‏הצגת רשומות עם תוויות תקשורת. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות תקשורת. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 15 באוקטובר 2015

במדינת הכאילו

מדינת הכאילו הוקמה על בסיס ערכים של המערב הנאור והחופשי, אבל קצת מזרחה ממנו, באמצע המדבר.

יש להם חגים, במדינת הכאילו, ויש להם מלחמות, ויש להם אויבים, וכל מה שצריך כדי להרגיש אחדות ושנאה הדדית.
כי מדינת הכאילו היא דמוקרטיה. יש בה את החופש המלא לשנוא, להסית, ולחוש אמפתיה לפגיעה בכל אחד שאינו כמוך.
באופן שיוויוני לחלוטין.

במדינת הכאילו יש כבישים חדישים, ועליהן עומדות בפקקים מכוניות חדישות, עם נהגים שעוקפים את הפקק, כדי להגיע לשמורת הטבע ולהספיק לטנף אותה לפני כולם.
ויש בה גם ים, במדינת הכאילו, וכל אחד יכול לשלם כסף כדי להצטופף בו ולצעוק, או לסגור אותו בגדר ולהציב עמדת תשלום בכניסה, ולצחוק.

במדינת הכאילו יש טכנולוגיה עילית, ומערכות מידע, ולכל טיפש יש טלפון חכם, או שניים, ואפליקציית מסרים ושיחות, או שתיים, ולכן הדואר הרגיל מגיע ליעדו אחרי שכבר אין בו צורך. אם הוא מגיע.

ראשה של מדינת הכאילו במערב, למרות שרגליה ברחוק מזרח. ויש בה חוק וסדר. חוק אחד שווה לכולם. וחוק אחד שונה לכל אחד ואחת. ויש בה עונשים הקבועים בחוק, במדינת הכאילו, וכל מי שעובר על החוקים מחוייב לשבת ולהתחנך ולהתפרנס מחדש ממנה.

במדינת הכאילו כולם יודעים הכל. הם שמעו ולמדו את כל מה שצריך. כי במדינת הכאילו יש עיתונים שיודעים לזעוק בכל הצבעים, וטלויזיה שיודעת לצעוק בכל הממדים, ותקשורת שיודעת לחבק ולחנוק בכל מגוון המסרים שמאפשרים לה בעליה, בעלי העסקים העשירים.

יש לה כלכלה חזקה, למדינת הכאילו. יש בה בעלי עסקים, וקניונים, וקונים, ומבצעי חיסול וסתם מבצעים. ויוזמות שסוגרות את הטבע והים, ופרנסה טובה לאלה שעברו על החוקים, ומיזמים טכנולוגיים לכל בעלי הטלפונים החכמים, ותשלום פנסיה לכל המתים, וחוב גדול לכל החיים.

מדינת הכאילו היא מערבית, היא דמוקרטית, ויש בה מוסדות שלטון וצעקות בוועדות הפרלמנט, שנבחר בכל כמה שנים, כדי לתת תחושה מרגיעה של שינוי ומחאה לכל אלה שלא יכולים באמת למשוך בשקט בחוטים.

במדינת הכאילו יש אנשי דת שמאמינים שאלוהים חלש מדי, לכן הם צריכים לדאוג בעצמם להעניש את הכופרים. ויש אנשי שיוויון וזכויות אדם, שמאמינים שרק הם צודקים, ולכן הם שווים יותר ביחס לכל שאר הטועים. ובאופן כללי, במדינת הכאילו יש המון חילוקי דעות, אבל באורח פלא כולם יודעים בבטחון גמור שהם צודקים.

במדינת הכאילו יש סטטוס קוו, וכולם רגועים. הכל תמיד נשאר כמו שהיה, ולכן היא מדינה שמתפתחת כל כך הרבה זמן.

ורק התיעוד במדינת הכאילו הוא חי, מיידי ודרמטי. צפו!

יום חמישי, 23 באוקטובר 2014

ראיון עם מוספחג

כמו כל דבר טוב, גם החגים הסתיימו. כולם חזרו לשיגרה ולעבודה. אבל יש מי שעבורו דווקא החגים הם תקופה הכי אינטנסיבית. רק עכשיו הוא יכול קצת לנוח, ולהתפנות כדי לספר קצת על שגרת החגים שלו.

הוא "הברומטר הלאומי", אבל הוא ממעט להתראיין ולספר על עצמו. "אני מתרכז בעשייה. תמיד הייתי כזה", פותח מוספחג את הפגישה בהצטנעות אופיינית, כמעט בהתנצלות. "אני לא אוהב לדבר על עצמי. זה תמיד נשמע לי בדיעבד נורא טרחני, כאילו אני מנסה למכור את עצמי. וזאת הרי המלכודת הכי גדולה של כל יוצר".

והוא יודע על מה הוא מדבר.
כבר עשרות שנים הוא מטפח קריירה מפוארת שיש בה תמהיל מדוייק להפליא. עממי וממלכתי, אישי ולאומי. נחבא אל הכלים, אבל מקפיד על כל פרט. מראה מדוייקת של החברה, ואולי גם של הדרך שבה אנחנו התבגרנו ביחד איתו בשנים האלו.

אחרי כל-כך הרבה שנים, לא מתחילים להרגיש תחושת מיצוי?
"ברגע שארגיש שמיציתי את עצמי, אפרוש", הוא מכריז, וקצת מפתיע אותי. "אבל להיפך – יש עוד כל-כך הרבה סיפורים שלא סופרו, כל-כך הרבה טוב שצריך לשתף בארץ הזאת. ובכל שנה התחושה הזאת אפילו רק מתגברת. אם כבר, אני מרגיש שאני לא מספיק את כל מה שרציתי. אולי צריך להמציא עוד חגים", הוא צוחק.
אם יהיו עוד חגים, אני רק מבקש שתספר יותר על טיולים ופחות על מתכונים ובישולים...
הוא מחייך בהבנה. "אתה יודע מה אומרים... עם ישראל תמיד התאפיין בניגודים כאלה. ספרא וסייפא, תורה ועבודה, חול וקודש, תבונה ורגישות. ככה הגענו לכל מה שאנחנו היום. העיקר שיש פרנסה לכולם".

אנחנו נפגשים בחנות הדגים השכונתית. כותרות הבוקר – כמו השמש הסתווית – כבר הספיקו להתקרר מעט, אבל הקפה השחור והחיוך האופייני והנצחי של מוספחג עדיין חמים ונעימים. תנועת הקונים בחנות דלילה, מה שהופך את המפגש בינינו לאינטימי ושקט באופן שבטח קצת מוזר לו.

מדברים הרבה על הדעיכה של עיתונות הדפוס. אתה מרגיש שזאת תקופה של משבר?
"עדיין יש מקום לאיכות, ואנשים יודעים להעריך סיפור מעניין. אני מאמין בקהל, במפגש המרגש הזה. אבל אסור לקפוא על השמרים, זה נכון. אני תמיד מחפש עוד דרכים לפגוש את הקהל. אז אי אפשר להתעלם מהעולם החדש הזה של האינטרנט והאפליקציות – בסופו של דבר זה גם עוזר לי להגיע לסיפורים מכל העולם – אבל צריך גם לדעת לא לרדוף אחרי אופנות וטרנדים".

מישהו ניגש להגיד שלום, או להביע הערכה. להגיד שהוא נהנה לקרוא אותו. "מה הכי אהבת?", מתעניין מוספחג, והמעריץ האלמוני מתחמק מתשובה. אולי הוא ממהר, החגים הרי הסתיימו וכולם חזרו לשגרת העבודה.
"אני אף-פעם לא מתנשא", אומר לי מוספחג. "אסור לי. אני מנסה תמיד להיות קשוב לכולם, להתחבר. לזכור שרק בזכות הקהל הגעתי לאן שהגעתי. אם יש משהו שלמדתי מהקריירה שלי, זה שהחיים הם כמו גלגל. הכל הרי יכול להתהפך".

