוויר, וגם כשזה כבר הפך קצת מסורבל, וכשהגשם המסורתי של פורים איים להטביע את הצביעה הססגונית שלה ולהמיס את ציפוי הקרטון, הייתי כוכב-הרוק שרציתי להיות, ופאק-יהההה!

מאז עבר הרבה זמן, ואני הקפדתי לחפש את עצמי בכל שנה מחדש, ולנסות להפוך את עצמי לכל-מיני דברים מעניינים, שאף אחד לא יכול להגיד שאני באמת אחד מהם. אז אני אמנם כבר לא כוכב-רוק, אבל היום לפחות יש לי כבר גיטרה חשמלית אמיתית. מדי פעם אני אפילו מנקה ממנה את האבק.

קצת מוזר לשמוע שאנשים חושבים שלהתחפש בפורים זה ילדותי או מגוחך. כי אם נתעלם לרגע מילדות שמתלבשות באופן באמת מגוחך, הרי פורים הוא דווקא ההזדמנות שלנו להיות ליום אחד הטיפוס שאנחנו רוצים להיות, או שאנחנו רוצים שיגידו עלינו שאנחנו. זה אולי היום היחיד בשנה שאף-אחד לא ישפוט אותנו על המוזריויות שלנו, ועל כך שאנחנו מוציאים את האני האמיתי לאור השמש, גם אם מטפטף גשם, וגם אם האני האמיתי שלנו הוא להתחפש בכל שנה לאותו קאובוי, ולהתעקש לקרוא לו "קובוי".


כי כל אחד מאיתנו רוצה להיות קצת "טיפוס". מישהו שאומרים עליו "הוא מקורי, אמיתי, ולא מתבייש להחצין את מה שהוא באמת". הבעיה היא שאנחנו מעזים לחבוש את כובע הקובוי רק יום אחד בשנה, וגם אז מסתכלים מסביב לראות שאף-אחד מוכר לא קולט אותנו. ומה שאנחנו לא תמיד מבינים, זה שבעצם בכל שאר השנה אנחנו מתחפשים: אנחנו מכסים את חוסר הבטחון שלנו בחליפות של אנשי עסקים, שמים מסיכה עצובה כשאנחנו רוצים שלא יאמינו ל"הכל בסדר" שאנחנו אומרים, ובעיקר – מסווים את הקנאה שלנו באותו "טיפוס מוזר" מהשכונה, על-ידי משפטים כמו "הנה ההוא עם התסרוקת האידיוטית".

הבעיה היא שאף אחד לא חילק לנו הוראות לחיים, ואף אחד לא חילק גם את התפקידים בהצגה הזאת. להתלבט איזו תחפושת לבחור לפורים זה עוד החלק הקל – יש חנויות, קטלוגים ומבצעים של 1+1 באשראי – אבל לבחור איזה טיפוס להיות, זאת כבר משימה שלפעמים חיים שלמים לא מספיקים לה. אף אחד לא הסביר לי איך להזיז את הראש כמו כוכב-רוק, איך לצעוק על הטלויזיה כשאני רואה משחק כדורגל, או איך ללחוש כמו עשן כשאני מציע נישואין. את הכל בעצם העתקתי מאחרים, שהעתיקו גם הם מאחרים, ויש סיכוי סביר שגם קצת פישלתי כשהתבלבלתי בערב הגורלי ההוא בין הרומנטיקה לטריבונה.

כי צריך להודות, אנחנו כל הזמן בונים את הטיפוס שלנו מחיקוי והרכבה של דמויות ומודלים, ורוב הזמן רוצים להיות משהו שאנחנו רואים אצל מישהו אחר. זאת בעצם הסיבה שאנחנו הולכים לקולנוע. שם הרי יש מבחר בלתי-נגמר של טיפוסים – אפילו יותר מאשר בבית-קפה ממוצע בתל-אביב: יש בקולנוע גיבורי-על אמיצים, מאהבים עם מילים מדוייקות וכובשות, ואת ברוס וויליס לובש גופיה ומציל את העולם. אבל הקולנוע הוא בריחה, ולא בחירה. שם אנחנו משלמים כסף כדי לראות מישהו שילך מכות במקומנו, שיעשה את הטעויות והבושות בשבילנו, או סתם יגשים את החלום שלנו – למשל לקבל מיליונים כדי לגעת בציצים של האישה הכי יפה בעולם.
ונדמה לנו ששחקנים יכולים להיות מה שהם רוצים, שזה בעצם מה שאנחנו הכי היינו רוצים. אבל שחקן זה מקצוע קצת כפוי טובה: להיות שחקן טוב, אומר שיאמינו לאשליה שלך, כלומר בעצם שאף אחד לא יבין שאתה עושה בכלל משהו מיוחד. ולהיות שחקן תיאטרון טוב זה בכלל כפוי טובה, כי בנוסף לכל אתה גם עושה את כל זה מול אנשים שמדברים בטלפון, ומקבל על זה גרושים.

וכשנדלקים שוב האורות, נראה לי שה"טיפוסים" האמיתיים, אלה שהתמכרו לפוזה של עצמם, הם קצת יותר מאושרים. נכון שהם גם מגוחכים ומעצבנים עם התסרוקת הזאת שלהם, אבל זה בעיקר בגללנו, לא בגללם. אנחנו אלה שמשחקים בלהיות מבוגרים, אבל שרים בעצב "מדוע לא כל יום פורים". אנחנו אלה שבונים גיטרות מקרטון ומחביאים את הכובע בשקית שמותר לנו להוציא מהארון רק פעם בשנה, ואנחנו אלה שכל הזמן מייעצים לאחרים לא לשמוע לעצות, ולהיות מה שהם באמת.

אבל כל זה כמובן לא נוגע אלי. אני כבר מצאתי את הייעוד שלי בחיים. אני קובוי! פאק-יהההה!

יום חמישי, 14 בפברואר 2013

כניעה ללא פנאי


השבוע, בין תינוקת חולה לעבודה בריאה, העזתי להתלונן באוזני חבר על כך שאין לי זמן. בתגובה הוא צחק. גם כי בכל זאת מצאתי זמן לספר לו את זה, וגם כי זה תמיד מצחיק לראות אדם שמדבר עם חברים דמיוניים. ואז הוא סיפור לי את הסיפור הידוע על אותו פרופסור – או מאמן-אישי, כי התואר "פרופסור" כבר לא עושה רושם על אנשים – שהוזמן לתת הרצאה על ניהול זמן.

למי שעדיין לא מכיר – הסיפור, בקצרה, הוא זה: המרצה ההוא הניח על השולחן מיכל זכוכית גדול, שם בתוכו לאט לאט 12 אבנים גדולות, ושאל את הקהל האם המיכל מלא. הם כמובן אמרו "כן", כי אחרת הסיפור לא שווה כלום, והוא בתגובה המשיך והוסיף למיכל אבנים קטנות מאוד, שעברו בין האבנים הגדולות. עכשיו באמת כולם היום בטוחים שהמיכל מלא, אבל הפורפסור המתוחכם (כלומר, המאמן הכריזמטי) שפך לתוך המיכל חול. ואז, כשנראה היה שבאמת אין עוד מקום לכלום, גם הצליח לשפוך לתוכו כמות נכבדה של מים.

והלקח? ברור: למלא את הזמן שלכם קודם כל "באבנים הגדולות" – בדברים החשובים – ורק אז בדברים האחרים. ובסוף כמובן – לא לשכוח להבין שבזבזתם עוד כמה דקות יקרות מהחיים על משל שנשמע יפה ובעצם לא עוזר לכם בכלום.

אז נכון, יש לי רק ילדה אחת, ורק אישה אחת, ואני עובד בשעות נוחות, וכולם בריאים והכל בסדר. אבל איכשהו אני מספיק מוכשר כדי להצליח לגרום לזמן הפנוי לחמוק מבין האצבעות שלי. ובסוף היום, כשמגיע הזמן ללכת לישון, אני מתעורר בבהלה, מסתכל על דף המשימות שלי, ורואה שאי אפשר למחוק שום דבר. וזה לא כי לא עשיתי כלום, אלא בעיקר בגלל כל הדברים שנדחפו בתור בלי להירשם בכלל.

תמיד אני תוהה איך לאנשים יש זמן פנוי לכל הדברים שהם מספיקים לעשות. אני אפילו על צפיה בטלויזיה כבר ויתרתי, אם כי גם היא קצת אשמה בזה. אבל אני באמת מקנא באלה שממש מצליחים גם "לנהל תחביבים" – אלה שמקדישים לילות וימים לעיסוקים שהם יכולים להתגאות בהם אחר-כך, ולמלא בהם את ארונות היום-יום. אני אולי האדם היחיד בעולם שאין לו תחביבים – כמובן אם לא מחשיבים שיטוט ברשתות-חברתיות, בניית אתרי-אינטרנט בהתנדבות, כתיבה, וקריאת מגזינים של "עשה זאת בעצמך". כי תחביב, בעיני, הוא פסגת המותרות. ואם היה לי זמן פנוי הייתי כבר מנצל אותו קודם כל כדי להתעשר מכל הרעיונות המעולים שיש לי תמיד. זה כמובן בהנחה שהיה לי גם כשרון עסקי מינימלי שדרוש לעניין.

