קצת אחרי צפירת הבוקר של יום הזכרון, כשכולם פינו את העצב ההכרחי לטובת המשך החיים הפשוטים, גם הוא חידש את צעידתו ברחוב.
כשהגיע למעבר החציה ירדו צעדיו אל הכביש. מכונית עצרה לפניו בחוסר חשק, ומאחוריה התקרבה מכונית נוספת, נדהמת מהעצירה הפתאומית ששוב נכפתה עליה, ומגיבה בדרך שבה מגיבה כל מכונית כשהיא נאלצת לעצור.
בצפירה.
אולי בגלל החום, אולי בגלל אדי הזכרון שעדיין היו באוויר, ואולי פשוט בגלל הסאה שגדשה כבר בדיוק באותו רגע – הפעם הוא לא הבליג.
הוא עצר ופנה אל הנהג ההוא. בצעקות. בתוכחה על חוסר הסבלנות שהוא גם חסר בדל של מחשבה. "אני חוצה את הכביש! מה אתה צופר? אתה לא רואה שאני חוצה? אידיוט!"
מכאן העניין החריף באופן בלתי נמנע.
לפעמים כל מה שאדם צריך כדי להדליק את הפתיל שהוכן בו במשך שנים, זאת מילה אחת. "אידיוט" אחד, שמנקז לתוכו את כל התהום העצומה שפעורה בין מה שהוא, לבין מה שעבר עליו כל השנים. או אפילו אתמול. מילה אחת, "אידיוט" אחד, שיגרמו לו הפעם לא להבליג. לפתוח בהפגנתיות את דלת המכונית, ולצאת.
אלא שדלת המכונית, בניגוד לבני-אדם, אדישה להפגנתיות כזאת. "למי קראת אידיוט??? בוא לפה נראה אותך קורא לי שוב אידיוט!" הוא צעק, וכדי להימנע מספקות או חרטות, החל בעצמו לצעוד אל חוצה הכביש. בהפגנתיות.
שום דבר לא היה יכול לעצור אותו עכשיו. שום דבר, מלבד ערימת הצואה שהשאיר איזה כלב שם, בדיוק בנתיב הכעס הזה. "פאק!" סינן והשפיל את ראשו לשם. "פאק!" המשיך למלמל כשניסה לגרד אל הכביש את הסוליה, לקול צפירות הנהגים האידיוטים שעצרו אחריו.
כשהגיע בסוף אל סניף הדואר כבר הדחיק את כל זה. סירבול ונחיתות כמו שיש בשירות הדואר יכולים להדחיק כל צרה. הרוגז הקודם והגדול שלו פינה את מקומו לרוגז ממוקד ומקומי, לכעס ההכרחי שאדם לוקח איתו ביחד עם הפתק שעליו מודפס המספר של תורו.
והיו גם הפרצופים שמסביב. אלה שהביטו בו שוב באותו מבט שהכיר כבר. באותה דחיה שנמאס לו כבר לזהות בכזו קלות. באותו סינון של מילה שלא בטוח אם שמע מהם או מזכרונותיו – "מסריח".
"אתיופי מסריח, אה?" התריס לעברם. "זה מה שאני בשבילכם. השחור שכמעט נהרג בצבא בשבילכם, שאתם שוכחים שניה אחרי הצפירה, ובסוף הוא סתם אתיופי מסריח!"
והם שתקו, כמו הסוליות ספוגות הסירחון של נעליו.
זה כנראה היה הרגע בו החליט סופית לעזוב את הארץ. להשתקע בחממה הטכנולוגית האירופאית שחיזרה אחריו ואחרי הרעיון שפיתח, ושהקשיים והדחיות והעלבונות שספג כאן חפרו את אותה תהום משתקת שהיתה בתוכו ומנעה ממנו להתקדם בו.
שם, באירופה, אפשר לבחון דברים ולהעריך אותם בקור רוח. שם הצליחו משקיעים מוכשרים להבין את מלוא המשמעות המהפכנית של מודל ממוחשב מלא ושלם, שיודע להבין פיסות מידע, מילים בודדות, ולהפיח בהן משמעות. כמו שעושה המוח האנושי. כמו שהוא תמיד עושה.
