יום חמישי, 26 בפברואר 2015

סיכום שבועי – שלג דהשתא


הקצב המטורף של האירועים, והטירוף הכללי שלהם, דחק אותי לכתוב שוב טור של סיכום שבועי - והפעם, על הבטחות של בחירות, של סרטונים, ושל שוקולד.



1.
ביום ראשון, במקום ללכת לגן, נסענו אני והילדה לטיול קטן בגליל, כי הבטחתי לה לראות את השלג שירד בסופת סוף השבוע, או לפחות למצוא מספיק שאריות שלו לתמונה עם איש שלג קטן שנבנה יחד.
למזלי, היא עדיין לא יודעת מה זה שלג ואיך הוא נראה, ולכן גושי הקרח הבודדים שמצאנו ביער ביריה לא איכזבו אותה. תחושת נצחון אפפה אותי כשערמנו את מעט השלג, הלבשנו על הערימה הזאת משקפי שמש ומוצץ, ואפילו הספקתי לצלם את המאורע.

ואז נכנסתי לפייסבוק, כדי לפרסם את תמונת הנצחון.

שם חיכתה לי הסערה האמיתית: מסתבר שבזמן שנסענו בהנאה בכבישי הצפון, הרשת געשה בגלל כמה נוסעים שטסו להנאתם ואז התבהמו במטוס בגלל איזה שוקולד, ומישהו הספיק לצלם את המאורע ולפרסם את זה בפייסבוק.
הפרצוף האמיתי של הישראלים נחשף מול עיניה העצומות של הילדה, שנרדמה בינתיים. בהתחלה הפרצוף הבהמי והדוחה של הישראלים הצמאים לשוקולד, אחר-כך הבדיחות הצפויות והמשעממות, ואז כמובן טורי הדעה הרהוטים, האמיצים והמקוריים שהסבירו כמה זה לא יפה, וכמה זה מעיד עלינו כחברה, וכמה התדרדרנו, וכמה אנחנו חוצפנים.

2.
הרי בפייסבוק הכל צפוי והרשות עדיין נתונה. הדעות היו צפויות כמו מים אחרי שוקולד בטיסה, וכמו מים אחרי השלג בצפון. והחברה הישראלית הרי כל-כך מקוטבת ומפולגת, שהיא צמאה למים האלה – לאירוע הזה שמאחד את כולם. סוף סוף אנחנו יכולים להסכים על משהו, ועוד בתקופת בחירות.

כי גם בבחירות האלו הכל צפוי ומשעמם. עוד דעה של בוז'י נגד ביבי, עוד סרטון של בנט נגד יאיר, ולהיפך, וחוזר חלילה. איכשהו, השמאלנים תמיד יהיו נגד הימין, והימניים תמיד יהיו אנטי-שמאלנים, ואיכשהו זה מעניין אותנו לקרוא את כל זה בכל פעם מחדש. כאילו אנחנו יוצאים לטיול חורפי בפעם הראשונה בחיינו. כאילו מעולם לא ראינו איך נראה שלג דאשתקד.

3.
כנראה שהאמת הפוליטית היא איפה שהוא באמצע, אבל זה לא מעניין אף-אחד, אפילו לא מצביעים של מפלגות מרכז. כנראה שיש איזו רדיפה מתוזמרת נגד ביבי, וכנראה שזה גם באשמתו, וכנראה שאנחנו יותר מדי בהמיים, ובו בזמן יותר מדי פוליטיקלי קורקט, ובעיקר – כנראה שאנחנו ממשיכים לקנות הבטחות לא הגיוניות של מפלגות לפני בחירות כאילו אנחנו קשורים היטב לכסאות שלנו במטוס, וכל מה שיש לנו זה השוקולד הזה.

כי אין לנו זמן לדעות מורכבות ומסובכות. יש לנו ילדים לקחת לגן, ובובות שלג להספיק לבנות, ומשכנתא, ודלק, וחשבונות, ותינוקת חדשה על הידיים, ופייסבוק שלם להספיק לקרוא מהר, כדי שנדע כל מה כולם מדברים, ואילו דעות חדשניות וצפויות יש להם.

4.
אין לנו זמן למסרים מורכבים. בטח שלא לקרוא מצעים של מפלגות, בהנחה שעדיין יש מצעים, ובהנחה שעדיין יש מפלגות, ולא רק ביבי ובוז'י וכחלון ואח-לון.

פעם, לפני הרבה זמן, כשלא היה פייסבוק וכן היה זמן, לפני שתקופת הבחירות הפכה למאבקים ותקיפות ברמה האישית והרדודה – בוחרים באמת קראו מצעים, כדי שיוכלו להתאכזב אחר-כך באופן ראוי, מעמיק ומנומס, והמפלגות ידעו להבטיח הבטחות אופטימיות ויפות. אמנם רדודות באותה מידה, אבל לפחות בלי להשתמש בסרטונים של צעקות ואיומים, כאילו אנחנו עדר שבוי באמצע איזו טיסה מוזלת לכפר נופש.

השנה, כמו שאנחנו מסתפקים ביום אחד של שלג, נסתפק בקוריוזים קצרים ומצולמים, שמעבירים את המסר בצורה הכי בוטה והכי צפויה. נסתפק במאבקים כוחניים של פוליטקאים זה בזה, שזאת הדרך היחידה שהם מכירים כדי לדרוש מאיתנו את מנעמי השלטון והשוקולד שלהם.
השנה, כנראה, נלך לקלפי להצביע מי זה שמצליח ליצור את סרטוני הצעקות והדאחקות הכי מוצלחים.

5.
בחירות או לא, הבטחות צריך לקיים. אז בסיומו של יום הכיף שלנו, בדיוק כמו שהבטחתי, כיבדתי את הילדה בשוקולד שהגיע לה. וכשהלילה ירד, השלג נמס, והסערה כבר חלפה, הדבר הכי הגיוני שמצאתי היה להיזכר באמת איך היינו מתאכזבים פעם. אז אחרי שהיא הלכה לישון, לקחתי את היוזמה לידיים שלי, ויצרתי את מחולל ההבטחות הריקות הנוסטלגי הפרטי שלי, שיחבר עבורי בכל פעם, באופן אקראי, את המסרים הגדולים, והצפויים ההם. כדי שאוכל לצאת איתו לטיול תמים וילדותי, ולזכור מה באמת חשוב ואמיתי בחיים.


יום חמישי, 19 בפברואר 2015

על צלילי הדמיון

את הגיטרה הראשונה שלי גנבתי לאחותי.
היא זאת שרצתה לנגן את כל המוזיקה האיכותית שהיא גם זאת שלימדה אותי לשמוע – "פינק פלויד", "לד זפלין", או לפחות "תיסלם". היא זאת שביקשה שיקנו לה גיטרה, ואני זה שעם גבס על היד התחלתי לפרוט על המיתרים שלה ושל הסחיטה הרגשית, והייתי מכתת רגלי, מוקף בצלילי הפנטזיה של הפלמנקו והרוק הקלאסי, בין הדירות שעבר המורה הפרטי שלי.

מוזיקה היא דבר נהדר. פלמנקו, רוק קלאסי, דיסקו, סילסולים, קונצרטים – לכל אחד יש את הפסקול של חייו, שמפריע לפסקול החיים של מישהו אחר. המוזיקה יכולה להפוך אדם שמח לעצוב, אדם עצוב לשמח, ואדם ביישן לרקדן שלא אכפת לו אם מסתכלים.
והיא גם מפתחת את הדמיון. אני זוכר שבאחת הצעידות שלי אל אותו מורה לגיטרה, שמעתי ילד חרדי חמוד אומר לאמא שלו "תראי, הנה כינור גדול!"
הוא בטח כנר דגול היום, הילד הזה. או לפחות חזן. אבל אני, לעומת זאת, נשארתי הבטחה לא ממומשת בתחום המוזיקה, מעלה אבק כמו שלוש הגיטרות שלי בחדר הקטן שמכיל את כל מה שאין לו מקום בבית.

כי להאזין למוזיקה זה נחמד ונעים, אבל ללמוד מוזיקה זה כבר מאוד מתיש. זה כרוך בהמון אימונים מתסכלים, וכל מיני יכולות שאין לי, כמו לקרוא במהירות את השפה המוזרה של תווים או אקורדים, או לפחות לזכור את הסדר הנכון שלהם בעל-פה, או הכי טוב – להיות בעל כשרון פלא כזה לדעת מה הסדר הנכון שלהם רק מתוך שמיעה של הדמיון.
וזה עוד כלום לעומת ללמוד ג'אז. כי הבסיס לג'אז, כידוע, הוא אילתור. וזה מאוד קשה לדעת לאלתר. יש קורסים שלמים שמלמדים את זה, ורק מי שממש מצטיין בהם מצליח לייצר מוזיקה מוצלחת למעליות בבתי-מלון או שירותים בקניון.

אז שכנעתי את עצמי שאני לא צריך ללמוד יותר, כי האילתורים שלי הכי טובים והכי מרגשים גם ככה, לבד בבית עם הגיטרה הנוספת שקניתי. בטח הרבה יותר טובים מאלה של השכן מלמעלה שהיה מאוד חסר מעוף וחד-גוני בצעקות שלו עלי שאפסיק כבר עם זה.

אבל המוזיקה שלי לא מתה, כי המוזיקה לא יכולה למות אף-פעם. היא הדבר הכי נצחי שיש. היא מחברת בין הדורות וגורמת לכולם להישמע אותו הדבר בדיוק כשהם אומרים לדורות שאחריהם שהיא רק מתדרדרת ושפעם היא היתה איכותית ותרבותית והיום הכל זבל ורעש וסימפולים וגירסאות כיסוי של כוכבים נולדים.
כמוני.

כי המוזיקה היא החלום הלא ממומש שלי. וכמו כל חלום, היא גדולה ואמיתית. ובאמבטיה, לבד, אני לא סתם שר, אלא עולה להופעה החיה שתמיד רציתי, עם נגנים ועשן של אדים ומחיאות כפיים שמרגשות אותי עד דמעות של מים חמימים. ואני יוצא משם כמו כוכב נולד ונערץ, וממהר למחרת בבוקר לקנות לילדה שלי עוד כלי נגינה, וסולח לה גם אם אין לה סבלנות, וגם אם היא סתם מפיקה ממנו רצף של צלילים אקראיים. זה בסדר – נגני ג'אז עשו מזה קריירות נפלאות.

וכשאני מסתכל על הגיטרות שמתגעגעות אלי בפינה, אני עדיין מסרב לתלות אותן על הקיר כדי להרוויח עוד מקום על הרצפה של החדר ההולך ומתמלא בחיים אחרים. הן נשארות שם, כי גם בלי האצבעות שלי הגיטרות כבר מכירות את המנגינה. את מוזיקת האשליה הזו, ששם הן כאילו בהישג יד.

יום חמישי, 12 בפברואר 2015

לילה וורוד

כולם אומרים לי שאני משוגע.
אתה יכול לישון, אז תישן. מה אתה מתלונן? אתה כמו האנשים האלה שיש להם הכל בחיים ועדיין מרגישים שחסר להם משהו. או כמו הילדים האלה שיש להם את כל הצעצועים בבית, ועדיין רוצים לחטוף את הצעצועים של ילדים קטנים מהם.

ואני אומר להם: אתם צודקים. יש באמת הבדל בין הילדה הראשונה לשניה. עם התינוקת השניה השיש במטבח הרבה יותר מסודר, כמובן על חשבון כל שאר הבית שמלא בבגדים וורודים וחבילות ענקיות של חיתולים קטנים. עם השניה יש הרבה פחות מקום במכונית, כי למרות שהיא קטנה יש לה המון חפצים ותיקים, ולגדולה כבר יש אופניים. עם השניה כבר יש לי סמארטפון ואני לא צריך מחשב גדול כדי להשמיע לה מוסיקה איכותית דרך רמקולים קטנים וגרועים בלילות.

רק שאת השניה אני לא מאכיל, אז בלילות אני ישן.

וכולם אומרים לי שאני משוגע. שלישון בלילות זה הדבר הכי טוב שיש, שלא לומר הכי טבעי שיש, כמעט טבעי כמו הנקה. ואני אומר להם שממילא אין שום דבר טבעי בלהביא הביתה יצור כזה קטן וחמוד שהוא כל-כך חסר אונים שאפילו אין לו אופניים.
אבל מה שאני מנסה להסביר להם, וכמו התינוקת הזאת עצמה לא מצליח, הוא שחסר האונים האמיתי כאן זה אני.
כי לא יעזור כל הרוק המתקדם של שנות השבעים, אפילו ברמקולים איכותיים. ולא יעזרו כל הטריקים שאני מנסה לשחזר כדי לשחרר לה את הגזים. ולא יעזרו כל השירים וכינויי החיבה המוזרים עד גיחוך, שרק שעת לילה מאוחרת יכולה לגרום למוח האנושי להמציא. כשהתינוקת בוכה ואין לי שום יכולת לעזור לה בעצמי – זה חוסר אונים. וכשהיא לא עולה במשקל, אני יכול רק להמשיך להיות מודאג, ולכל היותר להביט בה מרחוק כשהיא יונקת ונרגעת, בזמן שאני מכין ארוחת ערב לאחותה הגדולה.

"זהו?" אני שואל אותה, "אחרי כל השנים וכל המאבקים וכל הקבוצות בפייסבוק, זאת שוב החלוקה חסרת האונים ההיא – אמא מניקה ואבא רק מודאג ודואג?"

והיא כמובן לא עונה, למרות שהיא נראית מוטרדת ממשהו. ואני מנסה לשכנע את עצמי שזה בסדר. שזה טבעי, ושאני יכול לישון בשקט בלילה. שלמרות שאני ישן היא תגדל להיות בת טיפש עשרה שאוהבת אותי ומורדת בי בדיוק כמו אחותה בת השלוש. שכרטיס מעקב המשקל המדאיג של טיפת חלב יתחלף בכרטיס מעקב המשקל של קבוצת הדיאטה – כי כל בת טיפש עשרה עושה דיאטה. שהלילות שבהם אני לא מתעורר יתחלפו בלילות שלמים בלי שינה כשהיא תצא לבלות עם בנים.

אבל בינתיים אין לי מה לעשות, חוץ מלישון בלילה, וזה מדאיג אותי. כמעט מדיר שינה מעיני.

ומתוך השינה הזאת אני שומע את הבכי הקטן שלה, שנרגע מיד כשהיא מתחילה לינוק. וכל הקולות של כולם לוחשים לי בתוך הראש "אתה יכול לישון. תחזור לישון, משוגע, הכל בסדר". ועוד לפני שאני מספיק להגיד משהו, עונה להם פתאום הקול של הילדה הגדולה, שמתעוררת והולכת לשירותים לבד, בלי העזרה שלי. אבל אני קם בכל זאת ללוות אותה בחזרה למיטה שלה.
"לכי לישון, מתוקה שלי. הכל בסדר", אני אומר לה, ונרדם לידה.

יום חמישי, 5 בפברואר 2015

פרויקט ארוך-טווח קטן

כשהייתי ילד קטן והחופש היה גדול מדי, אמא שלי היתה לוקחת אותי בכל שנה ליום של כיף בניחוח חו"ל באטרקציות האינסופיות של מגדל שלום. היינו בשבוע "אנגליה" בכל-בו, השקפנו מהגג תמורת מטבע של לירה עד לקפריסין, טסנו לירח בטיל הענק ב"מאירלנד", והתפעמנו מהבובות במוזיאון השעווה – שהיו בערך, אבל רק כמעט, לחלוטין לא דומות להעתקים הלא מדוייקים של האנשים האמיתיים, כפי שהוצגו במוזיאונים דומים באירופה.
אבל גולת הכותרת היתה כמובן לרדת בסוף היום לתחנה שבקומה מינוס שלוש בחניון הת-קרקעי, לעלות על הרכבת התחתית המהירה, ולחזור איתה הביתה.

מלבד העובדה המצערת שעד עצם היום הזה הרכבת התחתית עדיין לא הגיעה לתחנת "מגדל שלום" – למרות שהיא קיימת כבר משנת 1965. התחנה, כלומר.

