עיוור חשבונות

כמו בכל שנה, הגיע הטלפון שמזמין אותי חגיגית לחתום על טפסי מאזן הכספים אצל רואה-החשבון, ובאותה הזדמנות לקבל (ובו ברגע למסור לו) את חשבונית-ההכנסה-המוכרת-במס הראשונה לשנה זו – החשבונית על שירותי עריכת המאזן השנתי עצמם.
אוי לא, לא שוב, אמרתי לעצמי. אני הרי כל-כך גרוע בחשבונאות ובמעקב מדוקדק אחרי מספרים, עד שלפעמים אני משוכנע שרואה-החשבון הזה בכלל מרמה אותי, ושכל העניין הזה קורה פעם בחצי שנה ולא פעם בשנה.

אז כמו בכל שנה – או חצי שנה, אני עדיין לא בטוח במאה אחוז – הצצתי בקלסר עב-הכרס שהוגש לי למשמורת של 7 שנים, מעמיד פנים שאני גם מבין מה כתוב אפילו בעמוד הסיכום המרוכז שלו. התחלתי במשימה הקלה יותר: ניסיתי לקחת את המספר שמתאר את ההכנסות, ולחלק אותו ב-12, כי אני זוכר במעומעם ש-12 הוא מספר שטוב לחלק בו. אבל אז תקפו אותי מספרים אחרים, כמו ההוצאות, ההוצאות המוכרות, המס, המס המתואם, הפחת לשנה זו, הפחת הכללי יותר, ואחוז המע"מ המוכר לטובה, שרואה-החשבון דחק בי להוסיף לסכום העמלה שהוא נקב בו קודם, כדי ששאפשר יהיה לנכות אותו בפעם הבאה.

כל עניין הנהלת החשבונות, על חוקיה המסועפים והתת-מסועפים, תמיד היה מסובך עבורי כמו תשבץ הגיון בשפה זרה. וזה לא שאני לא מנסה. כבר שנים אני קורא את כל העיתונים הכלכליים הנכונים, מתעמק בטבלאות ובגרפים המרהיבים, ועדיין, הדבר היחיד שהצלחתי ללמוד הוא שאם אתה לא מבין בזה יעקלו את חייך בגלל חשבונית על שווארמה שלא נכתבה בעמודה הנכונה, אבל אם אתה כן מבין בזה, אתה יכול אפילו להתפרנס רק מהפיצויים על עוגמת הנפש הכרוכה בזה שפירמידת החברות שבשליטתך חייבת מיליארדים לכולם.

נכון, העולם מלא ביזמים חרוצים ובסוחרים ממולחים, אבל עוד יותר מזה בקומבינות חשבונאיות, ובמקלטי מס בארצות אקזוטיות. פעם עוד ניסיתי להתעניין בזה, אבל הגעתי למסקנה שממילא אבזבז שם את כל הרווחים על אטרקציות ובילויים – כי אלו הרי ארצות אקזוטיות – אז החלטתי להתעמק קודם בחוקים המקומיים, ולהסתפק בזה שאם אאסוף מספיק חשבוניות אוכל לקבל הקלה מסויימת בנטל המס, גם אם לפעמים החוקים דורשים סבלנות, כי הנטל מתחשב בי ולא מוכר במלואו בבת אחת. הנה – השנה למשל, ראיתי באחד הסעיפים של המאזן עב-הכרס, שזכיתי בעוד רגל של כיסא משרדי.

הייתי מוותר על כל זה ואומר "אוקיי, אני גרוע בחשבונאות וניהול של מספרים, תנו לי להתרכז בלעשות עסקים" – רק שהבעיה היא שגם בזה אני ממש גרוע. אבל מה שכן הצלחתי להבין, זה שאם אני רוצה להיות מקצוען, אני צריך לעשות מה שהמקצוענים עושים כשהם לא יודעים משהו – לקחת מומחה. אז שכרתי את שירותיו של אותו רואה חשבון נאמן, וזאת כאמור הוצאה מוכרת, אז אני כנראה כבר עושה משהו כמו שצריך.