שם, באירופה, באותה חממה טכנולוגית קרת מזג, התחיל היישום שלו לכתוב את המציאות מחדש. או לפחות לכתוב מתוך פיסות המציאות את מהדורות החדשות, במקום האנשים שהיו עושים את העבודה השחורה הזאת מימים ימימה.
מהפכות טכנולוגיות אמיתיות, סופן לשנות את העולם מהיסוד, לסחוף אותו בכוח שבדרך-כלל שמור רק לאיתני הטבע. וגם הסופה הטכנולוגית הזאת שפרצה שם בלב אירופה, התגלגלה במהירות, בלי לעצור ולהתחשב באנשים שבדרכה.
אותם אנשי עיתונות שנאלצו כבר להתמודד עם משברים, להתפשר על שכרם, להתפשר על איכות, להתפשר על טוהר כתיבתם. אבל מעולם לא חשבו שיאלצו להפוך למיותרים לחלוטין.
השביתה של כלי התקשורת הישראליים היתה הראשונה מסוגה. באותו כוח שחשבו ששמור רק להם, נאבקו העיתונאים האומללים על מקומם בשוק העבודה, ובאנושות בכלל. אבל לאנושות כולה לא היה זמן לחכות, אז הם פנו לעזרת הממשלה, שתגן עליהם, כמו שהיא תמיד ידעה להגן על ענפי כלכלה חיוניים – ולא קשה לנסח את מצוקתך כחיונית כשאתה עוסק שנים בהצגת מצוקות.
אלא שלממשלה, כמו לאנושות עצמה, יש תמיד דברים דחופים יותר. יש פשע שצריך למגר, יש אזרחים פשוטים שצריך לשמר, יש איומים אמיתיים, וערבים שנלחמים זה בזה.
העולם מתחלק לשני סוגים של אנשים: אלה שמיטיבים לספר על מצוקה, ואלה שיודעים לראות בה הזדמנות להשקעה מניבה.
הצעתו של איש הקש היתה חדה ופשוטה. הכל התחבר בה בהרמוניה, כמו מילות שירה צרופה – נקמה, תשוקה, חוכמה אנושית, וגם כסף. את התחקיר הנוקב שהוא יממן מכיסו, יוכלו לעשות רק בני אנוש. רק עיתונאים, ורק אנשי העילית שבהם. את המידע שיביא לא תוכל לחבר אף תוכנה בעולם לכדי סיפור שלם, כי הסיפור הזה גדול מדי ולא סובל פשרות. במצבים קשים דרושה פעולה קשה. והתחקיר הזה על ראש הממשלה, התחקיר העיתונאי שיזעזע את אמות הספים, יוכיח את כל זה לכולם. איש הקש כבר יחזיר את השקעתו איכשהו, אין מה לדאוג. הוא מומחה בהשקעות קשות מסוג זה.
בלב אירופה, על מסך קטן, זעקה התוכנה המיוחדת עוד הישג. לא, תחקיר עיתונאי כזה עדיין לא ידעה לכתוב, אבל מהו הידע האנושי כולו אם לא מגדל עצום מימדים שנבנה בעמל רב, ובו כל קומה נשענת על כתפי הקומה שקדמה לה, וכל קומה היא חומר הגלם של זו שמעליה. וכך, בלי מגע יד אדם, מלבד המגע המיוזע שהיה כבר, השלים אותו תחקיר גדול שהוזן אל התוכנה את כל החוליות החסרות, את כל חלקי הפאזל שהיא בנתה. הכל היה מוכן.
עילת התביעה שניסחה היתה עכשיו שלמה. זועקת מתוך המילים שעל המסך. מעולם לא ידעה האנושות לתבוע את עצמה, או חלק ממנה, בגין נזיקין, פגיעה בשם הטוב, ושאר המונחים המשפטיים שיכולים להיות מתורגמים לפיצוי כספי. מעולם לא יכול היה לתבוע אדם את מדינתו בגין כל אלה, לפחות לא בהיקף שאינו עולה על עוול מקומי וקטנוני. מעולם, עד שניצחו גם במערכה הזאת כוחות איתני הטבע של הטכנולוגיה העילית.
שנות הפיתוח והייסורים והאכזבות של היזם החרוץ שנאש את הארץ בכעס, פינו את מקומם לטובת תקווה חדשה.
יש רק דבר אחד שיכול לעצור תביעה משפטית קשה: הדואר. אותו שירות שאף אחד לא טרח אף פעם לטפל בסירבול ובנחיתות שיש בו, כאילו זאת גזירה משמיים, רוע הכרחי שצריך להשלים איתו כדי שישאר שם, ולא יפשוט למקומות חשובים יותר.
רק שעכשיו, משאבד כל כתב התביעה במחסני הדואר, נותרה ממנו הסוגיה הפעוטה שהיתה מגולמת, כמו כל סוגיה פעוטה, בסעיף משנה משפטי קטן. הפיצוי הכספי שברגע שפג תוקפו של הדיון עליו, קיבל את תוקפו החוקי. והוא היה פיצוי כספי לא פעוט בכלל.
מעטים האנשים שידעו באותו זמן את חומרתו של העניין, או למעשה את עצם קיומו. שביתת העיתונות הגדולה, השביתה שהשתיקה כל הפרזה דרמטית של פיסת מציאות – קל וחומר של מציאות שהיא דרמטית מלכתחילה – המשיכה כל אותו הזמן לנסות לבטל את רוע הגזירה שנפל על ענף הכתיבה העיתונאית, ובכך גזרה על כולם את האשליה ששום דבר לא קורה.
שביתות הן עסק מוזר. תמיד רוצות לפגוע בממשלה, ופוגעות רק באזרחים חפים מפשע. השביתה הזאת היתה מוזרה עוד יותר. היא עשתה בדיוק את ההיפך.
'כלב השמירה של הדמוקרטיה נרדם' – היתה יכולה לזעוק הכותרת לכך, אם מישהו היה מנסה לנסח אותה. אבל כלב השמירה, שהממשלה לא מצאה זמן או רצון לשמור עליו, הפנה עכשיו את העורף לאותה ממשלה עצמה. אותה ממשלה שבימי משבר קשים כאלה, כמו מלחמות או תביעות כספיות כבדות, פתאום נדמית בטעות כ"מדינה" עצמה, שכלב השמירה צריך להגן עליה.
מכאן הדברים התגלגלו די מהר.
אף אחד לא רוצה להיות חבר של מי שאין לו חברים שמצדדים בו.
העיתונות גם לא דיווחה כשהאשראי הבינלאומי נחסם, וכשהעולם הדיפלומטי כולו הפנה עורף למדינה קשת העורף הזאת. מדהים כמה הקהילה הבינלאומית הצבועה יכולה לסבול כל מדיניות איומה ומאיימת של כל ממשלה בעולם, ובלבד שלאף אחד אחר לא תהיה תביעה כספית שקשורה בעניין.
איש הקש נקרא לפגישה דחופה עם ראש הממשלה. כמו תמיד, הוא היה הסיכוי האחרון לתקן את הנזק הזה עם הקשרים החמקמקים שלו, שאף פעם לא כדאי לשאול עליהם, אך גם לא לפקפק בקיומם. את הסוגיה התקציבית של פעילותו כבר נפתור איכשהו, כמו שתמיד אפשר היה לפתור במקרים קודמים של צורך דחוף ויקר – נניח מלחמות או הסכמי שלום.
מוטב מאוחר מאשר אף פעם, אמר לעצמו איש הקש, שדילג לפני שנים על ההזדמנות להשקיע במיזם חסר הסיכוי וחסר ההגדרה שהציג לו הבחור האתיופי הצעיר. מוטב מאוחר, הוא אמר, ונסע לאירופה, לרכוש את התוכנה כולה.
היא הדבר הכי חם בשוק. היא תזוזת הלוחות הטקטוניים של הטכנולוגיה האנושית. היא רעידת האדמה ההמצאתית שמגיעה רק פעם בכמה עשורים, והופכת את פני הציוויליזציה כולה. ואיש הקש ידע, ועכשיו גם היה בכיסו הכסף לכך, שאם רק ישים את ידו עליה בטוח שאפשר יהיה לעשות איתה עוד דברים, הרבה יותר מעניינים ומועילים מכתיבת חדשות.
הכל התחבר בדיוק בזמן. העיסקה שהושלמה, פיסות המידע הקטנות שהיו חסרות לתוכנה, והחיבור שהופעל בינה לבין מערכת העיתון הישראלית הראשונה, על אפם ועל חמתם של השובתים והשותקים.
הכל התחבר. בפעם הראשונה נוסח היטב, על ידי תוכנה שאין לה פנים ואין לה משוא פנים, עומק השחיתות שהפגישה האחרונה בין ראש הממשלה לאיש הקש היה רק הזנב הסמלי שלה. ובפעם הראשונה אף אחד לא הצליח לעצור את המידע הזה.
בפעם הראשונה הוא התפרסם.
מכאן הדברים כבר ממש התדרדרו.
כולם התעוררו ונלחמו. העם כבר לא יכול היה לשתוק, השוטרים כבר לא רצו לרסן את הזעקות, ולממשלה כבר לא היה סיכוי. היא יכולה אולי להתמודד בשמחה מוסתרת עם שביתות ושתיקות, אבל לא עם פעולות וזעם. לא כשאין כסף. והכסף שאולי היה יכול לעוור את עיני הצדק שנפקחו, כבר נעלם מזמן לטובת דברים אחרים, דחופים ויקרים.
וככה, לא הרבה זמן לאחר מכן, ביום חם אחד של חודש אב, התפרקה ונחרבה מדינת ישראל.
רק בגלל שמישהו צפר לאיש הקש כשחצה את הכביש.
כשהגיע למעבר החציה ירדו צעדיו אל הכביש. מכונית עצרה לפניו בחוסר חשק, ומאחוריה התקרבה מכונית נוספת, נדהמת מהעצירה הפתאומית ששוב נכפתה עליה, ומגיבה בדרך שבה מגיבה כל מכונית כשהיא נאלצת לעצור.
בצפירה.
אולי בגלל החום, אולי בגלל אדי הזכרון שעדיין היו באוויר, ואולי פשוט בגלל הסאה שגדשה כבר בדיוק באותו רגע – הפעם הוא לא הבליג.
הוא עצר ופנה אל הנהג ההוא. בצעקות. בתוכחה על חוסר הסבלנות שהוא גם חסר בדל של מחשבה. "אני חוצה את הכביש! מה אתה צופר? אתה לא רואה שאני חוצה? אידיוט!"
*
מכאן העניין החריף באופן בלתי נמנע.
לפעמים כל מה שאדם צריך כדי להדליק את הפתיל שהוכן בו במשך שנים, זאת מילה אחת. "אידיוט" אחד, שמנקז לתוכו את כל התהום העצומה שפעורה בין מה שהוא, לבין מה שעבר עליו כל השנים. או אפילו אתמול. מילה אחת, "אידיוט" אחד, שיגרמו לו הפעם לא להבליג. לפתוח בהפגנתיות את דלת המכונית, ולצאת.
אלא שדלת המכונית, בניגוד לבני-אדם, אדישה להפגנתיות כזאת. "למי קראת אידיוט??? בוא לפה נראה אותך קורא לי שוב אידיוט!" הוא צעק, וכדי להימנע מספקות או חרטות, החל בעצמו לצעוד אל חוצה הכביש. בהפגנתיות.
שום דבר לא היה יכול לעצור אותו עכשיו. שום דבר, מלבד ערימת הצואה שהשאיר איזה כלב שם, בדיוק בנתיב הכעס הזה. "פאק!" סינן והשפיל את ראשו לשם. "פאק!" המשיך למלמל כשניסה לגרד אל הכביש את הסוליה, לקול צפירות הנהגים האידיוטים שעצרו אחריו.
כשהגיע בסוף אל סניף הדואר כבר הדחיק את כל זה. סירבול ונחיתות כמו שיש בשירות הדואר יכולים להדחיק כל צרה. הרוגז הקודם והגדול שלו פינה את מקומו לרוגז ממוקד ומקומי, לכעס ההכרחי שאדם לוקח איתו ביחד עם הפתק שעליו מודפס המספר של תורו.
והיו גם הפרצופים שמסביב. אלה שהביטו בו שוב באותו מבט שהכיר כבר. באותה דחיה שנמאס לו כבר לזהות בכזו קלות. באותו סינון של מילה שלא בטוח אם שמע מהם או מזכרונותיו – "מסריח".
"אתיופי מסריח, אה?" התריס לעברם. "זה מה שאני בשבילכם. השחור שכמעט נהרג בצבא בשבילכם, שאתם שוכחים שניה אחרי הצפירה, ובסוף הוא סתם אתיופי מסריח!"
והם שתקו, כמו הסוליות ספוגות הסירחון של נעליו.
זה כנראה היה הרגע בו החליט סופית לעזוב את הארץ. להשתקע בחממה הטכנולוגית האירופאית שחיזרה אחריו ואחרי הרעיון שפיתח, ושהקשיים והדחיות והעלבונות שספג כאן חפרו את אותה תהום משתקת שהיתה בתוכו ומנעה ממנו להתקדם בו.
*
שם, באירופה, אפשר לבחון דברים ולהעריך אותם בקור רוח. שם הצליחו משקיעים מוכשרים להבין את מלוא המשמעות המהפכנית של מודל ממוחשב מלא ושלם, שיודע להבין פיסות מידע, מילים בודדות, ולהפיח בהן משמעות. כמו שעושה המוח האנושי. כמו שהוא תמיד עושה.
שם, באירופה, באותה חממה טכנולוגית קרת מזג, התחיל היישום שלו לכתוב את המציאות מחדש. או לפחות לכתוב מתוך פיסות המציאות את מהדורות החדשות, במקום האנשים שהיו עושים את העבודה השחורה הזאת מימים ימימה.
מהפכות טכנולוגיות אמיתיות, סופן לשנות את העולם מהיסוד, לסחוף אותו בכוח שבדרך-כלל שמור רק לאיתני הטבע. וגם הסופה הטכנולוגית הזאת שפרצה שם בלב אירופה, התגלגלה במהירות, בלי לעצור ולהתחשב באנשים שבדרכה.
אותם אנשי עיתונות שנאלצו כבר להתמודד עם משברים, להתפשר על שכרם, להתפשר על איכות, להתפשר על טוהר כתיבתם. אבל מעולם לא חשבו שיאלצו להפוך למיותרים לחלוטין.
השביתה של כלי התקשורת הישראליים היתה הראשונה מסוגה. באותו כוח שחשבו ששמור רק להם, נאבקו העיתונאים האומללים על מקומם בשוק העבודה, ובאנושות בכלל. אבל לאנושות כולה לא היה זמן לחכות, אז הם פנו לעזרת הממשלה, שתגן עליהם, כמו שהיא תמיד ידעה להגן על ענפי כלכלה חיוניים – ולא קשה לנסח את מצוקתך כחיונית כשאתה עוסק שנים בהצגת מצוקות.
אלא שלממשלה, כמו לאנושות עצמה, יש תמיד דברים דחופים יותר. יש פשע שצריך למגר, יש אזרחים פשוטים שצריך לשמר, יש איומים אמיתיים, וערבים שנלחמים זה בזה.
העולם מתחלק לשני סוגים של אנשים: אלה שמיטיבים לספר על מצוקה, ואלה שיודעים לראות בה הזדמנות להשקעה מניבה.