אולי זאת הסיבה שהוא נזהר לא להרגיז אף-אחד. ולא חסרות הרי מחלוקות שיכולות לצוץ מכל סיפור שלו. שמאל וימין, דתיים וחילוניים, הפער העדתי. "יש הרבה בתחום שלי שמנסים לצבור פופולריות דרך הדגשת הרע והשלילי", הוא מותח ביקורת מרומזת. "אני מעדיף להיות זה שמאחד, שמתעלה מעל לשנאה והרוע", הוא מוסיף, ועושה את זה, כרגיל, באותה דרך כנה וחיננית שאנחנו מכירים.
השנה האחרונה באמת לא היתה קלה. מלחמה, יוקר המחיה שכולם מדברים עליו. אני מניח שזה משפיע גם עליך.
"כמובן. אבל אתה יודע – הדרך הנכונה להתמודד עם משברים היא לראות בהם אתגר והזדמנות. צריך לזכור שהיו לנו כבר תקופות קשות, ושרדנו משברים. בסופו של דבר, אנחנו יוצאים נשכרים אם אנחנו יודעים ללמוד ולהתפתח, ולראות בכל דבר את הסיפור המעניין שאפשר לספר. אירועים קשים יוצרים טרגדיות, אבל גם סיפורי גבורה אנושיים, וזה מה שתמיד החזיק אותי. הרי אנשים תמיד מחפשים את הנחמה, את הסיפור האנושי היפה והפשוט, את האמן שיודע לשמח ולעודד את כולם, או אפילו מתכון לקינוח טעים או רשימת אנקדוטות פוקחת עיניים".
כלומר אתה מרגיש שיש לך גם תפקיד, נקרא לזה "ממלכתי".
הוא מחייך את החיוך שהפך לסמל המסחרי שלו. "זה מחמיא לי מאוד אם רואים את הדברים ככה. אבל כן, אני רואה בזה גם סוג של שליחות, למרות שתמיד יהיו כאלה שיגידו שהתמסחרתי יותר מדי, שזאת רק קריירה, אגו או סתם עבודה".
אתה נתקל באמת גם בתגובות ציניות, או סתם לא אוהדות?
"תמיד היו ותמיד יהיו. אבל צריך לדעת לקבל גם את זה באהבה. מכל דבר אפשר ללמוד. אבל זה לא מעניין אותי, כי אני רואה שלמרות זעקות השבר, את הקהל זה לא מעניין – כל הטענות והביקורות. הם פשוט נהנים לפגוש אותי, וגם אני נהנה כשזה קורה בכל פעם".

כך או כך, אי-אפשר שלא להעריך את ההתמדה והנחישות שלו. נראה שמוספחג תמיד מצליח להמציא את עצמו מחדש, ולהמשיך להיות מדורת השבט של החגים.
זה הופך יותר קשה עם השנים? אתה מרגיש עייפות?
"אני מרגיש עייפות רק כשאני לא עסוק בעשייה", הוא מכריז. "תמיד צריך לחדש ולעניין. להישאר רלוונטי גם כשהזמנים משתנים, ולהיות קשוב. אבל בסופו של דבר אנשים יאהבו אותך רק אם אתה נאמן לעצמך, לאמת שלך. ואת זה אי אפשר לקחת ממני. כל סיפור שלי – גם אם הוא רק עוסק במתנות או עוגות – מנסה קודם כל לגעת באנשים, לרגש. ואני תמיד שואל את עצמי אם זה מרגש גם אותי. אם אני מרוויח מזה משהו. זה המבחן".
ובכל זאת, אתה שומע את הביקורות שאתה אולי קצת חוזר על עצמך, קצת ממחזר...
"לפעמים זה בסדר גם לחזור לדברים המוכרים והמרגיעים. או לתת זווית נוספת, אחרי שהתחברתי עם שותפים חדשים לעשייה. ואני יודע שהצלחתי כשאני מקבל את האהבה מהקהל, וזה קורה דווקא במקומות הקטנים, הפשוטים. כאן ברחוב, בשיחות סלון של אנשים בחג או בשבת. זה ממלא אותי רק בתשוקה להמשיך להיות יצירתי".
אז עכשיו, כשנרגענו והגענו אל "אחרי החגים", תסכים לספר לי משהו מהתוכניות לעתיד?
הוא מחייך חיוך מסתורי. "בוא נחכה בסבלנות לחגים הבאים. אין מה לעשות – אני עדיין אהיה כאן איתכם, אז אני מבטיח שיהיה, כמו תמיד, מעניין. וגם טעים".

יום חמישי, 2 במאי 2013

קשר בתקצורת


אחת הסברות הנפוצות טוענת שהמנהג להבעיר מדורות בל"ג בעומר – מנהג שכולנו הרחנו היטב בשבוע שעבר – הוא זכר למשואות שהעבירו את המסר על אשליית הנצחון המתקרב של מרד בר-כוכבא. בסופו של דבר, מכל זה נשארו כמה תפוחי-אדמה שרופים, וההבנה הכואבת שמדורות אמנם יכולות להפיץ בשורה באופן "ויראלי" – כמו שאוהבים להגיד בימינו, אבל הן טיפה מסורבלות כאמצעי קשר למסרים פרטיים או חשאיים.

בני-אדם הם יצורים מוזרים. מצד אחד הם היצורים היחידים שפיתחו לעצמם יכולת עשירה עד כדי בזבזנות של תקשורת, ומצד שני, דווקא בגלל זה, הם היחידים שלא מרוצים מכל העניין, וההוכחה לזה היא מגוון השפות, והמגוון העוד יותר גדול של שיטות להגיד שטויות בכל אחת מהשפות האלו.
כי הרי כל המגוון הזה – מכתב, טלפון, דואר-אלקטרוני, מסרון, ווטסאפ, פייסבוק, טוויטר, וכל האפליקציות שעוד לא הספקנו להתקין כי היינו עסוקים בשיחה עם אמא – לא רק שלא פותר את הבעיה הבסיסית של איך להעביר מסרים בין אנשים, אלא רק יוצר בעיה מסוג אחר: איזה אמצעי הוא המתאים ביותר למה שאני רוצה להגיד כרגע, או בניסוח המודרני יותר: "איזה סמיילי יהיה מתאים פה כדי שאני לא אצא טמבל".

השפה, בבסיסה, היא פשרה כואבת. היה הרבה יותר קל להעביר מחשבות ורגשות בסוג של "העתק-הדבק" ממוח אחד לאחר. אבל הרעיון הזה נפסל בגלל כמה קשיים טכניים, ואולי גם בגלל שתמיד יש סכנה שתשתחל לשם איזו מחשבת זימה, ולכן ניסו להמציא דרך אחרת. קשה להאמין, אבל במקור - לפני שהמציאו את הסמיילי – הדרך האחרת היתה שפה שמורכבת ממילים. והמנגנון הזה היה יכול להיות נהדר, אלמלא הוא היה מבוסס על, ובכן, מילים. כי כל מילה שאנחנו אומרים – אבל כל מילה, כולן, כל אחת ואחת – היא רק צל חיוור של מה שיצר אותה בראש שלנו. וזה עוד כלום לעומת מה שקורה לה כשהיא נכנסת לראש של זה ששומע אותה, והופכת שם למפלצת עם הקשרים, אסוציאציות, דימויים, וזנב שעשוי מתסביכים וציפורניים חדות.

עם הזמן המילים הפכו מכלי הישרדותי של העברת מידע על הזדמנות לאכול (או לחלופין על סכנה להפוך לאוכל של מישהו אחר), לאמנות, ואפילו למגוון של מקורות פרנסה, כמו למשל עיתונאות, פסיכולוגיה, או כתיבה של אפליקציות-מסרים-מידיים. אבל איכשהו הקושי האמיתי היה ונשאר לגרום למישהו אחר להבין את מה שאני רוצה להגיד. בדיוק הקושי שאני חווה ממש ברגעים אלה, כשאני מנסה לכתוב על זה כאן, ולא מוצא את הדרך הנכונה להסביר את המחשבות שלי.

ואז היא פתאום באה ואומרת לי משהו על מה שהיא עשתה היום, ואני חושב שהיא מאשימה אותי במשהו, והיא לא מבינה למה אני אומר פתאום שהיא צריכה להחליט מה היא בעצם רוצה, ואני בכלל לא אמרתי דבר כזה, לפחות לא במילים האלו, ופתאום נושא השיחה הוא אני, וזה לא טוב, כי בעצם היא זאת רצתה לספר לי משהו, אז היא כותבת לי את הכל במכתב, ואני עונה לה במסרון, כי אין לי באותו רגע איך לכתוב דוא"ל – וכל זה עוד רק עם התינוקת, חכו חכו מה מצפה לי עם אשתי, או אמא שלי, או אמא שלה.
וגם אם השתלשלות האירועים הזאת לא התרחשה, היא הרי תתרחש. הרי מתישהו אנחנו אומרים משהו, והצד השני מפרש אותו בדרך שונה לחלוטין – כלומר שונה ממה שרצינו להגיד, אבל זהה לגמרי לדרך שבה הוא הבין את אותו המשהו, ומכאן הכל מתחיל להתרסק כמו שורה של אבני דומינו שעבדנו ימים שלמים כדי לסדר אותה יפה, וכל הסמיילים שמוטבעים על אבני הדומינו האלו הופכים בבת אחת לעצובים, או זועפים, או עם פה-קו-נטוי, מה שזה לא אומר.

זאת כנראה קללת עץ-הדעת האמיתית. בזמן שפסיכולוגים ויזמי היי-טק ימשיכו להתעשר, אנחנו נמשיך להפוך לעניים ביכולת שלנו לעצור בזמן את הקצר הבלתי-נמנע בתקשורת, לשתוק לרגע, ולנסות להתחיל את כל השיחה מהתחלה. "אני אוהב אותך", אני אומר לה, ויודע שעכשיו רצה לה בראש כל היסטוריית הקולנוע האמריקאי, שטרחה לקלקל את המשפט הזה במשך שנים.
"למה אתה אוהב אותי?", היא שואלת.
"כי את מבינה אותי", אני אומר.
היא מסתכלת עלי ואומרת "אני מנסה".
"בדיוק", אני אומר לה. "הנה הבנת הכל".

יום חמישי, 6 בספטמבר 2012

מדוע אף פעם לא יהיה לי עיתון


אומרים שאחרי שהגשמת את כל הפנטזיות המטורפות והקיצוניות, אתה מתחיל לפתח פנטזיות יותר מטורפות ויותר קיצוניות. פנטזיות הן התמכרות, או יותר נכון - כל התמכרות היא התמכרות לפנטזיה, שרק הופכת עם הזמן לצל חיוור של עצמה.

יש איזה מבט מגחך ומתנשא כשאתה מסתכל על מישהו שזה עתה הגשים פנטזיה שאתה כבר הגשמת מזמן. מכאן הסיכון להיות מגוחך ובנאלי כשאתה מפתח פנטזיה. אבל הסיכון הגדול באמת הוא להיות מגוחך כי הפנטזיה שלך פשוט מגוחכת.

אותו מבט מלווה גם את החלום שלי, שיהיה לי עיתון. או יותר נכון, מגזין, כתב-עת. הוא יהיה המגזין הכי מעניין ויפה שיש, בערך כמו כל אלה שכבר קיימים. יהיה לו ריח ממכר של דפוס טרי, ומגע נעים של נייר כרומו חלק, כמו שנהוג ומתחייב בעידן הטאבלטים בשקל והאפליקציות חינם.

אני אוהב עיתונים ומגזינים. תמיד הייתי כזה. אני כל-כך אוהב עיתונים ומגזינים, עד שאני אפילו מסכים לעלעל במקומון רמת-גן/גבעתיים, או במוסף הארץ מדי פעם. אני גם אוהב לכתוב, ולעצב, ולראות חזון שמתגשם למשהו פיזי ואמיתי, ואני יודע להקליד עם יותר מאצבע אחת ולקבל בהבנה את התקלות של מעבד התמלילים.

למעשה, כבר עכשיו מוציאים-לאור עומדים אצלי בתור. בעיקר כדי להראות לי את מאזן החובות שלהם. אבל אני מסרב להכיר בקשיים. גם את באר-שבע לא בנו ביום אחד, בטח לא ביום שבו קיבלו בדואר את הגליון החדש. אז אני ממשיך לעצב שערים מרשימים, להגות מדורים מרתקים, ולחפש אייקון קטן ומקורי לשים בסוף כל כתבה.

צריך להודות, יש בעיה היום ביחס של האנשים לעיתונות המודפסת. קראתי באיזה עיתון שאפילו הדגים כבר מעדיפים להתעטף במודלים כלכליים יציבים יותר. אומרים שכל מיני אילי-הון שניסו לקנות את עולמם במחיר כרומו-מט, או כל מיני אילי-הון שמרעילים אותנו בריאליטי מציצני, הרסו את הענף. אומרים שלקוראים אין את הסבלנות, הכסף, התשוקה למגע הנייר או התשוקה להניח לרגע לפייסבוק ולקרוא משהו שאין בו חתולים. וזה באמת מדכא, כי יש בעולם עיתונים ומגזינים טובים, ועובדים בהם אנשים טובים, ואם יש עדיין מידה נאותה של צדק בעולם, הוא צריך להופיע נא מיד בדוכני העיתונים ובחנויות המובחרות.

