יום חמישי, 30 ביולי 2015

לקט שכחה וזכרונות

קיץ. עונה של לקטים ושידורים חוזרים. ובגלל שלא מצאתי משהו עכשווי לכתוב עליו, בעיקר בגלל שאני עסוק מאוד לאחרונה בלהיות אבא, אספתי לכאן כמה זכרונות רחוקים שלי עצמי, כדי לא לשכוח שגם אני הייתי פעם ילד.



קוסם // זה היה בחתונה כלשהי שההורים שלי לקחו אותי אליה' כי כשאתה ילד ההורים לוקחים אותך לכל חתונה שהם מוזמנים אליה, ומנסים לשכנע אותך שזה לא בגלל שאתה פשוט קטן מדי להישאר לבד בבית, אלא בגלל שאתה באמת מכיר מישהו משם.

בכלל, אלה היו ימים שבהם לא היתה הרבה בחירה. היה רק ערוץ אחד - שמרוב שהוא היה אחד אפילו לא טרחו לקרוא לו "ערוץ 1", היתה רק מכולת אחת, ובה גבינה צהובה מסוג אחד, והיה רק אורי גלר אחד.

אורי גלר עשה המון דברים מופלאים, אבל הכי הכי הוא ידע לכופף כפיות. כי בזמנים ההם גם לא היה צריך יותר מקסם אחד.

אבל בחתונה ההיא, בפרץ מוזר של פלורליזם, פתאום ההורים שלי סיפרו לי שהבחור שיושב לידנו בשולחן, ושאני בטח מכיר אותו כבר מאיזו חתונה קודמת או משהו, יודע גם הוא לכופף כפיות. הייתי ספקן, אבל סקרן - שזה שילוב תכונות שיש רק לילדים, במיוחד כאלה שאכלו את אותה גבינה צהובה כל החיים.

אז הוא לקח כפית מהשולחן, עמד מולי, נתן לי להחזיק אותה, ועשה כמה תנועות מסיחות דעת עם הידיים שלו על הידיים שלי. כשביקש ממני לפתוח את היד - הפלא ופלא, הכפית היתה עקומה.

הייתי המום. קצת בגלל הכפית, אבל בעיקר בגלל שלקוסם ההוא היו רק שלוש אצבעות. וגם הן לא שלמות.

אחת התכונות הכי טובות שיש לי, או לפחות היו לי עד שלמדתי להתאהב, היא להסתיר את מה שאני חושב מאחורי משהו שכולם חושבים שאני חושב. אז הסתכלתי שוב ושוב על היד שלו בלי האצבעות, במה שנראה לכולם כהסתכלות אחוזת פליאה על הכפית המסכנה ההיא.

אחר כך ניגנו את "דונט גו" של יאזו, והמשכתי להסתכל על הקוסם המוזר הזה כשהוא הלך לרקוד עם אשתו. ואבא שלי, שנשאר איתי בשולחן, לקח את הכפית והראה לי בדיוק איך עושים את הקסם הזה ומכופפים אותה. אבל זה לא היה אותו דבר. וגם בכלל לא מה שרציתי לדעת.

*



המגרש הנעול // כשהייתי ילד, היה בקצה הרחוב שלנו, מאחורי המכולת הישנה, מגרש נטוש. היו עוד מגרשים ומבנים ישנים ונטושים, וגם חורשות, שכולם היו עבורנו כר פורה למשחקים ולדמיונות. אבל המגרש הזה היה עטוף בגדר חלודה ושער שתמיד סגור עם שרשרת ומנעול. יכולנו רק לראות אותו מבחוץ, אבל זה כמובן לא הפריע לנו להמשיך לדמיין. להיפך - זה רק הגביר את המסתורין. הרבה סיפורי ריגול ומחתרת הומצאו שם וניסו להסביר את התעלומה של המגרש, ובעיקר של שארית המבנה הישן שעדיין עמד בשוליו.

ואז, יום אחד הצלחתי איכשהו לחדור לתוכו. הסתכלתי מסביבי, מוכן כבר לצעקות הנזיפה של מישהו שיסלק אותי משם, והתקרבתי לאט אל המבנה הישן, להציץ דרך חריצי החלונות שלו, ולראות סוף-סוף מה יש בו.

התמימות הזאת של הילדות היא משהו שמאבדים לתמיד. וקצת חבל, כי הסיפורים שהמצאנו היו הרבה יותר מעניינים ממה שאני מבין היום: שכל המגרשים והחורשות האלה, שכבר מזמן יש בהם בנייני מגורים גבוהים, היו כנראה סתם מאבקי ירושה אידיוטיים, או סתם נכסים של אנשים שלא היה להם כסף לעשות איתם משהו.

ויכול להיות שהתמימות הזאת התחילה להעלם כבר אז - ברגע הזה שבו הצלחתי להצמיד את הפנים אל החלון המאובק ההוא, ולראות את מה שהתחבא שם בשארית הבניין הישן והמתקלף שעל המגרש הנעול.

היו שם אסלות. ערימות של אסלות. עשרות אסלות. וכל סיפורי הריגול התפוררו לכדי מציאות של פרנסה דחוקה מדמי-שכירות על מחסן של אסלות.
כי לפעמים דווקא התעלומות הן יותר טובות מהמציאות, ודווקא לפתור אותן זה חרא.

*


אלטעזאכן // "אלטעזאכן, אלטעזאכן!" הדהדה הקריאה ברחוב, בקצב הנקישות של פרסות הסוסה של איז'ו, האלטעזאכן של השכונה.
הייתי יוצא למרפסת בכל פעם להשקיף עליו, לבחון מרחוק את כל הגרוטאות שמונחות על העגלה שלו, ולנסות להבין איך הסוסה מצליחה למשוך את הכל.
אבל יותר מזה, לנסות להבין מה איז'ו בעצם עושה עם כל זה.

יום אחד, כששיחקתי "מדרכות" למטה, הוא שוב הגיע. לקחתי את הכדור מתחת לזרוע, איז'ו עצר את העגלה ואת הצעקות, ונתן לסוסה שלו קערה עם מים. בשקט הזה שנהיה פתאום שמעתי את הצעדים שלי חותכים את המחשבות.
"תגיד", אמרתי לו, קרוב קרוב אל כתמי החלודה שעל הגרוטאות והסוסה שלו, "מה אתה עושה עם כל הדברים האלה שאתה קונה מאנשים".
"אני מוכר אותם למישהו הלאה, בקצת יותר כסף", הוא אמר לי.
"ומה הוא עושה עם זה?"
"מאיפה אני יודע?" הפטיר איז'ו ומשך בכתפיים. "אולי מוכר לעוד מישהו, מה אכפת לי. לא דאגה שלי".

מאותו יום לא שיחקתי יותר "מדרכות" לבדי, אלא רק כדורגל עם החברים. כי כדורגל זה משחק קבוצתי, ותמיד אם מסתבכים או לא יודעים מה לעשות, אפשר למסור את הכדור למישהו אחר ולא לדאוג יותר.

*


חלון אחורי // כשהייתי ילד, היה בבית של ההורים שלי, במרפסת, ארון. מסוג הארונות שיש כמעט בכל מרפסת.
היו בו כמה קלסרים שתמיד יש להורים, אוסף מחזיקי המפתחות של אמא שלי, קופסה עם פנקס המילואים ופנקס ההסתדרות של אבא שלי, ו"הדברים של הים". היה לו מפתח, לארון, אבל אף פעם הוא לא היה נעול.

כשעברנו דירה ההורים שלי ארזו לתוך ארגזים את כל מה שיש בארון. ורק אז, כשהזיזו אותו, גיליתי שמאחורי הארון הזה היה חלון. חלון מאורך כזה, שתמיד היה סגור, וממילא זה לא היה משנה - כי הארון הסתיר אותו.

החלון הזה היה ממש בהמשך הקיר של החלון שלי, זה שלידו עמד המדף עם הספרים שמהם שאבתי ציטוטים כדי להרשים בנות.
אבל אף פעם לא ידעתי שיש עוד חלון, סתום ומוסתר, בהמשך הקיר. חלון שמאותו רגע, גם אחרי שעברנו דירה, לא הפסקתי להסתכל עליו.
אני חושב שאז התחלתי לכתוב.

*


מציצים // כשהייתי ילד זה לא כמו היום, ילדים היו צריכים להבין את החיים, או לפחות ללכת למכולת לעשות קניות.
ופרקש עם העין העקומה, כפרה עליו, שבמכולת שלו אפילו לא היו מסטיקים או קרמבו לתת לי במקום עודף, אז הוא היה מביא לי חרצנים של זיתים שהוא שמר בקופסה בצד בתור משקולות של גרם למאזניים האלה שהוא שוקל בהם גבינה צהובה ואז מיישר חתיכה אחרי שהוא כבר מוריד אותה משם לתוך השקית - הוא אמר לי שאלגרינה לפעמים מסתובבת בחצר שלה בלי בגדים. ואני ילד, מה אני מבין? אני רק יודע שבלי בגדים זה משהו טוב, אפילו שאלגרינה כבר זקנה לפחות כמו העין הרעה של פרקש.

אז אני הולך לשם, עובר ליד החצר של אלגרינה ובדיוק כשאני רוצה להתחבא, כי פרקש אמר שצריך להתחבא כשמציצים על אישה, היא יוצאת לחצר לתלות על החבל את התחתונים שלה. תחתונים גדולים כמו של אלגרינה בחיים לא ראיתי, אבל מה הבנתי אז, הייתי ילד. בכל מקרה, עירומה היא לא היתה, למרות שעם הבגדים שלה אולי היה לה יותר עדיף, אבל אז - אני לא אשכח - היא אמרה לי בקול שהניגון שלו היה קפה שחור, עראק, סיגריות אסקוט ואיזה זמר מצרי בר-מינן שעד היום אני לא יודע איך קוראים לו: "אני כמו שאתה רואה אותי, מה יש לי כבר להסתיר? רק תזכור, ילד - אתה, אם לא תדע להגיד ישר את מה שאתה חושב, יהיה לך כאב בטן.

בקיצור, לכתוב סיפורים זה טוב ונחמד, אבל בעולם של היום, אם מישהו רוצה שגם יקראו את הסיפורים שלו, הוא צריך יחצ"ן שיספר לעיתונים את הסיפור של הסיפורים. ובמפגש הזה בין העיתונות והיחצ"נות והספרות, יש תמיד איזו חשיפה אישית שמתפוצצת. ואני אומר - תנו לי יחצ"ן טוב, ואני מוכר לו כל סיפור קורע לב שהוא רק ירצה, על ילדות קשה, על עירום, או על חיים מומצאים בשכונה שלא היתה.

*


פליימוביל // כשהייתי ילד היה לי חבר פליימוביל. שכן, בעצם, אבל בימים ההם כל שכן בגילך בהכרח נהיה חבר.
הוא היה יושב עם השביל בצד שלו באוטו הכחול של אבא שלו, בספסל האחורי, מסתכל מהחלון, והאוטו היה נוסע וקופץ והראש של פליימוביל היה קופץ יחד איתו ומסתובב ימינה ושמאלה. ילד פליימוביל בתוך אוטו פליימוביל.

אתמול הוא עצר לידי ברחוב. רכב כהה ומפואר עם חלונות אחוריים כהים. וכשירד החלון צעק לי השביל בצד שישב מאחוריו "היי, מה נשמע? מה אתה עושה פה?"
"מה קורה, פליימוביל?" קראתי אליו בחיוך.
"הכל מעולה", הוא ענה בלי לנסות להבין, בחיוך של הפוליטיקאי המקומי הקטן שהוא בהכרח נהיה. "ניפגש מתישהו!"

איך ניפגש? איך, פליימוביל? הרי אני תמיד הייתי ילד של לגו!
אבל אכתוב עליך משהו.

אין תגובות :

הוסף רשומת תגובה