שיעור קצר בתקשורת:
הקהל רוצה לדעת, והעיתונאים רוצים לספר. אז מה עושים כשיש צו איסור פרסום? תקשורת ועיתונאות הם תחום יצירתי. כשרוצים לחשוף את א' - המתלוננת נגד ניצב אורי בר-לב (עוד לפני שהיא חשפה את עצמה), עושים תרגיל ישן ויעיל: מפרסמים בסמוך לחדשות הטריות איזו ידיעה שכאילו אינה קשורה לנושא, וסומכים על היכולת של הקוראים לעשות אחד ועוד אחד.
כך פרסם האתר של יואב יצחק ידיעה על כך שהמשרד לבטחון הפנים תפר מכרז לאיזו אורלי אינס, כדי שתנהל את פרויקט "עיר ללא אלימות".
ככה סתם, פתאום נזכרו בעניין (שקרה לפני שנה), ופתאום מספרים לנו עליו. עוד מספרים לנו שאותה אורלי, שלשם הנוחות והקיצור נוכל לכנות אותה בשם חיבה, נניח א', יצרה "קשרים מיוחדים עם בכירי במשרד לביטחון פנים ועם גורמים בצמרת המשטרה", וגם ש-"קשרים אלה הם שהביאו את בכירי המשרד, בין היתר, להעדיף את שכירתה" (לקוראים הלא מיומנים - "בין היתר" הוא ביטוי שתפקידו לשמש ככיסוי תחת).
אז מה היה לנו?
א' שמתלוננת היום נגד בכירי המשטרה והמשרד, שמנהלת פרויקט מאוד מרכזי וידוע, ושיש לה עבר מיני עם אותם בכירים (ואולי עם עוד כמה); ומצד שני ד"ר אורלי אינס, שמנהלת את פרויקט "עיר ללא אלימות", ושהמכרז נתפר עבורה בגלל קשרים "מיוחדים" עם בכירי המשרד וגורמים במשטרה.
גם זהותו של עד המדינה בפרשת הולילנד נחשפה בעבר בטכניקה דומה, ויש עוד דוגמאות.
א' ועוד א'. אחד ועוד אחד. מי שיבין יבין, ומי שלא, יכול להמשיך לחפש את התרגילים האלה ברוב מדורי הרכילות והספורט.
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה