יום חמישי, 21 באפריל 2016

דברי ימי העתיד

אחד הדברים שאני הכי שונא הוא לדבר על תוכניות עתידיות שלי. לא שאני מי יודע מה בלספר על דברים שכבר סיימתי לעשות, אבל להתגאות בדברים שעדיין לא קיימים זה באמת שיא השפל. חוץ מזה, וגרוע מזה, גיליתי שיותר מדי פעמים הדיבור על מה שאני מתכנן לעשות מחליף את העשייה עצמה, ומשתק אותה.
וזה בדיוק מה שאני עומד לעשות כאן עכשיו – לספר על משהו שאני רוצה ועומד לעשות בעתיד הקרוב. ואני משלם במודע את מחיר הסיכון הזה, והיוהרה, והשפל, והרתיעה מעצמי, ומקווה לקנות במחיר הזה משהו קטן, אבל חשוב:
את המחויבות שלי לתוכנית הזאת.

לפני שנתיים הוצאתי לאור שני ספרים שלי. לא משהו שגרם למהפכה בעולם הספרות, אבל באורח פלא, גם לא משהו שגרם לי להתחרט על המעשה. להיפך – פתאום ראיתי שזה גם אפשרי, וגם קצת טיפשי מצדי לא לעשות את זה לעולם.
ובזמן שהמגירה שלי סבלה את איסוף הסיפורים ההם, נדחקו לפינות שלה גם כל מיני התחלות של דברים אחרים. דברים שזנחתי בשלב ההתחלה או הרעיון בגלל כל מיני סיבות, דברים שחלקם אולי גם לא ראוי להמשך.

אבל התחלה אחת נזנחה לזמן רב מדי. ספר אחד, שהייתי כנראה צריך להתעקש עליו כבר מזמן, והוא הדבר הבא שאני עומד להשלים.

את דברי הימים של המשפחה שלי בתקופת השואה התחלתי בעצם לכתוב לפני הרבה זמן. וכשאני אומר "הרבה זמן" אני מתכוון להרבה שנים. כתבתי, ממש בזהירות, שני פרקים קצרים, וגם איזו הקדמה, שחלק ממנה הוא הבסיס למה שאני כותב כאן עכשיו. אבל אז הפסקתי, והיו לזה כל מיני סיבות ותירוצים.
עכשיו החלטתי לעשות את זה בכל-זאת. וגם לזה יש כל מיני סיבות ותירוצים.

בכמה הזדמנויות, אחרי שאבא שלי קרא סיפורים שכתבתי, הוא שאל אותי מדוע אני לא כותב על השואה. עניתי לו, ובצדק, שאני עדיין לא מוכן לזה. הרגשתי שכתיבה על הנושא הזה מצריכה התנסות הרבה יותר מעמיקה עם עבודת הכתיבה עצמה, וגם התפתחות אישית שעדיין לא הרגשתי שהשגתי.
אחרי כמה שנים כתבתי את הסיפור הראשון שלי שקשור לשואה. זה היה סיפור קצר מאוד, שלא עסק במאורעות של תקופת השואה עצמה באופן ישיר, אלא דרך חוויות טראומטיות של ניצולים צעירים, כנראה אחרי שהשואה הסתיימה. הסיפור הזה, כמו הרבה סיפורים, התחיל בסיטואציה קטנה ואמיתית – שאינה קשורה לשואה בכלל – ומילוי שלה בתוכן אחר.
אחרי עוד כמה שנים, כתבתי את הסיפור השני שלי על השואה. גם הפעם זה היה סיפור קצר, גם הפעם הוא התחיל בשבריר של משפט ששמעתי (ואני לא בטוח שהיה קשור לשואה), עטיפתו בסיפור דמיוני, והרחבה שלו. גם הסיפור הזה עסק בשואה "בדיעבד", למרות שכמובן היו בו תיאורים של תקופת השואה עצמה.

את הסיפורים האמיתיים על סבא הייתי שומע במקוטע לכל אורך השנים, מאבא שלי, ולא העזתי לעשות איתם כלום. שמעתי אותם בעיניים עצומות, ואז פקחתי את העיניים. הבנתי שני דברים: שזה הזמן המתאים, גם מבחינת ההתבגרות הנפשית והחווייתית שלי וגם מבחינת המשפחה כולה, ושאם אני לא אעשה את זה, זה לא יקרה.
ואז, כמובן, המשכתי לא לעשות עם זה כלום.

אני יודע בדיוק איך אני רוצה שזה יראה, ואני יודע בדיוק שאין לי מושג אם זה באמת יראה ככה בסוף. אני יודע מדוע עצרתי בעבר, ואני יודע מדוע אסור לי לעצור עכשיו. אני יודע שאולי לא אצליח בכלל, אבל אני גם יודע שהחלטתי לעשות את זה.

את הסיפור כולו החלטתי לכתוב באופן מקוטע, כי רק כך הכרתי אותו. לא חוויתי אותו באופן רציף, ובקושי חוויתי את סבא עצמו. השיחה הכי קרובה שלי איתו היתה כששנינו שתקנו, ושנים אחר כך עוד הייתי חולם עליה בלילות.
אז הסיפור הוא מקוטע, אבל גם מחובר מאוד. ואין לי דרך אחרת לכתוב זכרון כזה. אני כאן כמו ארכיאולוג שמוצא שברי חרס ויכול רק לנקות אותם הכי טוב שאפשר, ולהדביק אותם באופן הכי נכון שאני מצליח.

כי החיים הם לא סיפור ברור עם התחלה אמצע וסוף, והם גם לא אוסף של סיפורים מסודרים כאלה. החיים הם רצף אחד ארוך של שניות שמתחברות לדקות, שעות, ימים ושנים. אבל אנחנו חייבים לחתוך מהרצף הזה סיפורים ועלילות כדי להבין משהו, כדי לתת משמעות לדברים. לכן הספר שאכתוב הוא רק אוסף של סיפורים, והוא לא החיים ההם ממש. עומס המשא של הזמן אולי ילך לאיבוד בתפרים, אבל ברצף ארוך וכרונולוגי הסיפורים עצמם היו הולכים לאיבוד.
אבל אלו כבר התפלפלויות שמתאימות יותר לאחרי המעשה, ולא לתיאור התוכנית העתידית שלי. כי נכון לעכשיו, אני צריך פשוט להתחייב לכתוב את זה, ולא חשוב באיזו דרך. אחרת הכל עלול ללכת לאיבוד.