אה, ופתחתי קובץ אקסל. זאת באמת תוכנה מדהימה. אפשר למלא אותה בכל הסכומים והאחוזים שאני לא מבין מה הם אומרים, להזין בה נוסחאות מסובכות, ולסובב את הכל בכל מיני דרכים כדי לראות את הקסם הזה – איך כל המספרים תמיד מסתכמים מכל כיוון באופן זהה, ולרעתי. וזאת אולי הבעיה שלי, כי אנשים שבאמת מבינים בזה, מצליחים לייצר קסם יותר גדול – לגרום למספרים להשתנות לטובתם, בזמן שאני רק מתרכז בלשפר עוד ועוד את גליון האקסל רק בקטע של הגופנים, הצבעים והקווים שלו.

אז אני כנראה לא אתעשר לעולם מתכנוני מס מתוחכמים. בגיל מסויים אתה הרי מתחיל להבין שיש חלומות שאולי צריך לוותר עליהם, גם אם אתה לא מבין בזה מספיק כדי לדעת באיזה אחוז מדוייק מדובר מתוך כלל החלומות. וזה משהו שלומדים גם להשלים איתו יותר ויותר בכל שנה – או חצי שנה – כשמגיע זמן המאזן. או אפילו זמן המאזן הכספי. בדיוק כמו הוצאה מוכרת לצורכי פחת שמתפרסת על פני שנים.

ועם המחשבה הזאת – שכרגיל היא אולי מרגיעה אבל לחלוטין לא מועילה – בסיומו של אותו בוקר מתיש אצל רואה החשבון, ירדתי עם הקלסר מבניין המשרדים שלו, היישר אל הרחוב הראשי, לנחם את עצמי באיזו מנת שווארמה אקזוטית. המוכר ניגן במיומנות מלאת שומן על כפתורי הקופה הרושמת שלו, שפלטה בצייתנות מדוייקת את גזיר הנייר עם חשבון העסקה.
"חשבונית, אחי?" לא שאל אותי המוכר.
"אין צורך, תודה" לא עניתי.

חשבון נפש, בבקשה!

הבעיה הגדולה של החגים היא שהם יותר מדי מרוכזים וצפופים זה עם זה, כמו איזה שבת אחים גם יחד. ומעבר לעניין שבירת השיגרה של העבודה, גן-הילדים, והתזונה היומיומית, נוצר גם קושי מסויים להפריד בין מילות סיכום השנה מהשבוע שעבר, לגמגומי חשבון הנפש של השבוע הזה.

וכמו שאירועי השנה לא באמת מסתכמים או מסתיימים ביום אחד, ולא נחים גם בימי מנוחה, כך גם הסיכום הכללי מהסוג הזה נראה כמשימה שמתאימה רק לאיזה אולטרה-עורך-ספרים-כל-יכול שבשמיים, ולא לבני אנוש. אנחנו, הצרכנים הקטנים וקשי היום, מעדיפים הרי תמיד את הפריסה לתשלומים, גם אם בסופו של דבר זה עולה לנו בריבית או סתם בבריאות.

אבל גם אם בוחרים לענות את נפשנו רק פעם בשנה – כי הרי אי-אפשר להספיק לעשות את זה עם כל הריאליטי, והאוכל, והריאליטי של האוכל של כל השנה – איכשהו תמיד הדברים האלה תוקפים אותי בכל לילה כשאני הולך לישון. כל יום שלא התחרטתי בו על משהו הוא יום לא שלם מבחינתי, גם כי אני אדם כזה שנוטה להתחרט ולהתעכב על דברים, וגם בגלל שכל הזמן באמת יש לי טעויות מעצבנות.

כך או כך, עבור אנשים כמוני כל דבר שקורה הוא סוג של מבחן. כל אדם ששואל שאלה, כל מכונית שנדחפת לנתיב שלי, כל כעס קטן שמקמט את הלב. זאת כנראה השריטה הקטנה שלי, ואני משתדל ללמוד לשאת אותה בהכנעה – הרי אף אחד לא מושלם.

כי הנה הספוילר, לכל התוהים והשואלים לכל אורך הדורות: יצר האדם הוא אכן רע מנעוריו. אחרת לא היו שורדות כל הדתות שמנסות לרסן אותו, או סדנאות האימון האישי, או הנסיונות הנצחיים להראות שגם בחילוניות החופשית כביכול, יש עקרונות מוסר וצדק.
הרי אם רק היו מאפשרים לנו, היינו טורפים זה את זה. וזה לא שלא ניסינו לאורך הדורות. גם בלי מלחמות ושואות, ההיסטוריה מלאה מנהגים איומים שפעם היו סטנדרט חברתי, שלא לומר סטטוס חברתי, ושהיום רק כבלים בלתי-נראים של המוסר או החוק – הזול מביניהם – מרסנים אותנו מהם.
וכשאני אומר "היסטוריה", אני מתכוון גם לדברי ימי הזמן הזה עצמו.

והאמת היא שקצת חבל שאין עיסוק מספיק בזה, גם לקראת יום הכיפורים. קצת חבל שאלה שמנהיגים את השיח הציבורי – האמנים, אנשי התקשורת, וכהני הדת – בורחים תמיד לפתרונות הקלים יותר, של חשבון הנפש הלאומי הגדול, או של הפוליטי הקטן, או של המלחמה ההיא – הו, המלחמה ההיא.

אבל הרוע הוא בכל מקום. הוא להסתכל על מישהי ברחוב וללעוג לה בלב. הוא להאיץ קצת עם המכונית כדי שהאידיוט ברחוב הצדדי לא יידחף לפנינו. הוא לזלזל בעילגות הקלה של מישהו שכתב את דעתו בפייסבוק, במקום להודות שאני כן מבין למה הוא התכוון, או שהוא חלילה גם קצת צודק. הוא לקנא. הוא לא לפרגן. הוא לדרוש יותר מדי. הוא להשליך על מישהו חלש את הכעס שלי על מישהו חזק יותר. והוא להתנשא על-פני הרוע של האחר, ולנצל את ההכאה על חטא של מישהו אחר.
אז כמו תמיד, וכמו בכל יום, גם במבט של סיכום שנה כמעט בכל סעיף של תפילת הוידוי אני יכול למצוא את עצמי. אבל אני משתדל לא לחטוא בהתנצלות.

כי להתנצל זה החטא הגדול מכולם. זה רק נראה קשה, אבל זה שוב הפתרון הקל. להתנצל זה לברוח מהאשמה, כדי לקבל את האישור הפנימי לעשות את אותו הדבר שוב – כי הרי התנצלתי. להתנצל זה מעשה של החוצה במקום דיון של פנימה.

אז כמו שכתבתי בשבוע שעבר, הסתיו הוא התקופה הכי מבלבלת לערוך בה סיכומים, ולכן אנשים בורחים לרשימות והמצעדים, ובסוף הבלתי נמנע – גם לחשבונות הנפש הלא אישיים – הפוליטיים, הרכילותיים, או סתם המאשימים את האחר.
וכמו שכתבתי בשבוע שעבר, כוס הכוונות הטובות אף-פעם לא מלאה, ותמיד יש בה עוד מקום. ועכשיו רק צריך להחליט לא למלא אותה בהתנצלויות והצטדקויות.
אבל זה גם בדיוק האתגר הגדול. אחרת זה יהיה קל מדי. ולכן גם אני בתקופה הזאת קצת יותר סלחן למנהגים שקשורים בכוח לתאריכים ולתקופות השנה.