לכן מצחיק אותי כשאותו חבר דמיוני מצטט לי את אותו גורו ניהול לא דמיוני, שאומר שצריך לעשות קודם כל את הדברים החשובים. כי הבעיה העיקרית היא להבין מהם הדברים החשובים. כן, ברור: לעבוד, לישון, לאכול מדי-פעם, אבל מה הלאה? הטרגדיה היא שההתלבטויות האלו עד שמחליטים מה חשוב לעשות, לוקחות המון זמן. ואם זה לא מספיק, אז מאוד מרגיז גם לגלות שאתה מוקף באנשים שיודעים להחליט מהר, אפילו אם לפעמים ההחלטות שלהם נראות שגויות לחלוטין.

זאת ללא ספק הבעיה הכי גדולה של החיים המודרניים. נראה לי שככל שהזמן מתקדם, כך יש פחות ממנו. ואני לא מתכוון למובן הבנאלי של המסע אל תום החיים, אלא לזה שפעם, בגלגולים הקודמים שלי, היה רק ערוץ אחד, החיים באופן כללי היו איטיים ופשוטים יותר, והיה יותר פנאי לאסוף בולים או אפילו לראות סרט של יותר מדקה בלי להתעצבן ולהקפיץ אותו בכל שניה עשר שניות קדימה.
דווקא בגלל שאנחנו מופצצים במידע זמין, מעניין ומגניב – ספרים, עיתונים, תמונות של אוכל – פתאום קשה לנו להחליט מה לעשות קודם, והתוצאה היא שאנחנו מנסים לעשות הכל ביחד, או לפחות קצת מכל דבר, ואז ממהרים מדי לדבר הבא.

ואני דווקא תמיד חשבתי שאני יודע לנהל את הזמן שלי בצורה מרשימה. מאז ומעולם הקפדתי להציב שעון בכל חדר בבית, ובמקביל אימנתי את עצמי – בהצלחה די מרשימה – ביכולת להעריך מה השעה בדיוק, גם כשאני קם לתינוקת בוכה בלילה, וגם כשאני נהנה והזמן שלי מתכווץ. אבל מסתבר שכל האימון הזה היה בעצם בזבוז זמן. מה שהייתי צריך, ועכשיו אולי כבר מאוחר מדי, זה לדעת להנות ממה שאני עושה בכל רגע נתון, במקום להרוס את זה עם המחשבה על מה הדבר הבא שאני צריך לעשות.

בעולם אידאלי, היה לכל זמן ועת לכל חפץ. אבל בעולם שלי כבר מאוחר וחשוך בחוץ, והדם בוער ודוחק לי בעורקים כי עדיין נשארו לי המון כפתורים שתכננתי ללחוץ עליהם, ואני גם מרגיש קצת מחוייב כי יש לי בערך עוד 80% סוללה. אז כמו בכל יום, גם היום אני מבטיח לעצמי שממחר אני מפסיק לדחות משימות למחר, ועושה הכל בדיוק בזמן, כדי שישאר לי קצת פנאי לעשות גם דברים אחרים. ממחר. אני מבטיח.

יום חמישי, 7 בפברואר 2013

עת משפחה


טוב נו, זה היה צפוי. בתחילת השבוע היא נפלה בגן ונפצעה. השפה התחתונה שלה התנפחה ונראתה כמו של מייק טייסון אחרי קרב לא מוצלח, ואנחנו קיבלנו את כל החבילה – בכי, דם על החולצה, ריצה לקופת-חולים, אחות, רופא, וצעצוע מתנה. אם היה ספק שזאת התינוקת שלי, עכשיו אין ספק – למרות שאישית, הייתי מעדיף שהיא תיקח ממני הרגלים חיוביים יותר, במקום את החיבה לייצר לעצמה פצעים מכות וחבורות טריות.

אם יש משהו שיכול לאחד משפחה, זה או חגיגות יום-הולדת או פציעות כאלו של ילדים. אני למשל, כמו שרמזתי כבר, לא נזקקתי למרד-נעורים כי מילאתי את מכסת הצרות שצריך לעשות להורים כבר בגיל 5 עם השבר הראשון שלי, ואז שוב בגיל 9, ושוב בגיל 12, וכשהרגשתי שידי עוד נטויה (כי שברתי אותה בגיל 13), אז ריסקתי לעצמי גם את הרגל.

אבל בעולם מבולבל כמו שלנו, צריך כנראה להזכיר לנו שאנחנו משפחה גם בלי אירועים כאלה, אז עשו מה שתמיד עושים כשרוצים שנבזבז כסף על מתנות-אשם – המציאו לנו חג: "יום המשפחה", שמתוכנן לחול ביום ראשון הקרוב, אבל כולנו נחגוג אותו בשבת, כי זה יותר נוח.
"יום המשפחה" הוא בעצם גלגול מודרני ומתוקן-פוליטית של מה שהיה פעם "יום האם", כי לא יפה להפלות לרעה את הגברים – או את הנשים, תלוי איזה אביר/ה של מאבק באפליות שואלים – ובהתאם לכך, ביום המשפחה נהוגה המסורת המשפחתית לקנות זר פרחים לאשתך, ולהתקשר לאמא שלך ולהגיד לה "יום אם שמח, מה את מכינה לארוחת החג?".

פעם הכל היה פשוט יותר. היה קל להגדיר מי המשפחה שלי – שני הורים, אחותי ואני – והיה ברור מה אוכלים בארוחה הזאת ובאיזו שעה להגיע. עכשיו העלילה קצת הסתבכה: לאחותי כבר מזמן יש בן-זוג וילדים, וגם אני זכיתי לאחרונה בתואר "אב-משפחה", שזה תיאור מאוד מרשים לכך שסוף-סוף התחתנתי, וכמעט בלי להרגיש, בבוקר חורפי אחד גם נולדה לי תינוקת. אבל למרות גילי המופלג, אני אב-משפחה די טרי, ועדיין לא לגמרי מבין בגינונים ובכללי הטקס. ואם זה לא מספיק, אז באותה עסקת חבילה קיבלתי גם עוד משפחה – המשפחה של אשתי. כל זה בעצם בא להסביר, בעיקר לעצמי, למי אני צריך להתכוון כשאני אומר "המשפחה שלי", למי אני צריך להתקשר בסוף-השבוע (באופן כללי, ובמיוחד השבוע), ותור מי למען-השם לארח את ליל-הסדר השנה.

זה נשמע כמו בלבול-מוח מיותר, אבל זה באמת מבלבל. כי בימים כאלה, כשמושג המשפחה וערכי המשפחה קצת מתערערים – ולראייה אפילו פוליטקאים מנסים לקרוא לי "אחי" – נוצרת איזו כמיהה למשפחה במובן הקלאסי שלה. אתם יודעים: טיולים רגליים בחיק-הטבע, ארוחת ערב שבאמת אוכלים אותה יחד ולא רק מצלמים אותה בטלפון הנייד, ואבא שנוזף בילדים שיפסיקו להרעיש וילכו לישון כבר, כדי שהוא ואמא יוכלו לעשות עוד כמה מהם.

והאמת היא שיש בי איזו קנאה לאנשים שלא מוטרדים מכל זה. אנשים שבשבילם הדברים האלה ברורים ומסודרים. אנשים שאוהבים לחיות כמו משפחת-סיטקום קלאסית, שבה לכל אחד יש איזה הרגל נפסד אבל ביחד הם מנצחים את הכל, ולא מתביישים להגיד שאמא מכינה את האוכל הכי טוב, ולדעת שאבא הוא זה שמביא את הפרחים והמתנות. כי בבסיס אני אדם פשוט, ובתוך כל האי-סדר הפוסט-מודרניסטי והאקלקטו-טכנולוגי אני בעצם צריך חוקים, מסגרת ומשמעות. ואני יודע את זה בעיקר כי באופן מאוד אנטי-מסגרתי, לקח לי המון זמן להגיע לתואר הנכסף הזה, "אב-משפחה", או בכלל להבין שאני רוצה אותו – מה שכבר עושה אותי אב-משפחה קצת חריג, לא ברור ולא מסודר.

אז כאב-משפחה טרי כזה, אני מקווה שאוכל ליצור לנו "ימי משפחה" לכל אורך השנה, גם בלי ימי-הולדת וקופות-חולים, ובינתיים אני מנצל את ההזדמנות להזכיר כאן לכל הגברים: אחים שלי, שלא ימכרו לכם סיפורים. ל' בשבט הוא יום האם, וזה בדיוק זמן מתאים לעשות לה הפתעה, ולהחליף את הנורה ההיא ששרופה כבר מכ"ג באלול. וכמובן גם לקנות לה זר-פרחים ולהגיד לה תודה.