זה הרי נורא מסובך להקים פרויקט כזה. זה לוקח המון זמן, ולעם היהודי אף-פעם אין זמן. תמיד יש איזה איום של פרעות או חורבן מתקרב, או סתם ידיעה ברורה שהממשלה תיפול בתוך שנה-שנתיים ומישהו אחר עלול, חלילה, לקצור את התהילה.
לפעמים נראה שההצלחה המשמעותית ביותר שנולדה אצלנו, באומת הסטארט-אפ, היא הקונספט הזה של לעשות סטארט-אפ עם טווח קצר ורווח אינסופי. לאף-אחד אין זמן להקים באמת פרויקט של עשרות שנים, ובטח לא לנהל אותו. הרבה יותר קל ומהיר להגדיל את האוטובוסים, להרחיב את הכבישים, וליצוק בתוך לילה עשרות טונות של בטון כדי לבנות את הגשר, שכשנגיע אליו נשבור את הראש מדוע אין עליו מספיק נתיבים.

אבל מה אני מתלונן? גם אני כזה יהודי טוב, שמסרב בעקשנות לכל ההצעות המפתות להשקיע לילות כימים ושעות כשנים כדי להקים את האפליקציה המנצחת. כלומר, בניתי לעצמי כל מיני תוכנות יעילות ואתרי אינטרנט מקסימים, אבל כולם היו כאלה שאפשר להקים ביום עבודה אחד. אם לא לוקחים בחשבון, כמובן, את העדכונים, התיקונים, השיפורים והשדרוגים שנדרשים למחרת, ולמחרתיים, וחוזר חלילה.

החיים – אולי בגלל כל האינטרנט שמצפצף לנו מהכיס כל הזמן – הופכים אותנו להרבה יותר חסרי סבלנות, וגורמים לנו לחשוב שגם אנחנו, כמו האינטרנטים האלה, באמת מהירי מחשבה. זאת כמובן אשליה. אם כבר, ככל שהכיסים שלנו הופכים ליותר חכמים והחיים שלנו הופכים ליותר מהירים, אנחנו רק הופכים ליותר טיפשים. תשאלו למשל את הטמבל הזה שצופר עכשיו לזה שעצר לפניו לחצי שניה יותר מדי – אפילו אם זה בגלל שהוא נותן לאיזה ילד לחצות את הכביש. או לאיזה מערבל בטון לעצור ולבנות את המחלף הבא.

אבל החיים – אולי בגלל שהם עצמם, בבסיס שלהם, לא ממש משתנים כמו שאנחנו חושבים – יש להם דרכים פתלתלות להתמודד עם הבעיה שלנו בתחום דחיית הסיפוקים. כי החיים אומרים לנו "אוקיי, אז תקים בין לילה סטארט-אפ מטורף שיעשה את המכה המהירה, תכתוב סיפור קצר או אפילו קצרצר, תבנה אתר אינטרנט בעל עמוד בודד כדי להציג את עצמך – אין בעיה.
את העניין הפעוט שכל זה מאוד ממכר וסוחף, נגלה לך רק אחר-כך.

ואתה עובד לילות ארוכים כדי לתקן עוד בעיה קטנה באפליקציה של הסטארט-אפ שלך – כנראה בעיה שנוצרה בעקבות תיקון הבעיה הקודמת. ואתה כותב עוד סיפור לאוסף – כי יש לך כבר שניים, וזה כבר אוסף, והרי אוסף צריך יותר משניים. ואתה משפר קצת את הטריקים שהוספת לאתר האינטרנט – וזה בסדר, כי אלה סתם פרויקטים קטנים. משימות של יום אחד. הזמן קצר והסיפוק מיידי. עד מחר.

הקרב הזה בין החיים שסוחפים אותנו לתהליכים ארוכים עד ייאוש, לבינינו שמנסים להתל בחיים ופשוט להגדיר כל משימה כעניין קצר רק כדי לא להרגיש איך היא הופכת לאינסופית – עדיין לא הוכרע. כנראה שצריך המון זמן, סבלנות ואורך רוח כדי להגיע להכרעה הזאת.

ואני – יש לי הרי המון זמן. התינוקת רק עכשיו נולדה, וילדים הם משהו שדורש המון אורך רוח, סבלנות, ודחיית סיפוקים (מצד ההורים, לא מצידם שלהם, כמובן). אז כדי להתמודד עם זה, אני מנסה להירגע, ולהתייחס לזה באמת באותה הדרך הכי טובה שאני מכיר – כמו אוסף עצום של פרויקטים קטנטנים וקצרי טווח.
לחיות מיום ליום. מסיפור קצר אחד לסיפור שאחריו.
ואולי יום אחד נספר גם איך נסענו יחד ברכבת התחתית למגדל שלום.