חצי סיכום

קצת אירוני המנהג הזה שמזמין אותך לעשות סיכומים דווקא בתקופה הכי מבלבלת בשנה. ואני מתכוון כמובן לעונה החמקמקה שמכונה "סתיו".
זאת כנראה הסיבה שתמצאו בעיתונים המון סיכומים בצורת רשימות ומצעדים, ובעוד שבוע גם חשבונות-נפש שלא שייכים לאף נפש פרטית. אף-אחד לא רוצה לסכם דברים רק בגלל שאמרו לו שזה הזמן לסיכומים וחשבונות. תשאלו כל עורך מוסף חג.

כי כשאוספים את כל מה שטוב, מגלים שהיה גם קצת רע, וכשאוספים את כל מה שהיה רע, מגלים שבכל-זאת אולי התגנב פנימה גם משהו טוב. וכמו הגשם הראשון שתמיד תופס אותנו לא מוכנים, ואנחנו רצים בין הטיפות שלו, ככה אנחנו רק רוצים לעבור את השנה בלי להרטב מהאסונות שנוחתים סביבנו כל הזמן.

ובשלב מסויים מישהו מזכיר לך את הכוס המלאה רק בחציה במים, או ביין, או בויסקי של חייך, ומתחיל לא רק להגיד לך שאפשר לבחור על איזה חצי להסתכל, אלא להגיד לך ממש על איזה חצי אתה צריך להסתכל לדעתו המלומדת. אולי כי קל לו יותר לסכם את חייך העוברים מולו, מאשר את חייו שלו.
וכשאתה מנסה לסכם את כל אלפי השעות שהיו לך בשנה הזאת, אתה מגלה שכמעט כולן התפוגגו ונעלמו באיזו סתמיות אגבית כזאת של שטיפת כלים, השתעממות באיזה תור בדואר, או המתנה שהאינטרנט יתן לך את התשובה, או אפילו את השאלה הנכונה.
והדברים שכן קרו, מתכווצים לתוך כותרות קטנות, מרוכזות כמו אותו משקה בחצי הכוס שלך: גדלתי השנה עוד קצת עם אשתי ועם הילדה שלי (ויש עוד אחת בדרך, ילדה כלומר), זכיתי בחופש ליצור (וללמוד מזה על חופש ועל יצירה), והוצאתי לאור סוף-סוף את שני הספרים שלי – אמיתיים וכרוכים בריח הדפוס המפתה (ופותחים את הדרך לאלה שיבואו אחריהם).

וכל אחד מהדברים האלה, וכל שאר הדברים שהיו שם למרות ששכחתי, הוא מסע והתמודדות. והמסע הזה לא רק שנפרש בלי סוף מתוך הכותרות, אלא גם לא מסתיים בסוף השנה, או בראש השנה, רק כי אמרו לו. הוא מסרב, כמעט כמוני, לסכם את עצמו בתאריך קבוע מראש, או לסכם את עצמו בכלל.
כל אחד מהדברים האלה הוא אוסף של רגעי עצב ושמחה, של צעקה וצהלה, של דאגה והנאה. כל אחד מהדברים האלה הוא החצי המלא והחצי הריק בו-זמנית, כי מה שכל אומרי האימרות לא יודעים, זה שהחצי הריק הוא לא הייאוש – הוא החלל הזה שנותן את האפשרות לא להיות מרוצה לגמרי אף-פעם. החלל שמאפשר להשתנות, להשתפר, להתפתח ולגדול.

ראש-השנה הוא לא זמן לסיכומים, אלא יותר זמן למנוחה קטנה – במיוחד אם הוא מתחבר ליום שבת (ואיכשהו נראה שבכל שנה זה ככה). והאמת היא שגם זאת רק משאלה, כי החיים לא נעצרים בחג לקול תרועת השופר, כמו שהם לא נעצרים בכל לילה לקול קריאת הצרצר.
ראש-השנה הוא רק הזדמנות קטנה, בין חצי כוס היין לבין שטיפת הכלים, להכיר תודה ששרדנו את הצרות ולא נרטבנו במשך השנה כולה. כל השאר הוא בונוס.
והוא כמובן גם הרגע המושלם לתחילת הדאגות של השנה הבאה.