‏הצגת רשומות עם תוויות סיפורים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות סיפורים. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 30 ביולי 2015

לקט שכחה וזכרונות

קיץ. עונה של לקטים ושידורים חוזרים. ובגלל שלא מצאתי משהו עכשווי לכתוב עליו, בעיקר בגלל שאני עסוק מאוד לאחרונה בלהיות אבא, אספתי לכאן כמה זכרונות רחוקים שלי עצמי, כדי לא לשכוח שגם אני הייתי פעם ילד.



קוסם // זה היה בחתונה כלשהי שההורים שלי לקחו אותי אליה' כי כשאתה ילד ההורים לוקחים אותך לכל חתונה שהם מוזמנים אליה, ומנסים לשכנע אותך שזה לא בגלל שאתה פשוט קטן מדי להישאר לבד בבית, אלא בגלל שאתה באמת מכיר מישהו משם.

בכלל, אלה היו ימים שבהם לא היתה הרבה בחירה. היה רק ערוץ אחד - שמרוב שהוא היה אחד אפילו לא טרחו לקרוא לו "ערוץ 1", היתה רק מכולת אחת, ובה גבינה צהובה מסוג אחד, והיה רק אורי גלר אחד.

אורי גלר עשה המון דברים מופלאים, אבל הכי הכי הוא ידע לכופף כפיות. כי בזמנים ההם גם לא היה צריך יותר מקסם אחד.

אבל בחתונה ההיא, בפרץ מוזר של פלורליזם, פתאום ההורים שלי סיפרו לי שהבחור שיושב לידנו בשולחן, ושאני בטח מכיר אותו כבר מאיזו חתונה קודמת או משהו, יודע גם הוא לכופף כפיות. הייתי ספקן, אבל סקרן - שזה שילוב תכונות שיש רק לילדים, במיוחד כאלה שאכלו את אותה גבינה צהובה כל החיים.

אז הוא לקח כפית מהשולחן, עמד מולי, נתן לי להחזיק אותה, ועשה כמה תנועות מסיחות דעת עם הידיים שלו על הידיים שלי. כשביקש ממני לפתוח את היד - הפלא ופלא, הכפית היתה עקומה.

הייתי המום. קצת בגלל הכפית, אבל בעיקר בגלל שלקוסם ההוא היו רק שלוש אצבעות. וגם הן לא שלמות.

אחת התכונות הכי טובות שיש לי, או לפחות היו לי עד שלמדתי להתאהב, היא להסתיר את מה שאני חושב מאחורי משהו שכולם חושבים שאני חושב. אז הסתכלתי שוב ושוב על היד שלו בלי האצבעות, במה שנראה לכולם כהסתכלות אחוזת פליאה על הכפית המסכנה ההיא.

אחר כך ניגנו את "דונט גו" של יאזו, והמשכתי להסתכל על הקוסם המוזר הזה כשהוא הלך לרקוד עם אשתו. ואבא שלי, שנשאר איתי בשולחן, לקח את הכפית והראה לי בדיוק איך עושים את הקסם הזה ומכופפים אותה. אבל זה לא היה אותו דבר. וגם בכלל לא מה שרציתי לדעת.

*



המגרש הנעול // כשהייתי ילד, היה בקצה הרחוב שלנו, מאחורי המכולת הישנה, מגרש נטוש. היו עוד מגרשים ומבנים ישנים ונטושים, וגם חורשות, שכולם היו עבורנו כר פורה למשחקים ולדמיונות. אבל המגרש הזה היה עטוף בגדר חלודה ושער שתמיד סגור עם שרשרת ומנעול. יכולנו רק לראות אותו מבחוץ, אבל זה כמובן לא הפריע לנו להמשיך לדמיין. להיפך - זה רק הגביר את המסתורין. הרבה סיפורי ריגול ומחתרת הומצאו שם וניסו להסביר את התעלומה של המגרש, ובעיקר של שארית המבנה הישן שעדיין עמד בשוליו.

ואז, יום אחד הצלחתי איכשהו לחדור לתוכו. הסתכלתי מסביבי, מוכן כבר לצעקות הנזיפה של מישהו שיסלק אותי משם, והתקרבתי לאט אל המבנה הישן, להציץ דרך חריצי החלונות שלו, ולראות סוף-סוף מה יש בו.

התמימות הזאת של הילדות היא משהו שמאבדים לתמיד. וקצת חבל, כי הסיפורים שהמצאנו היו הרבה יותר מעניינים ממה שאני מבין היום: שכל המגרשים והחורשות האלה, שכבר מזמן יש בהם בנייני מגורים גבוהים, היו כנראה סתם מאבקי ירושה אידיוטיים, או סתם נכסים של אנשים שלא היה להם כסף לעשות איתם משהו.

ויכול להיות שהתמימות הזאת התחילה להעלם כבר אז - ברגע הזה שבו הצלחתי להצמיד את הפנים אל החלון המאובק ההוא, ולראות את מה שהתחבא שם בשארית הבניין הישן והמתקלף שעל המגרש הנעול.

היו שם אסלות. ערימות של אסלות. עשרות אסלות. וכל סיפורי הריגול התפוררו לכדי מציאות של פרנסה דחוקה מדמי-שכירות על מחסן של אסלות.
כי לפעמים דווקא התעלומות הן יותר טובות מהמציאות, ודווקא לפתור אותן זה חרא.

*


אלטעזאכן // "אלטעזאכן, אלטעזאכן!" הדהדה הקריאה ברחוב, בקצב הנקישות של פרסות הסוסה של איז'ו, האלטעזאכן של השכונה.
הייתי יוצא למרפסת בכל פעם להשקיף עליו, לבחון מרחוק את כל הגרוטאות שמונחות על העגלה שלו, ולנסות להבין איך הסוסה מצליחה למשוך את הכל.
אבל יותר מזה, לנסות להבין מה איז'ו בעצם עושה עם כל זה.

יום אחד, כששיחקתי "מדרכות" למטה, הוא שוב הגיע. לקחתי את הכדור מתחת לזרוע, איז'ו עצר את העגלה ואת הצעקות, ונתן לסוסה שלו קערה עם מים. בשקט הזה שנהיה פתאום שמעתי את הצעדים שלי חותכים את המחשבות.
"תגיד", אמרתי לו, קרוב קרוב אל כתמי החלודה שעל הגרוטאות והסוסה שלו, "מה אתה עושה עם כל הדברים האלה שאתה קונה מאנשים".
"אני מוכר אותם למישהו הלאה, בקצת יותר כסף", הוא אמר לי.
"ומה הוא עושה עם זה?"
"מאיפה אני יודע?" הפטיר איז'ו ומשך בכתפיים. "אולי מוכר לעוד מישהו, מה אכפת לי. לא דאגה שלי".

מאותו יום לא שיחקתי יותר "מדרכות" לבדי, אלא רק כדורגל עם החברים. כי כדורגל זה משחק קבוצתי, ותמיד אם מסתבכים או לא יודעים מה לעשות, אפשר למסור את הכדור למישהו אחר ולא לדאוג יותר.

*


חלון אחורי // כשהייתי ילד, היה בבית של ההורים שלי, במרפסת, ארון. מסוג הארונות שיש כמעט בכל מרפסת.
היו בו כמה קלסרים שתמיד יש להורים, אוסף מחזיקי המפתחות של אמא שלי, קופסה עם פנקס המילואים ופנקס ההסתדרות של אבא שלי, ו"הדברים של הים". היה לו מפתח, לארון, אבל אף פעם הוא לא היה נעול.

כשעברנו דירה ההורים שלי ארזו לתוך ארגזים את כל מה שיש בארון. ורק אז, כשהזיזו אותו, גיליתי שמאחורי הארון הזה היה חלון. חלון מאורך כזה, שתמיד היה סגור, וממילא זה לא היה משנה - כי הארון הסתיר אותו.

החלון הזה היה ממש בהמשך הקיר של החלון שלי, זה שלידו עמד המדף עם הספרים שמהם שאבתי ציטוטים כדי להרשים בנות.
אבל אף פעם לא ידעתי שיש עוד חלון, סתום ומוסתר, בהמשך הקיר. חלון שמאותו רגע, גם אחרי שעברנו דירה, לא הפסקתי להסתכל עליו.
אני חושב שאז התחלתי לכתוב.

*


מציצים // כשהייתי ילד זה לא כמו היום, ילדים היו צריכים להבין את החיים, או לפחות ללכת למכולת לעשות קניות.
ופרקש עם העין העקומה, כפרה עליו, שבמכולת שלו אפילו לא היו מסטיקים או קרמבו לתת לי במקום עודף, אז הוא היה מביא לי חרצנים של זיתים שהוא שמר בקופסה בצד בתור משקולות של גרם למאזניים האלה שהוא שוקל בהם גבינה צהובה ואז מיישר חתיכה אחרי שהוא כבר מוריד אותה משם לתוך השקית - הוא אמר לי שאלגרינה לפעמים מסתובבת בחצר שלה בלי בגדים. ואני ילד, מה אני מבין? אני רק יודע שבלי בגדים זה משהו טוב, אפילו שאלגרינה כבר זקנה לפחות כמו העין הרעה של פרקש.

אז אני הולך לשם, עובר ליד החצר של אלגרינה ובדיוק כשאני רוצה להתחבא, כי פרקש אמר שצריך להתחבא כשמציצים על אישה, היא יוצאת לחצר לתלות על החבל את התחתונים שלה. תחתונים גדולים כמו של אלגרינה בחיים לא ראיתי, אבל מה הבנתי אז, הייתי ילד. בכל מקרה, עירומה היא לא היתה, למרות שעם הבגדים שלה אולי היה לה יותר עדיף, אבל אז - אני לא אשכח - היא אמרה לי בקול שהניגון שלו היה קפה שחור, עראק, סיגריות אסקוט ואיזה זמר מצרי בר-מינן שעד היום אני לא יודע איך קוראים לו: "אני כמו שאתה רואה אותי, מה יש לי כבר להסתיר? רק תזכור, ילד - אתה, אם לא תדע להגיד ישר את מה שאתה חושב, יהיה לך כאב בטן.

בקיצור, לכתוב סיפורים זה טוב ונחמד, אבל בעולם של היום, אם מישהו רוצה שגם יקראו את הסיפורים שלו, הוא צריך יחצ"ן שיספר לעיתונים את הסיפור של הסיפורים. ובמפגש הזה בין העיתונות והיחצ"נות והספרות, יש תמיד איזו חשיפה אישית שמתפוצצת. ואני אומר - תנו לי יחצ"ן טוב, ואני מוכר לו כל סיפור קורע לב שהוא רק ירצה, על ילדות קשה, על עירום, או על חיים מומצאים בשכונה שלא היתה.

*


פליימוביל // כשהייתי ילד היה לי חבר פליימוביל. שכן, בעצם, אבל בימים ההם כל שכן בגילך בהכרח נהיה חבר.
הוא היה יושב עם השביל בצד שלו באוטו הכחול של אבא שלו, בספסל האחורי, מסתכל מהחלון, והאוטו היה נוסע וקופץ והראש של פליימוביל היה קופץ יחד איתו ומסתובב ימינה ושמאלה. ילד פליימוביל בתוך אוטו פליימוביל.

אתמול הוא עצר לידי ברחוב. רכב כהה ומפואר עם חלונות אחוריים כהים. וכשירד החלון צעק לי השביל בצד שישב מאחוריו "היי, מה נשמע? מה אתה עושה פה?"
"מה קורה, פליימוביל?" קראתי אליו בחיוך.
"הכל מעולה", הוא ענה בלי לנסות להבין, בחיוך של הפוליטיקאי המקומי הקטן שהוא בהכרח נהיה. "ניפגש מתישהו!"

איך ניפגש? איך, פליימוביל? הרי אני תמיד הייתי ילד של לגו!
אבל אכתוב עליך משהו.

יום חמישי, 11 ביוני 2015

במקום טור


השבוע, בפעם הראשונה מזה כשלוש שנים לא הספקתי לכתוב טור שבועי. אפשר למצוא לזה המון הצדקות, סיבות או תירוצים. אבל במקום כל אלה, ובמקום הטור השבועי, הנה ארבעה סיפורים קצרצרים שכתבתי בתקופה האחרונה.
עוד סיפורים אפשר לקרוא באתר שלי, כולל התוספת הטכנולוגית החדשה שיצרתי בהשראת שבוע הספר: הקדשה אישית לכל קוראת וקורא.

מקווה שתהנו.



זה מה שיש
היא כבר הבינה שהוא בוגד בה. יותר מדי חיוכי צהריים היו לו. לפעמים אפילו עד הערב.
בבוקר היא החליטה לעקוב אחריו. אבל היא לא ידעה איך עושים את זה. היא יצאה מהבית כשראתה מהחלון שהוא נעלם מעבר לפינת הרחוב, והלכה אחריו בלי לדעת לאן. בדרך התעייפה וישבה על הספסל לנוח. הרגליים שלה כאבו כמו בכל ערב, אפילו שהיה בוקר.

כשהגיעה סוף סוף לכניסה לקופת החולים הוא בדיוק יצא משם. הפנים שלו אמרו הכל. החיוך הזה, שהתחלף בהפתעה גמורה. כמו ילד שנתפס בקלקלתו.
"הכל בסדר?" שאל.
"איפה היית?"
"כאן, בקופת חולים. מה קרה?"
"אתה כל הזמן בסידורים וקופת חולים. כל בוקר. מה זה?"
"אנחנו בני שמונים וחמש" הוא אמר ברוגע. "זה מה שיש. זה מה שעושים בגילנו".
"יש לך מישהי. אני יודעת שיש. אני יודעת שאתה הולך אליה כל בוקר. מה זה?"

יש לו מישהי. בגיל שמונים וחמש יש לו מישהי, וכל הסידורים וקופות החולים לא יצליחו להסתיר את זה ממנה. וגם הוא יודע את זה.
יש לו מישהי, והיא נפגשת איתו כל בוקר כמעט. והיא צעירה, ומחייכת, ותמיד יש לה שמלות יפות, אבל זה לא חשוב. הוא לא מסתכל על השמלות. הוא מסתכל רק על החיוך הזה הכובש, ועוצם עיניים, ורואה דברים יפים, כשהיא מספרת לי סיפורים. סיפורים של יופי, ושל אהבה ושל חיים.
"היא מספרת לי סיפורים של אהבה, את מבינה? את מספרת לי כל הזמן רק על מוות. היא צעירה ומחייכת. היא לא צריכה ממני כלום, ואין לה מה לקחת מאחד כמוני. רק את החיוך שלי כשאני מתרגש מהסיפורים היא לוקחת. רק את זה".

בערב לא דיברו עוד. בלילה היא לא ישנה. וכשעלה הבוקר היא הלכה. הרגליים כאבו, אבל הלב כאב יותר. כי הרגליים לא יכולות לנוח, כשבלב יש עוד שאלה גדולה.

וכשהגיעה אל הבית של פגישות הבוקר, אל הבית של המאהב שלה, פרצה השאלה אליו בבכי. "למה אתה מספר לי רק על דמעות ומוות? למה אתה לא מספר לי על אהבה?"

"אנחנו בני שמונים וחמש", הוא אמר לה. "זה מה שיש. אנחנו בני שמונים וחמש. האהבה כבר מתה".

ראלי צ'ופר
יום אחד קנו ליובל קדוש אופניים "ראלי צ'ופר".
הוא ישב עליהם ליד השער של בית הספר אחרי הצהריים - השעה שבה עמדו שם רק אלה שרצו להראות שהם יותר מסתם תלמידים בכיתה.
כולם זזו מסביבו ומסביב לאופניים שלו, כמו זבובים שלמדו פתאום לדבר, והמטירו עליו שאלות. על רוב השאלות הוא לא ידע לענות, אבל לילדים כמו יובל קדוש אין בעיה להמציא תשובות כשצריך.
הראלי צ'ופר שלו היה מבריק, והיו לו קפיצים מתחת לכיסא הארוך, ושרוכים כאלה מעור שיוצאים מהידיות, אבל העיניים שלי ננעצו בידית האדומה של ההילוכים. דבר כזה לא ראיתי אף פעם באופניים.
כשאבא שלי היה נוהג באוטו הייתי יכול להסתכל במשך כל הנסיעה על הריקוד המיומן הזה שלו - קלאץ', הילוך, גז, ברקס, קלאץ', הילוך. והעיניים שלי - אותן עיניים שהיו מהופנטות מהתנועות החדות וההחלטיות של כף היד וכף הרגל של אבא שלי, היו עכשיו מהופנטות מהידית האדומה של הראלי צ'ופר, והחלון הקטן לידה, שבו הופיעו הספרות 1, 2, 3.

"שלושה!", שמעתי פתאום את קדוש עונה לאחד הילדים האחרים, מעיר אותי מהמחשבות.
"בשביל מה אתה צריך הילוכים?" שאל אותו ילד אחר, אבל מהשאלה הזאת קדוש דווקא התעלם.
"הם מתקפלים, האופניים?" שאלתי אותו. "שלי מתקפלים", הצבעתי על בורג הפלא שנועל את הציר במרכז השילדה.
"קיפלת אותם פעם?", הוא זרק לי בחיוך.
"לא".

אחרי כמה שנים, כשהגענו לתיכון, הצלחתי לשכנע את אבא שלי לקנות לי אופני מרוץ. אבל כשכולם קנו אופני "ראלי" שהיו הכי נחשבים, אני התעקשתי על "פג'ו". וכשלכולם היו 10 הילוכים, לי היו 12. "זה פג'ו, כמו האוטו שלך!" אמרתי לאבא שלי בגאוות יחידה משפחתית של מותגים.

12 הילוכים היו לי באופני הספורט של פג'ו, אבל בלב ידעתי את האמת. 12 הילוכים היו לי, והשתמשתי תמיד רק בשלושה מהם. ככה זה, כולם יודעים את האמת הזאת ולא נעים להם להודות בזה, או לספר אותה לאבא שקנה להם פעם אופניים מתקפלים ואז אופני ספורט של פג'ו.
כשכל מה שהם רצו אי-פעם היה ראלי צ'ופר כמו של יובל קדוש.

שוב
היא היתה שמנה מדי, מזיעה, פרועת שיער, ומוזנחת כמו בובה מרופטת שמישהו הניח על הספסל הזה.

מסוג האנשים שהעיר הזאת זרקה לצד. הניחה בשולי המדרכות לצד פחי האשפה והארגזים הקרועים, כדי שנתעלם מהם. כדי שנאיץ קצת את הצעדים כשאנחנו מתקרבים אליהם, ונסיט את המבט אל המכוניות, אל המדרכה, אל העצים המשעממים - רק לא להסתכל עליהם. רק לעבור מהר ובשלום את המכשול.

כזאת בדיוק היא היתה מונחת שם. יושבת על הספסל, כמעט מודבקת אליו בלי שתוכל לקום אף פעם. כזאת היא היתה. בדיוק מסוג האנשים האלה שיש להם קול גס כמו העור המלוכלך שלהם. כמו הבגדים הספוגים בריחות הלא נעימים. האנשים האלה שתמיד נראים כמו משהו שהשתבש נורא, ואתה לא רוצה לחשוב מהו. האנשים האלה שתמיד מבקשים סיגריה ואני מסרב לתת להם, או סתם ממשיך עם המבט קדימה.

אבל כמו כישוף, הראש שלי הסתובב אל גסות המראה הזה כשפתאום הקול שלה - קול רך ושקט, קול של פעמונים עדינים שנשפך מהאוזניים שלי אל מורד הצוואר בליטוף ממכר - שאל אותי "סליחה, יש לך אולי סיגריה?"

הסתכלתי עליה. העיניים הבהירות שלה הבריקו מתחת לפנס הרחוב. השיער הפרוע שלה נפל על הכתפיים כאילו גם הוא כבר לא רוצה להיזכר או להאמין. הגוף העייף שלה רצה רק את הסיגריה הזאת, ואני ידעתי שהסיגריה הזאת היא אור, והיא חום, והיא יכולה להיות התחלה של אש הרבה יותר טובה. של כל מה שמסתתר באישה הזאת, כל מה שהיא רוצה שאגלה בה. כל מה שהיה לה, והיא איבדה, ושכחה, או לא רוצה לזכור, והיא אולי יכולה עכשיו לקבל שוב. כל הצחוק, והיופי, והחוכמה, והרוך האינסופי של אותו קול שלה, שנוכל להתעטף בו שנינו, כשנהיה יחד.

היד שלי גיששה את דרכה אל הכיס כשהעיניים שלי עוד הסתכלו באישה המזונחת על הספסל וידעו מה הן רואות בתוכה.
רק שלא היו לי סיגריות.

ויכולתי לראות את האכזבה במבט שלה. איך היא שוב מקבלת את אותה המכה הזאת שהחיים מטיחים בה שוב ושוב. איך כל התקווה שלה קורסת ברגע אחד. איך דמעות הבדידות שלה נוצצות בלילה מול התשובה שלי, שחורצת עכשיו את גורלה להישאר שם, כמו שהיא.
איך אני שוב נשאר בעיר הזאת לבד.

תתקבל
לא לזה הוא התכוון כשיצא משם. כשברח מהקולות שכל הזמן אמרו לו מה לעשות, איך לעשות, ומתי. ובעיקר - מה לא לעשות, איך לא לעשות, ועכשיו.

לא לזה הוא התכוון כשברח מכל הקולות האלה. כשגייס את כל כוח האמונה בעצמו כדי לפרוש כנפיים ולצאת לחופשי מעול האמונה של האחרים.

אבל כשלקח את הדירה הקטנה בשכירות, לא ידע שיש מולה בית כנסת. כשקיווה לזכות סוף סוף בשקט, או לפחות ברעש מסוג אחר, לא ידע שאת כנפי החופש שלו יחתכו שוב אותם קולות.

הוא רצה להתעורר בכל בוקר מציוץ של ציפורים, מהמיות הגוף, ממוזיקה גסה. לא מקולות של "קדיש תתקבל" שפורצים לתוך אור החלון של חדר השינה שלו.

והוא ניסה להתעלם. לא להפנות את המבט לשם כשהוא נוסע באופניים הביתה, שועט בירידה התלולה עם רוח החופש שפורעת את בלוריתו הזכה. ניסה להגיע למקום ששייך רק לו. להיות שייך למקום שהקולות בו יהיו קולות שהוא בוחר. נגינות חדשות.

ללכת לישון פעם אחת, רק פעם אחת, מבלי להתעורר לאותו "תתקבל". לאותה תפילה עתיקה שפורצת בזעקות גסות מהחלון.

להיות מסוגל באמת להפנות בחופשיות את מבט הבוז שלו אל מעבר לחלון הזה, אל הקולות שבוקעים משם, ולהיות מסוגל לקבל בשקט את האמת שהוא רודף ומנסה להשיג. לפקוח עיניים באמת, ולראות שאין שם בכלל בית כנסת.

יום חמישי, 1 בינואר 2015

מסעותי בין מסעות

כשאני לא מצליח להרדם, ומחשבות יוצאות ונכנסות, אני יושב על המיטה שלי, ויוצא למסעים, ולפעמים גם מסעות.
המסעות האלה הם זכרונות של אירועים ומקומות שבהם הייתי, קצת מעורבבים ומבולבלים – לפעמים אפילו בכוונה תחילה. הם עטופים בחיבורים שמאפשרות רק מילים של שעת לילה מאוחרת, אל שורשים משורגים של יהדות, ישראליות, ופתלתלות רגשית, והם מרכיבים כולם מסע אחד ארוך, שעדיין לא הסתיים.
ואז אני עושה את הדבר הבלתי סביר אבל המתבקש, ומעלה את כל זה על הכתב.

סדרת הסיפורים הקצרים "מסעותי בין אנשים" התחילה להכתב, כמו הרבה דברים, במקרה. פתאום, כקורא של הדברים שאני כותב, שמתי לב מה קרה שם. שמתי לב שהסיפורים האלה הם שילוב של זכרונות, נופים, לקחים, ורבדים של משמעויות סמליות ושל רמזים לפיסות מציאות והיסטוריה. שמתי לב שכל סיפור מציג פגישה עם מקום ועם אדם, אבל בעצם עם מקום רגשי ונפשי ועם מארג של אנשים ואירועים.

גם הניסוח של כל סיפור הוא עבורי מסע. יש בו תהליך של חקירה, איסוף של רמזים והקשרים, ואז תפירה של כל אלה דרך בחירה קפדנית של מילים ודימויים, לתוך סיפור הזכרון והלקח שלו. זה תהליך לימוד מסוג שאף-פעם לא היה לי, למרות שתמיד הייתי אדם שמעדיף לבנות לעצמו את מסגרות הלימוד, ואז כמובן לפרוץ ולשבור אותן.

ובסוף יש גם את הכתיבה. ואני עובר בין מקומות שבהם אני חושב שאוכל לשבת ולהתרכז, מחפש את הנקודה המדוייקת שבה הסיפור יכול להוביל ולהוליך אותי. וזה תמיד קצת מוזר לי, כי בין כל הזכרונות והמילים, אני לא זוכר את אבא שלי אף פעם צועד חצי שעה הלוך ושוב בחדר וכוסס ציפורניים בנסיון למצוא את המילה היותר מדויקת, או את הכותרת היותר נכונה.
מאיפה זה הגיע?

אולי מהצורך להתבודד, אולי מהצורך להשאיר משהו אחרי, אולי מהצורך לא רק לכתוב – אלא גם לקרוא את עצמי. וזה נחמד, וזה לא מפריע לאף-אחד, עד שאני הולך עוד צעד אחד קדימה, ומשתף את הדברים בציבור.

בהתחלה זה היה בפייסבוק, כי הכל קורה בפייסבוק. פתחתי שם אלבום של תמונות ומסעות. וליתר בטחון, הוספתי עותקים של הסיפורים גם באוסף הגדל והולך שבאתר שלי – אוסף שכבר הבשיל מתוך אותו צורך עלום לספר בשר-ודף.

אבל לפני כחודש החלטתי ליצור אתר מיוחד לסדרת הסיפורים הזאת. כי כשאני מרגיש שהמילים שלי בודדות, אני תמיד מניח שזה בגלל שהן מחפשות בית, ואתרי אינטרנט – בניגוד לבתים אמיתיים – הרבה יותר קל לבנות.
וגם קבעתי לעצמי זמן יעד לשתף את האתר, כי בלי זמנים ויעדים אין משמעות למסע. ושיתפתי את זה כ"אירוע", בפייסבוק – למרות שזה לא ממש אירוע, אבל בפייסבוק הכל קורה.

אז זמן היעד הגיע, ואיתו גם האתר שמאפשר לקרוא את הסיפורים גם לפי הסדר (למרות שאין לסדרה הזאת באמת סדר, ולמרות שהיא גם עדיין לא הסתיימה), וגם, כפי שמתבקש, כחוויית מסע – דרך הסימונים של מקומו של כל סיפור על מפה דינמית. מנפלאות עולם התכנות הפתוח של היום.

אבל אחרי הכל, ובסוף היום, כשאני יושב על המיטה, ומחשבות יוצאות ונכנסות, חלק מההנאה שלי במסע הזה, הוא האפשרות לפענח מחדש את כל הרבדים והמשמעויות של כל צעד.

מה שהביא אותי לצעד הכי אידיוטי, אבל אני רוצה להאמין שהוא פרקטי, במסע המסעות הזה: לקחתי לעצמי כמה שעות הפסקה, כדי לכתוב בקצרה קצת פרשנויות ספרותיות והסברי הקשרים (ידועים יותר כ"רפרנסים" בלעז) לכל הסיפורים. כן, לכתוב בעצמי מסמך סודי של כל הסודות שמסתתרים מראש בסיפורים שאני עצמי כתבתי. זה הצד האידיוטי שבדבר. הצד הפרקטי הוא לראות את הפרשנויות האלו עוד בזמן שאני חי.
כי אחר-כך, כשמסע הימים שלי ימשיך, ומשא השנים שלי יכביד, אני לא בטוח שתהיה לי הזדמנות להבחין אם מישהו אחר עשה את זה.

יום חמישי, 27 במרץ 2014

עלילות ספר-מן


אז מסתבר שפתאום הוצאתי לאור את הספר עם אוסף הסיפורים הקטנים שלי. והיות ואף-אחד לא יראיין אותי למוסף השבת היוקרתי שלו על זה – וזה בסדר גמור כי גם ככה בראיונות האלה כולם יוצאים מסולפים ומסולפפים – אתלבש עכשיו בבגד יפה, אדמיין שוב את הקולות בראשי, ואספר על זה קצת כאן.

החיים מורכבים מכל מיני רגעים קטנים. אבל יותר מזה, הם מורכבים בעיקר מהמשמעות שאנחנו נותנים לאותם רגעים שבאים והולכים. הרבה רגעים כאלה אספתי לאורך השנים, וניסיתי להתבונן בהם ולחשוף מהם את המשמעויות שאני ראיתי בהם. את כל זה כתבתי לאט לאט, ומחקתי, וכתבתי שוב, ותיקנתי, והחלפתי מילה שפתאום הציקה - וככה התעוררתי בוקר אחד עם התחושה המוזרה שיש לי אוסף של סיפורים קצרים במגירה.

ויש לפעמים גם רגעים נדירים, שהחיים האמיתיים שלך מתלכדים בסינכרון מלא עם החיים שאתה חולם עליהם כשאתה כלוא בתוך המחשבות לפני השינה. עם רגעים כאלה אני בדרך-כלל לא יודע איך להתמודד, ולכן אני נאלץ לבחור בין מבוכה לבין פשוט להרדם, בתקווה שאתעורר לתוך התחושה המרגיעה של התסכול המוכר והישן והטוב.

השבוע היה עוד רגע כזה, של התלכדות קווי החיים ומשמעותם. זה היה הרגע שבו קיבלתי את ההודעה שאוסף הסיפורים הזה שלי, שבחרתי (בעזרתכם האדיבה) לקרוא לו "חנווני בגמלאות", זמין לרכישה באתר "מנדלי". גם כספר אלקטרוני למחשבים וטאבלטים, וגם כספר מודפס וכרוך, כמו פעם - עם ניחוח אמיתי שמלווה את הדפדוף והקריאה. לא שזה היה רגע מפתיע – הרי אני זה שבחרתי ליצור מהסיפורים האלה ספר ולשגע את כולם עם העניין הזה בתקופה האחרונה – פשוט קצת מפתיע שבכלל החלטתי את זה.

התחלתי לכתוב סיפורים כשהייתי בן 20 בערך. זה היה גרוע ועילג בדיוק כמו שזה נשמע. אפילו מעבדי התמלילים בימים ההם היו יותר משוכללים ובעלי מעוף ממני. אבל אחד הכישורים שאדם מסגל עם הגיל, מעבר להתנסחות קצת יותר מעניינת, הוא היכולת להימנע ממבוכות עתידיות בנוסח "איזה אידיוט הייתי", ולהחליף אותן בראייה מפוכחת יותר, בנוסח "איזה אידיוט אני כבר עכשיו".
ובגיל מסויים, אידיוט או לא, המאזניים מתחילים לשנות כיוון ואתה רוצה פשוט להספיק להשלים עוד כמה דברים. במילים אחרות – כבר לא אכפת לך מהמבוכה הזאת. אתה מבין שהיא בעצם מורכבת מכל מה שהוא "אתה".
אז בגיל מסויים, לא מזמן, נזכרתי שתמיד כתבתי ושמרתי במגירה.

"לשמור במגירה", הוא כמובן רק דימוי רומנטי של הדור של פעם, הדור שגם השאיר דברים "על רצפת חדר העריכה". כלומר הדור שלי. במגירות האמיתיות יש בדרך-כלל רק חשבונות ארנונה ישנים, אבק, ועיפרון לא מחודד שמתחבא שם בזמן שאתה מחפש אותו בכלל על השולחן. המגירות שלי היו בעצם כל מיני תיקיות וירטואליות, שעברו איתי ממחשב למחשב כי לא העזתי אף-פעם למחוק אותן, וכי הדיסק ממילא גדול יותר ויש מקום, אבל אף פעם גם לא בדקתי את העפרונות הלא מחודדים שהיו באותן תיקיות.

ושם מצאתי את הכתיבה ההיא של פעם, שלא ידעתי איך להגדיר אותה. ומצאתי המון התחלות של דברים, המון פירורים של מילים, וכל מיני דברים שנשכחו ונשארו על רצפת חדר העריכה – בצדק או סתם מתוך עצלנות.
פעם, למשל, התחלתי לכתוב ספר עם נופך עתידני (למרות שזה סוד ידוע שכל הספרים העתידניים בעצם עוסקים בהווה). למזלי לא המשכתי אותו, כי כתבתי אותו בגיל הצעיר ההוא שבו לא ממש ידעתי לכתוב, אבל מצד שני – הנה עברו שנים, והעתיד שסימנתי שם, ושתמיד נשף לי קצת בעורף, הפך להווה ומאיים עכשיו לתת לכל הספר הזה נופך של ספר היסטוריה.
מה שאומר שכנראה בכל-זאת אנסה לכתוב אותו. כמו את שאר הדברים שהתחלתי – חוץ מהדברים שאין לי מושג איך להמשיך, ולכן אחליט שהם שלמים בדיוק כמו שהם. כמו הפירורים שהם.

מה שאני מנסה לומר, זה שהעתיד – עתיד להפוך לעבר. ואם לא עכשיו – אימתי. ולכן פשוט הוצאתי לאור ספר (ובקרוב מאוד עוד אחד), אבל אני לא "סופר", אלא יותר "כותב". מישהו שהתחביב שלו הוא כתיבה, העיסוק במילים, הפיסול בהן, הייסורים מהן, והסיפוק מהן. ומה שאני עוד מנסה לומר, זה שזאת אולי הדרך שלי להשאיר משהו מעצמי בבוא העת – דרך טיפה יותר טובה מתחביבים כמו טיסנאות, או מלצוץ בלילות בתור רוח-רפאים מול אנשים.

לכן גם בחרתי לעשות את הכל בדרך שאני הכי אוהב – לטוב ולרע: באופן עצמאי, אבל מצד שני חסכני בזמן ובייסורי המבוכה; מהכיס הפרטי שלי, אבל מצד שני בדיוק כמו שאני רוצה לראות את זה. ובסופו של דבר זאת זכות. גם לכתוב בחופשיות את מה שאני רוצה, בדיוק בדרך שאני רוצה לקרוא את זה, גם להיות מסוגל להוציא את זה לאור בעצמי, וגם אפילו לראיין את עצמי לכבוד המאורע – כאן, במגירה הפרטית והשקופה שיצרתי לעצמי.
ואם גם אחרים יאהבו את הסיפורים שלי בסוף, אז בכלל זכיתי.