הצעתו של איש הקש היתה חדה ופשוטה. הכל התחבר בה בהרמוניה, כמו מילות שירה צרופה – נקמה, תשוקה, חוכמה אנושית, וגם כסף. את התחקיר הנוקב שהוא יממן מכיסו, יוכלו לעשות רק בני אנוש. רק עיתונאים, ורק אנשי העילית שבהם. את המידע שיביא לא תוכל לחבר אף תוכנה בעולם לכדי סיפור שלם, כי הסיפור הזה גדול מדי ולא סובל פשרות. במצבים קשים דרושה פעולה קשה. והתחקיר הזה על ראש הממשלה, התחקיר העיתונאי שיזעזע את אמות הספים, יוכיח את כל זה לכולם. איש הקש כבר יחזיר את השקעתו איכשהו, אין מה לדאוג. הוא מומחה בהשקעות קשות מסוג זה.
*
בלב אירופה, על מסך קטן, זעקה התוכנה המיוחדת עוד הישג. לא, תחקיר עיתונאי כזה עדיין לא ידעה לכתוב, אבל מהו הידע האנושי כולו אם לא מגדל עצום מימדים שנבנה בעמל רב, ובו כל קומה נשענת על כתפי הקומה שקדמה לה, וכל קומה היא חומר הגלם של זו שמעליה. וכך, בלי מגע יד אדם, מלבד המגע המיוזע שהיה כבר, השלים אותו תחקיר גדול שהוזן אל התוכנה את כל החוליות החסרות, את כל חלקי הפאזל שהיא בנתה. הכל היה מוכן.
עילת התביעה שניסחה היתה עכשיו שלמה. זועקת מתוך המילים שעל המסך. מעולם לא ידעה האנושות לתבוע את עצמה, או חלק ממנה, בגין נזיקין, פגיעה בשם הטוב, ושאר המונחים המשפטיים שיכולים להיות מתורגמים לפיצוי כספי. מעולם לא יכול היה לתבוע אדם את מדינתו בגין כל אלה, לפחות לא בהיקף שאינו עולה על עוול מקומי וקטנוני. מעולם, עד שניצחו גם במערכה הזאת כוחות איתני הטבע של הטכנולוגיה העילית.
שנות הפיתוח והייסורים והאכזבות של היזם החרוץ שנאש את הארץ בכעס, פינו את מקומם לטובת תקווה חדשה.
יש רק דבר אחד שיכול לעצור תביעה משפטית קשה: הדואר. אותו שירות שאף אחד לא טרח אף פעם לטפל בסירבול ובנחיתות שיש בו, כאילו זאת גזירה משמיים, רוע הכרחי שצריך להשלים איתו כדי שישאר שם, ולא יפשוט למקומות חשובים יותר.
רק שעכשיו, משאבד כל כתב התביעה במחסני הדואר, נותרה ממנו הסוגיה הפעוטה שהיתה מגולמת, כמו כל סוגיה פעוטה, בסעיף משנה משפטי קטן. הפיצוי הכספי שברגע שפג תוקפו של הדיון עליו, קיבל את תוקפו החוקי. והוא היה פיצוי כספי לא פעוט בכלל.
מעטים האנשים שידעו באותו זמן את חומרתו של העניין, או למעשה את עצם קיומו. שביתת העיתונות הגדולה, השביתה שהשתיקה כל הפרזה דרמטית של פיסת מציאות – קל וחומר של מציאות שהיא דרמטית מלכתחילה – המשיכה כל אותו הזמן לנסות לבטל את רוע הגזירה שנפל על ענף הכתיבה העיתונאית, ובכך גזרה על כולם את האשליה ששום דבר לא קורה.
*
שביתות הן עסק מוזר. תמיד רוצות לפגוע בממשלה, ופוגעות רק באזרחים חפים מפשע. השביתה הזאת היתה מוזרה עוד יותר. היא עשתה בדיוק את ההיפך.