אז מה הבעיה, אמרתי. אפשר לאסוף כמה חברים טובים שחושבים כמוני, להגשים את החלום - לפחות פעם אחת - ולחכות לתגובות הנלהבות. צודק, אמרתי. וניסיתי. ואז, למרבה ההפתעה, הסתבר לי שמלבד הכוח וההשפעה, יש עוד סיבה שאילי-הון מחזיקים עיתונים. זה פשוט עולה כסף.

יום חמישי, 26 באוגוסט 2010

צו פרסום איסור


שיעור קצר בתקשורת:

הקהל רוצה לדעת, והעיתונאים רוצים לספר. אז מה עושים כשיש צו איסור פרסום? תקשורת ועיתונאות הם תחום יצירתי. כשרוצים לחשוף את א' - המתלוננת נגד ניצב אורי בר-לב (עוד לפני שהיא חשפה את עצמה), עושים תרגיל ישן ויעיל: מפרסמים בסמוך לחדשות הטריות איזו ידיעה שכאילו אינה קשורה לנושא, וסומכים על היכולת של הקוראים לעשות אחד ועוד אחד.

כך פרסם האתר של יואב יצחק ידיעה על כך שהמשרד לבטחון הפנים תפר מכרז לאיזו אורלי אינס, כדי שתנהל את פרויקט "עיר ללא אלימות".

ככה סתם, פתאום נזכרו בעניין (שקרה לפני שנה), ופתאום מספרים לנו עליו. עוד מספרים לנו שאותה אורלי, שלשם הנוחות והקיצור נוכל לכנות אותה בשם חיבה, נניח א', יצרה "קשרים מיוחדים עם בכירי במשרד לביטחון פנים ועם גורמים בצמרת המשטרה", וגם ש-"קשרים אלה הם שהביאו את בכירי המשרד, בין היתר, להעדיף את שכירתה" (לקוראים הלא מיומנים - "בין היתר" הוא ביטוי שתפקידו לשמש ככיסוי תחת).

אז מה היה לנו?

א' שמתלוננת היום נגד בכירי המשטרה והמשרד, שמנהלת פרויקט מאוד מרכזי וידוע, ושיש לה עבר מיני עם אותם בכירים (ואולי עם עוד כמה); ומצד שני ד"ר אורלי אינס, שמנהלת את פרויקט "עיר ללא אלימות", ושהמכרז נתפר עבורה בגלל קשרים "מיוחדים" עם בכירי המשרד וגורמים במשטרה.

גם זהותו של עד המדינה בפרשת הולילנד נחשפה בעבר בטכניקה דומה, ויש עוד דוגמאות.

א' ועוד א'. אחד ועוד אחד. מי שיבין יבין, ומי שלא, יכול להמשיך לחפש את התרגילים האלה ברוב מדורי הרכילות והספורט.

יום שני, 19 באוקטובר 2009

צהוב על גבי אדום


כולם מדברים על הרצח המשפחתי המזעזע, כל הפרשנים - קציני משטרה שתמיד הם חכמים רק בדימוס - מזדעזעים מהמעשה, ואף אחד לא מזדעזע מההתנהגות של המשטרה והתקשורת.
 
התשוקה של כל הגורמים מהחקירה לרוץ ולספר גם כשאין עדיין מה, מעבירה אותם על דעתם. אותי זה מזעזע לא פחות מהרצח, וכמו בפעמים קודמות שדברים כאלה קרו - אף אחד הרי לא ישלם מחיר. הזכרון הקצר והכמיהה לשילוב של צהוב ואדום יגרמו לכולם רק לרצות עוד מהחומר הטוב הזה.
 
אז הנה הגועל נפש מתועד כאן. בהתחלה מיהרו להאשים את הסבתא האומללה, אחר כך שינו את הגירסה. אי אפשר לחכות קצת?
 
ואם הקישורים לא עובדים, הנה תמונות. צהוב על גבי אדום.
 
 


 

יום שישי, 9 בינואר 2009

קולות מלחמה - על הסברה ומדיניות

 
כל פעולת הסברה צריכה קודם כל להתבסס על מסר מטרה אסטרטגי. טעות נפוצה היא לבלבל את ה"מה" עם ה"איך". מערך ההסברה בזמן המלחמה בעזה פועל בטקטיקה מתאימה למצב הזה. ובכל זאת, לפעמים נופלת ההסברה הישראלית למלכודת התבניות והחשיבה המקובעת. בתחבולות יש לעשות מלחמה, ותחבולות אף פעם לא מתחבאות בתוך הקופסה, אלא תמיד מחוץ לה.
 
 ~~~

אומרים שהפעם הצבא מנהל את הלחימה הרבה יותר טוב, מצוייד כמו שצריך, מרוענן בהיבטי תורת הלחימה, ומאומן. אומרים שגם שההסברה הישראלית עובדת בצורה הרבה יותר טובה הפעם, ואם כולם אומרים אני משתכנע. בכל זאת, הסברה, לא?

מערך ההסברה הרבה יותר מסודר, תוקף בכל החזיתות האפשריות, גם בערבית, יורה מסרים מגוונים אבל ממוקדים ופשוטים (אפילו שמעון פרס מצליח להיות פשוט!). בהחלט טקטיקה מתאימה למצב הזה.

אי אפשר לצפות באמת שהעולם יראה את מורכבות המצב. אנשים תמיד רואים את התמונה באופן פשטני, וככל שהם רחוקים יותר, הם רואים פחות פרטים. אי אפשר להאשים אותם, בדיוק כמו שאי אפשר להאשים אותנו על בורותנו בפרטי הסכסוך האפריקאי (ויהיה זה כל סכסוך אפריקאי שתבחרו, לצורך העניין).

 ~~~
 
בכל זאת, לפעמים נופלת ההסברה הישראלית למלכודת התבניות והחשיבה המקובעת. בתחבולות יש לעשות מלחמה, ותחבולות אף פעם לא מתחבאות בתוך הקופסה, אלא תמיד מחוץ לה.

למשל אתמול, כשצה"ל הכריז הפסקת אש של 3 שעות לצרכים הומניטריים. ממש בזמן הזה נחתו אצלנו קסאמים בשלים היישר מחממות בית חנון או בית אחר כלשהו (בניגוד למה שקרה בהפסקת האש יממה לפני כן).

ואז מה קורה? התגובה הישראלית האוטומטית היא "חמאס לא מקבל את הפסקת האש, כי הוא מסמן שהוא לא רוצה שיכתיבו לו תנאים".

שזה אולי נכון, ואולי זה גם תמיד נכון, אבל זה בעיקר סתמי במונחי הסברה. ואפילו במונחי פרשנות.

לעומת זאת, נניח "חמאס ירה רקטות כי צה"ל פגע בשרשרת הפיקוד שלו, ועכשיו כל בעל בזנט בחצר יורה מתי שבא לו" - זה כבר יותר מתוחכם (ואולי גם נכון לכשעצמו, הרי פגענו באיש שעל כרטיס הביקור שלו כתוב הטייטל המכובד "ראש המערך הרקטי").

כי אם חמאס שולט באנשי השטח שלו, שיעצור את האש. אבל הרי הם לא יפלו לפסיכולוגיה ההפוכה הדבילית, ומכאן שהם ממשיכים להפגין חוסר שליטה בשטחם, וזה סוג של הישג לצה"ל.

קשה להאמין שהמלחמה הזאת תמוטט את חמאס סופית ונצחית. אף אחד גם לא מתיימר לזה, ובכלל, בינתיים אף אחד לא מתיימר לכלום מאז מלחמת לבנון השניה. מדברים על פגיעה משמעותית בתשתית החמאס, והתשתית היא לא רק מנהרות ומחרטות, אלא השלטון עצמו (במובן המעשי, ולא הסמלי).
 
  ~~~

והנה עוד דוגמה: אחרי ערפל קרב ושליטה מוחלטת בדיווחים על הלחימה, צה"ל נתן לעיתונאים להתלוות לחיילים בתוך הרצועה. מה ניסו להשיג כאן? תמיכה מוראלית? חשיפה של טקטיקות לחימה? מניעת שמועות לא מבוססות?

מעבר לתיעוד הקרוב של החיילים, אז אנחנו נחשפים למשפחה פלסטינאית שצה"ל פלש לביתה וניפץ פתחים בקירות הבית שלה. הם מתלוננים על מחסור באוכל ובמים, ובמקום לצלם את צה"ל דואג להם לאספקה הומניטרית, אנחנו מקבלים צעקות ללא מענה.

במקום לקחת סיטואציה שנראית רע ולמנף אותה למשהו פחות רע, פשוט חשפו סיטואציה רעה מול המצלמות. במקום לתת קונטרה לתמונות שהצד השני מראה, תרמו להם עוד תמונות.
 
 ~~~

יש אמנם מסרים מגוונים, וזה טוב, אבל כל פעולת הסברה צריכה קודם כל להתבסס על מסר מטרה אסטרטגי. טעות נפוצה היא לבלבל את ה"מה" עם ה"איך". המסר הבסיסי צריך להיות שהאוכלוסיה בעזה סובלת בגלל החמאס, וסבלה ממנו עוד לפני שצה"ל תקף. שלטון החמאס הוא שלטון טרור גם כלפי האוכלוסיה שלו. לא סביר להניח שהעם בעזה יתקומם נגד החמאס, אבל צריך להפריד ביניהם, לפחות בהסברה.

בסופו של דבר מלחמה היא כלי להשגת עמדה מדינית טובה יותר. לכן, כשיוצאים למלחמה חייבים לדעת מה ההישג המדיני הרצוי. ההסכם המדיני לא יחתם עם החמאס, אלא עם צד שלישי, שיחתום בתורו עם החמאס. זה נשמע ילדותי, אבל ההבדל הוא חשוב: האינטרס לשמור על ההסכם ולכבד אותו צריך להיות של הצד השלישי. תוכן ההסכם צריך להיות כזה, שבו הצד השלישי הוא זה שמספק את הסחורה. שאלת המעברים למשל, אינה שאלה של כן או לא, אלא שאלה הרבה יותר חשובה של מה ואיך. האינטרס שלנו הוא שלחמאס לא יהיה נשק, אבל באותו זמן האינטרס שלנו הוא שהעם בעזה לא יהיה רעב - כי הרעב של העם הוא חלק מהשלטון של החמאס, אותו שלטון שבו אנחנו רוצים לפגוע.


יום ראשון, 4 בינואר 2009

דיווח מהשטח


 
תודה שחזרתם אלינו. יעקב - אתה נמצא על גבול הרצועה, מה אתה יכול לספר לנו משם?

 
כן מיקי, כאן בגבול שומעים כל הזמן את המסוקים, וכמו שאמרנו הכוחות נכנסו לשטח. אלון - מה צפוי לנו עכשיו?

 
יעקב, כמו שאמרנו כבר, זה לא יהיה קל, זה לא יהיה מהיר, מדובר בלחימה קרקעית, וכמו שאנחנו רואים גם חיל האוויר משתתף.

 
אם כן מיקי, זה המצב כאן, בחזרה אליך.

 
תודה יעקב. ת"אל במיל - החלה הפעולה הקרקעית, מה אתה יכול לומר לנו?

 
מיקי, כמו שאמר שר הביטחון, ההחלטה להיכנס היתה קשה, וזה לא יהיה מבצע קל. השאלה מהו האופק המדיני ומה רוצים להשיג.

 
כן, ובזירה המדינית אנחנו שומעים גינויים ממדינות ערב, אהוד.

 
כן, יונית, אנחנו שומעים את עבד-אל-זקן-חמאסניק מתראיין עכשיו ברשת אל-טלביזיה ואומר שחמאס לעולם לא יכנע.

 
תודה צביקה. יעקב - מה אתה שומע מהגבול?

 
כן דנה, כאן המסוקים ממשיכים לפעול במלוא העוצמה. אלון - מה צפוי לנו עכשיו?

 
יעקב, כמו שאמרנו, זה לא יהיה פשוט או מהיר. זאת תהיה לחימה מתא שטח אחד לתא שטח אחר. יעקב.

 
כן, אז זה המצב כאן. יונית - בחזרה אליך.

 
אם כן, גם אנחנו כאן במאמץ עליון להמשיך ולשדר ומחפשים מה לומר. מה אתה יכול לומר על זה, תא"ל במיל?

 
כן, דנה. כבר ימים שלמים אנחנו מדברים על זה, המבצע מתגלגל, והכוחות נכנסו. יעקב.

 
כן, כפי שאמרנו, כבר אמרנו.

 
כן יונית, אנחנו ממשיכים במשדר המיוחד שלנו ומעדכנים אתכם. מיקי - בחזרה אליך.

 
תודה רבה לכם, פרשננו המדיני.

 
המצב מדיני בהחלט. עבל-אל-זקן?

 
בהחלט.

 
בחזרה אליך יונית.

 
דנה.

 
יעקב.

 
יונית.

 
מיקי.

 
אנחנו יוצאים להפסקת פרסומות קצרה, הישארו איתנו.