'כלב השמירה של הדמוקרטיה נרדם' – היתה יכולה לזעוק הכותרת לכך, אם מישהו היה מנסה לנסח אותה. אבל כלב השמירה, שהממשלה לא מצאה זמן או רצון לשמור עליו, הפנה עכשיו את העורף לאותה ממשלה עצמה. אותה ממשלה שבימי משבר קשים כאלה, כמו מלחמות או תביעות כספיות כבדות, פתאום נדמית בטעות כ"מדינה" עצמה, שכלב השמירה צריך להגן עליה.
*
אף אחד לא רוצה להיות חבר של מי שאין לו חברים שמצדדים בו.
העיתונות גם לא דיווחה כשהאשראי הבינלאומי נחסם, וכשהעולם הדיפלומטי כולו הפנה עורף למדינה קשת העורף הזאת. מדהים כמה הקהילה הבינלאומית הצבועה יכולה לסבול כל מדיניות איומה ומאיימת של כל ממשלה בעולם, ובלבד שלאף אחד אחר לא תהיה תביעה כספית שקשורה בעניין.
איש הקש נקרא לפגישה דחופה עם ראש הממשלה. כמו תמיד, הוא היה הסיכוי האחרון לתקן את הנזק הזה עם הקשרים החמקמקים שלו, שאף פעם לא כדאי לשאול עליהם, אך גם לא לפקפק בקיומם. את הסוגיה התקציבית של פעילותו כבר נפתור איכשהו, כמו שתמיד אפשר היה לפתור במקרים קודמים של צורך דחוף ויקר – נניח מלחמות או הסכמי שלום.
מוטב מאוחר מאשר אף פעם, אמר לעצמו איש הקש, שדילג לפני שנים על ההזדמנות להשקיע במיזם חסר הסיכוי וחסר ההגדרה שהציג לו הבחור האתיופי הצעיר. מוטב מאוחר, הוא אמר, ונסע לאירופה, לרכוש את התוכנה כולה.
היא הדבר הכי חם בשוק. היא תזוזת הלוחות הטקטוניים של הטכנולוגיה האנושית. היא רעידת האדמה ההמצאתית שמגיעה רק פעם בכמה עשורים, והופכת את פני הציוויליזציה כולה. ואיש הקש ידע, ועכשיו גם היה בכיסו הכסף לכך, שאם רק ישים את ידו עליה בטוח שאפשר יהיה לעשות איתה עוד דברים, הרבה יותר מעניינים ומועילים מכתיבת חדשות.
הכל התחבר בדיוק בזמן. העיסקה שהושלמה, פיסות המידע הקטנות שהיו חסרות לתוכנה, והחיבור שהופעל בינה לבין מערכת העיתון הישראלית הראשונה, על אפם ועל חמתם של השובתים והשותקים.
הכל התחבר. בפעם הראשונה נוסח היטב, על ידי תוכנה שאין לה פנים ואין לה משוא פנים, עומק השחיתות שהפגישה האחרונה בין ראש הממשלה לאיש הקש היה רק הזנב הסמלי שלה. ובפעם הראשונה אף אחד לא הצליח לעצור את המידע הזה.
בפעם הראשונה הוא התפרסם.
*
מכאן הדברים כבר ממש התדרדרו.
כולם התעוררו ונלחמו. העם כבר לא יכול היה לשתוק, השוטרים כבר לא רצו לרסן את הזעקות, ולממשלה כבר לא היה סיכוי. היא יכולה אולי להתמודד בשמחה מוסתרת עם שביתות ושתיקות, אבל לא עם פעולות וזעם. לא כשאין כסף. והכסף שאולי היה יכול לעוור את עיני הצדק שנפקחו, כבר נעלם מזמן לטובת דברים אחרים, דחופים ויקרים.
וככה, לא הרבה זמן לאחר מכן, ביום חם אחד של חודש אב, התפרקה ונחרבה מדינת ישראל.
רק בגלל שמישהו צפר לאיש הקש כשחצה את הכביש.
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה